זוכרת את הפעם הראשונה שדיברתם?
לא??
מצחיקה...
זה היה אצלי בדירה.
לקחנו חופש באותו יום כדי להיפגש, עשינו מין יום תלאביבי, הלכנו לעזריאלי, דיזנגוף, סרט, גלידה, לא זוכרת בדיוק. סתם להיות ביחד אחרי הרבה זמן שלא היינו בקשר. נשארת לישון אצלי, היית צריכה קצת חופש מירושלים שחונקת אותך לפעמים.
בערב הוא התקשר.
בדיוק יצאת מהמקלחת ואני הייתי במטבח, טיגנתי לנו חביתות לארוחת ערב, בראש כבר הייתי במחר, בערימת הדפים שמחכה לי במשרד, בבוס שלי שמתחנן שאוסיף עוד יום עבודה, בבת דודה שלי שמתחננת שאצא עם הידיד ההוא שלה, בשותפות שלי שיחזרו מחר מטיול, וכמה כבר נמאסנו אחת על השניה. כל המחשבות שהצלחתי להדחיק כל היום הזה שהיינו ביחד התנפלו עלי כשעמדתי במטבח וטיגנתי ואת בדיוק יצאת מהמקלחת והנייד שלך צלצל.
גם פעמון הדלת צלצל באותו רגע ואני הרגשתי כאילו טלטלו אותי משינה עמוקה. פעם ערן אמר עלי שאני תמיד נראית כאילו אני מרחפת בעולמות אחרים או שבדיוק הרגע התעוררתי, וכינה אותי "היפהפיה הנרדמת", ואני תהיתי אם היפהפיה הוא תירוץ בשביל ה"נרדמת" או שמא ההיפך, כפי שרציתי לקוות.
ניגשתי אל הדלת. זה היה יהודה, האקס של יפעת, שבדירה כינינו אותו "יוד'לה" בשם חיבה.
מבט נבוך. לא ראיתי אותו לפחות שבועיים, אחרי שתקופה ארוכה הוא שרץ אצלנו, וצחקנו עליו שהוא השותף הרביעי וקיוינו שאולי סוף סוף יקרה ליפעת מה שרצינו שיקרה לכולנו וקינאנו בה בסתר ושמחנו בשבילה בגלוי והיינו מאוהבות בו באיזה מקום מיואש בתוכנו, גם נראה טוב וגם נחמד כזה וחברותי, גם רומנטי ומפנק וגם עורך דין באחד המשרדים הנחשבים.
"יפעת נמצאת?"
"לא, היא ונועה נסעו לטיול עם חברות, הן יחזרו מחר".
מבט מאוכזב.
"אתה יכול להתקשר אליה..."
"היא לא עונה לי בטלפון"
שתיקה.
"תמסרי לה... בעצם, זה בסדר אם אני אכתוב משהו ואשאיר לה?"
"בטח. תיכנס"
בזמן שהוא ישב על השולחן במטבח וחשב וכתב, את יצאת מהחדר עם הטלפון ביד,
"שניה רגע", לטלפון, ואז לחשת אלי "סליחה שאני בטלפון, אני תיכף מסיימת ואהיה איתך, בסדר? זה הבחור הזה שקרן רצתה להכיר לי"
"ברור, אין בעיה! איך?..."
את עשית פרצוף של סימן שאלה ואני הבנתי בלי מילים.
חזרת לחדר. יודה'לה כתב את שלו, קיפל לחצי וכתב "יפעת". והלך.
מעניין למה היא לא רוצה אותו. אני, אם רק מישהו חמוד כמוהו היה מסתכל עלי לא הייתי מוותרת עליו בקלות.
את דיברת בחדר. שמעתי אותך צוחקת. היה משהו רך בקול שלך.
זוכרת?
אחר כך החביתה התקררה, ובטלויזיה התחילה תוכנית הריאליטי התורנית שהייתי מכורה אליה, וסיוון שעובדת איתי במשרד התקשרה לשאול מה בדיוק אנחנו צריכות לגמור מחר כי היא צריכה לצאת מוקדם למסיבת רווקות, ואני תהיתי על מה אפשר כבר לדבר כל כך הרבה בשיחת טלפון ראשונה, ועוד לעשות פרצוף של סימן שאלה. בטלפון הראשון עם ערן דיברנו בדיוק דקה וחצי, כמו גם בטלפון האחרון.
אחר כך באת ואמרת כל מיני "לא יודעת..." ו"אין לי כוח..." ולהגיד שהיה לך אור בעיניים זו סתם קלישאה. וגם שקר, כי לא ראיתי שום אור. אולי הייתי עסוקה בלחשוב על יפעת שלא עונה ליהוד'לה, ועל ערן שנעלם מחיי בשיחת טלפון של דקה וחצי, ועל עוד טלפון שיהיה מחר או מחרתיים ובשבוע אחרי וכך חוזר חלילה. כשצוחקים על זה בארוחות בערב שבת קוראים לזה "טפט" - טלפון, פגישה, טלפון. למרות שזה בכלל לא מצחיק אותי יותר.
וכשיצאת מהחדר שלי באותו ערב, זה יכל להיות באותה מידה כזה טלפון, שאחריו באה פגישה סתמית ואחריה עוד טלפון סתמי.
ואמרת שאין לך כוח.
זוכרת?
עוד אחד ועוד אחד...
וגם אמרת שאת סקפטית כי קרן לא ממש מכירה אותך ולא יודעת על כל מה שעבר עלייך בשנים האחרונות.
זוכרת?
אבל גם אמרת שהוא דוקא נשמע חמוד.
לא אמרת חמוד.... זו מילה שלי.
אמרת "מסקרן". זאת מילה שלך.
* * *
לפעמים אני יושבת במשרד והאור של המחשב מדגדג לי את עצבי הראיה וגורם לי לראות כפול, וצלצול הטלפון על השולחן שלי פתאום נשמע כמו מוסיקת רקע רחוקה, ואני מורידה את הראש, משעינה אותו בין כפות הידיים, עוצמת את העיניים ורואה כוכבים נופלים בשמיים שחורים, וחושבת איפה הייתי רוצה להיות עכשיו. מקומות רחוקים תמיד נשמעים לי מעניינים יותר ממקומות קרובים, ואני מגלגלת בין השיניים שמות כמו "פראג", "ביי-ג'ין", "לוס-אנ-ג'-לס", "ד-ר-מ-ס-לה" ולכל שם אני מלבישה ריח ושפה זרה שמתגלגלת ברחוב ואנשים בצבעים אחרים ושקט פנימי שמעולם לא היה לי.
ולפעמים אני טסה קרוב יותר, פשוט יותר, אמבטיה ענקית מלאה קצף בריח לוונדר, כמו בספר שקראתי כשהייתי קטנה, או שדה של פרחים צבעוניים, בלי לראות בניינים באופק, או סתם מקום שאפשר לקרוא לו "הבית שלי", שם אני יכולה להיות מה שבא לי ובכל מקרה לקבל בסוף חיבוק.
ככה אני הוזה עד שמישהו עובר ושואל "מיטל?" וזה תמיד אותו שם עם סימן שאלה, אבל כל פעם בטון אחר, סיוון בדאגה מהולה בעייפות, דורון בנימה אינטימית מדי, מתפלרטטת, עמוס בתוכחה קלה, שאול באכזבה. אני תמיד תוהה האם הטון הזה מעיד על אכפתיות, אבל הם כולם מחזירים אותי אל המציאות, משרד אדריכלים נחשב במרכז תל אביב, מזכירה צעירה שצריכה להוכיח שהיא שווה את הכסא שהיא יושבת עליו. והאמת היא, שאין לי מה הוכיח. הלואי והייתי מוצאת עבודה אחרת.
בערב לפעמים אני יוצאת לקניות עם סיוון. ברגע שאנחנו נכנסות לעזריאלי נדלקות לה העיניים שהיו עייפות וכבויות כל היום במשרד, מחנות לחנות היא מתעוררת, מכירה את כל המותגים מפלרטטת עם המוכרים ומרכלת עם המוכרות, מוציאה את הארנק בקלילות כאילו היא אחת האדריכלות הבכירות במשרד ולא סתם מזכירה. אני משתרכת אחריה, מקנאה ביכולת שלה להיראות טבעית לחלוטין בבגדים קטנטנים וחושפים. מקנאה ביכולת שלה להחליף טלפונים עם בחור זה או אחר, בנוסף לנשיקה על הלחי. סיוון היתה אומרת "זה פאקינג רק נשיקה על הלחי", אז למה בכל זאת זה מביך אותי לראות אותם ככה באמצע הקניון? האורות והקולות של הקניון ממלאים אותי מבפנים ומבחוץ. אני עייפה כל כך וגם מתחילה להתבלבל באיזשהו שלב, המכנסיים הורודים בפוקס מתערבבים לי עם שמלת ערב נוצצת מדי בחלון ראווה של חנות מעצבים, לשוקולדים שקנינו יש ריח של סיגריות שאסור לעשן כאן והעיניים של סיוון הולכות וקטנות ואין לי כוח כבר להעמיד פנים שאני אוהבת שופינג.
הי... אה... מיטל?
זה... אממ.. ערן.
ערן בוים.
את לא זוכרת...
נפגשנו לפני שבוע בשבע ברכות של יעל ונועם.
כן, בדימונה. אני מזגתי לך כוס קולה ושאלתי אותך אם את חברה טובה של יעל. אמרת שאת מתרגשת כי זו החברה הראשונה שלך שמתחתנת.
בדיוק.
ביקשתי את הטלפון שלך מנועם. הוא לא אמר לך? אני מקוה שזה בסדר.
אני פשוט נמצא מחר בירושלים, חשבתי אולי תרצי להיפגש.
וואי, את תצחקי עלי אבל אני מה זה מסמיק...
תודה...
טוב, אני פשוט ממש לא מכיר את ירושלים אז....
סבבה.
נדבר
* * *
היא נשואה כבר חודשיים וזה מצחיק אותי לחשוב עליה נשואה. כל כך הרבה זמן היינו ביחד, באותה סירה, ששכחתי שלפעמים אנשים מגיעים אל החוף. מה עושים האנשים שלא מגיעים אל החוף? ואיך הם אמורים להתייחס לאלה שהגיעו אל החוף? מרוב שזה מצחיק, זה עצוב לחשוב שהיא נשואה ואני לא. פתאום אני רואה אותה מאחורי מסך, מרוחקת ממני כמו כלה מכוסה בהינומה. מסך שקוף, כך שאפשר לראות, אבל קשה להבחין בפרטים. אני רואה אותה בעולם אחר, עם שפה חדשה, ותוהה איך זה קורה פתאום. אני בכלל לא בטוחה שהיא רצתה להתחתן כמוני. היא סיננה המון דייטים ותמיד פיזרה סביבה הרגשה שאין לה לאן למהר. ואני כל כך מנסה להסכים לכל הצעה ולבוא כל פעם בגישה חיובית ולא לפסול על מראה חיצוני...
נפגשנו שבוע שעבר בירושלים. חשבתי שאולי זה יעשה לי טוב ללכת אל הכותל. תל אביב הזאת מרעילה אותי, כבר ארבע שנים אני גרה כאן ולא מסוגלת להתרגל אליה, לרעש, ללחות, למתירנות, לחילוניות. ברחתי מירושלים לפני ארבע שנים כשערן ואני נפרדנו ואני לא חוזרת, אבל מרשה לעצמי להתרפק עליה כאילו באמת היא עיר של זהב, כאילו באמת היא היתה טובה אלי.
לא היה לי טוב בכותל. האבנים נראות לי סדוקות, האנשים נראים לי אפורים. השמש בוערת ללא רחמים, כאילו זה המקום היחידי בו אסור להפריע לה למלא בשלמות את תפקידה שנקבע בששת ימי בראשית. אני לא חושבת שה' שומע אותי כבר, יש אנשים שהבכי שלהם אמיתי יותר. יש אנשים שהרצון שלהם חזק יותר.
אחר כך ישבנו בקפה הלל. לאייס קפה היה טעם תפל, והיא היתה עם כיסוי ראש, ולא הצלחתי להחליט אם באמת היא פחות יפה או שזו הקנאה בתוכי, שצובעת את העולם בצהוב ארסי. אבל היה לה אור בעיניים, הפעם באמת, וכמעט לא התמרמרתי כשהיא אמרה ש"צריך המון סבלנות והמון אמונה, ולהיות פתוחים לכל אדם שנפגשים איתו. בן זוג יכול להופיע ממקומות לגמרי לא צפויים".
נו, באמת.
אבל כשהיא אמרה שזה בכלל לא עושה הרגשה טובה וטהורה לטבול במקווה וצריך לזכור המון פרטים קטנים ומבלבלים, וגם מין זה לא כמו שזה נראה בסרטים, קצת התרגזתי. כי לפחות אחרי שהיא טובלת במקוה, גם אם זה לא הכי כיף בעולם, יש מישהו שמחבק אותה.
אי אפשר להמשיך ככה, אתה מבין את זה, נכון?
תפסיק להגיד שאני דורשת יותר מדי, תפסיק לעשות אותי הבעייתית, מה כבר דרשתי יותר מדי, שתבוא לשבת להכיר את ההורים שלי? שתביא לי לפעמים מתנה קטנה? שלא תברח לי ב-11 כי אתה צריך לישון מוקדם? תפסיק להגזים.
אתה יודע מה, אתה צודק. באמת כל הדברים האלה הם שטויות. זה לא מה שבאמת קשה לי. קשה לי כי אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי. ואף פעם לא אמרת שקשה לך בעבודה או עם ההורים שלך, למרות שברור לי שקשה לך. מה הבעיה להגיד שקשה? מה הבעיה להגיד לי שהרגזתי אותך כשלא התייחסתי אליך כשנועה התקשרה? ממש בא לי להרגיז אותך לפעמים, בא לי לעצבן אותך רק כדי שתגיד לי שאני מרגיזה. שתגיד לי משהו עלי, משהו שאתה מרגיז, אממ, מרגיש כלפי.
הנה, אפילו עכשיו אתה לא יכול להגיד לי שאתה אוהב אותי. אפילו אם הייתי בוכה עכשיו היית יושב שם ומסתכל עלי מרחוק. אני יודעת שאתה נבוך כי אתה לא יודע מה עושים כשמישהי בוכה לך, אבל למה אתה לא מדבר איתי על זה? למה אתה רק יושב ושותק.
* * *
אני חושבת שאני הולכת לעזוב את הדירה. מחשבה כזאת, פתאומית. בפעם הראשונה שחשבתי את זה, הייתי בהופעת מחול של להקת "איבוד". האולם היה חשוך ורק אורות אדומים האירו כמה רקדנים שהתפתלו על הבמה, וגם המוסיקה האירה, לפחות בליבי, האירה שהם רוקדים יציאה החוצה. יציאה מרחם, יציאה ממקום חשוך, יציאה ממקום סואן, יציאה ממקום קר. המוסיקה לקחה אותי איתה, רקדתי איתם שם על הבמה, כאילו גם לי גוף כזה, דק וגמיש, וגם עיניי כאלה זוהרות ופונות מעלה. המוסיקה התחילה שקטה וחוששת, ולאט לאט כמו אדם שמתעורר לאיטו קיבלה עוד גוונים ועוד עומקים, רכבתי עליה כמו מכשפה על מטאטא, היה בה רוח של לילה, במוסיקה, והשתוקקות של תקוה, והתחלתי להרגיש משהו שלא הרגשתי מזמן. ואז פתאום מחשבה ברורה אחת צצה במוחי - אני עוזבת את הדירה. כל כך שקועה הייתי בהופעה, ולא הייתי פנויה לחשוב מחשבה כזו עד הסוף, ורק אחר כך, בהפסקה, ואולי בדרך הביתה, נזכרתי בה. לעזוב את הדירה? למה? לאן? כבר שלוש שנים אני שם, עם נועה ויפעת והברז המטפטף במקלחת, ונוח לי. אני לא יודעת אם טוב לי, אבל בינתיים זה נוח. יפעת ונועה בדרך כלל שותפות נוחות, דואגות לשטוף את הכלים ואת הרצפה, כל אחת בתורה, וגם משתדלות שתהיה אווירה נחמדה, חוגגות יומולדת לכל אחת ומזמינות לפעמים חברים וכולנו יושבים ביחד בסלון. אז למה לעזוב? ולאן? ומה אם אעזוב ופתאום אכיר את אהבת חיי? אולי אעזוב את גבעת שמואל, אולי אעבור לתל אביב, כן, אגור במרכז, ליד שינקין, אין שם הרבה חבר'ה דתיים, אבל בטוח אמצא חברים, ואולי קצת צריך להתנתק מהצורך הזה להיות מוקפת בחברה דתית. אולי אחפש איזה מושב ליד המרכז, חסר לי אוויר וירוק. הדמיון שלי התחיל להשתעשע, כשהשאלות הפשוטות עוד לא קיבלו מענה. נוח לי בדירה, אבל גם מעיק לי. כבד לי. לבד לי. יפעת ונועה מדברות במשך שעות שיחות של כלום, ואני מרגישה לפעמים שהמילים שלהן מתנפחות וממלאות את כל הדירה ואין מקום למילים שלי. אין לי מקום. המילים שלי כבדות מדי, אולי עצובות מדי, הן שוקעות למטה, קרוב לרצפה, כשהמילים שלהן, הקלילות, צפות למעלה וממלאות את כל החלל. אני מפחדת משינויים, אבל משהו תקוע לי, ואני צריכה לשנות את התפאורה. פתאום המחשבה על עזיבת הדירה מדליקה אותי, גפרור שנדלק בתוך מערה חשוכה, ואני לאט לאט מוסיפה עוד עצים וזרדים והוא הופך למדורה מחממת ומאירה. משהו חם לי יותר. אולי כדאי שעוד לא אגיד כלום לאף אחד. כמו תמיד, אני צריכה להתבשל קצת במדורה של עצמי לפני שיהיה לי מספיק חם בשביל להוציא רעיונות כאלה לאור.
* * *
את יודעת, אתמול הייתי בהצגה, עשיתי מנוי ל"הבימה", מנוי זול לסטודנטים, חיפשתי איך להעסיק את עצמי השנה, בין הלימודים לעבודה. היתה הצגה ממש נחמדה, ממש... אבל האמת היא שבכלל לא נהניתי. היו בקהל המון זוגות, צעירים ומבוגרים, וכל הזמן חשבתי שהייתי הרבה יותר נהנית ללכת להצגה עם מישהו. המישהו שלי. לצחוק ביחד מהבדיחות, לבכות ביחד כשעצוב, להחזיק ידיים סתם כדי להרגיש ביחד. ובדרך הביתה לדבר על ההצגה.
אבל הייתי לבד. כמו תמיד. חזרתי לדירה באוטובוס. הנורה במטבח נשרפה כבר לפני שבועיים ואף אחת לא הולכת לקנות נורה חדשה. על הקירות שסיידו לפני שנכנסנו לדירה לא תלינו אף תמונה. למה צריך להשקיע, זה זמני. עוד מעט הרי נעזוב. השותפות שלי יפעת ונועה ישבו וראו איזה תוכנית קומית בטלויזיה, וממש לא היה לי כוח לדבר איתן. אבל גם לא רציתי מיד ללכת לחדר ולהיות שוב לבד. אז ישבתי איתן קצת. יפעת, נראה לי, כבר שכחה את יהודה. הם נפרדו כבר מזמן, והיא התחילה שוב לצאת לדייטים. היא אמרה לי שהוא היה כזה מושלם, והמשפחה שלו היתה כזו מושלמת, והעבודה שלו היתה אידיאלית, והוא נראה הכי טוב בעולם, שברגע שהוא גילה שיש בה חסרונות הוא היה נורא מאוכזב. הוא לא הבין איך היא לא מתאפרת בכל פעם שהוא בא אליה, ואיך היא לפעמים מתרגזת עליו בגלל דברים טפשיים, ולמה לא בא לה ללכת לקומזיץ עם חברים שלו ולמה לא בא לה לנסוע לשבת להורים שלה. הוא חיפש את האשה האידאלית לגבר המושלם והיא לא כזו, באמת סליחה. היא תחפש לה עכשיו מישהו עם חסרונות שיוכל לקבל את זה שגם לאשתו יהיו חסרונות. וחוץ מזה, שתדעי לך, זה נורא משעמם להיות עם מישהו מושלם. מישהו שאף פעם לא טועה, מישהו שתמיד נחמד למי שהוא רואה ברחוב, תמיד מפנק, תמיד נראה טוב גם אחרי ריצה סביב השכונה, מישהו שאף פעם לא כועס, גם כשהוא נעלב, כי אסור לשבור את התמונה המושלמת.
את יודעת, נפגשתי אתמול עם בחור אחד והוא באמת נחמד, וגם נראה טוב, וגם מצחיק, אבל אין לי כוח, אין לי כוח לספר שוב על התאונה בכיתה ג' ועל הילדות שהחביאו לי את היומן בכיתה ו', ועל השאיפות שלי והרצון שלי להתפלל שוב לפחות פעם ביום. אני כל הזמן חוזרת לאותם סיפורים כשנהיית שתיקה כזו, של פגישה ראשונה, ואני כבר כל כך משעממת את עצמי, בטח גם אותם. אולי כדאי להחליף לפעמים קורות חיים עם מישהי אחרת, סתם שיהיו לי דברים חדשים לספר.
ארבע שנים עברו מאז שערן ואני נפרדנו, אלפי פגישות ראשונות, לפעמים גם שניות ושלישיות עברו מאז, ואף אחד אחר לא גרם לי להרגיש משהו שמתקרב למה שהרגשתי איתו. הוא חזר לבית ההורים, עובד במפעל של אינטל בשדרות, שהיום גם היא מתפוצצת, וגם אני לא מתקשרת לשאול מה שלומו. ובדרך כלל, אני גם לא ממש רוצה.
ואני לא יודעת כלום.
אבל בזמן האחרון קצת חזרתי להתפלל. כן, במילים של סידור, שכתבו אחרים לפני מאות שנים. פתאום נוח לי, רוצה לדבר אבל חסרות לי מילים. המילים שכתבו אחרים מרגיעות אותי, אחרי תקופה ארוכה של כעס על אותם "אחרים", המילים שלהם נראות לי נצחיות. גם אני צריכה שיחיו אותי מן המתים, גם אני צריכה דעת, גם אני צריכה להיגאל, ולהירפא, ואפילו לחזור בתשובה. והסידור בין הידיים שלי, אני מרגישה איך הוא מרכז אותי, ממרכז אותי, אני מרגישה איך כל הגוף שלי פונה אל נקודה אחת של דפים ומילים, כל הגוף שלי אחד, לדקות ספורות מאוד, יקרות ומרגיעות. ולפעמים אני רוצה אפילו להגיד תודה. אני לא יודעת על מה. אני רוצה להאמין שיום אחד, בעוד זמן, אני אוכל להגיד תודה גם על התקופה הזו, שכל כך לא טוב לי בה. כמו שלפעמים מגלים שדבר קשה הוליד מתוכו טוב.
מה קרה שאצלך זה הלך כל כך חלק? מאז אותה שיחת טלפון ראשונה הכל הלך לכיוון טוב, בלי התמודדויות קשות במיוחד.
מעניין מה סיקרן אותך אז, בשיחת הטלפון הראשונה, אצלי בדירה. אפילו לך קשה לשחזר היום. מעניין איך דברים מתחילים ואיך דברים נגמרים ומה קורה באמצע ומה גורם לאנשים לרצות עוד ומה גורם לאנשים לרצות לשכוח.
ואת, מצחיקה שכמוך, איך יכולת לשכוח את השיחה הזו, הראשונה. מעניין מה גורם לעוד שיחה בשרשרת של שיחות שאין לה סוף להפוך למשהו אחר לגמרי, שאין לו סוף.
- בואי ניסע למקום יפה, בא לך? די נעים היום ויש שמש יפה. אני מכיר מעיין ממש נחמד ושקט, אפשר לשבת שם ולעשות פיקניק
- סבבה. אני אביא מהדירה קצת פירות, תחכה
- אני בא.
באוטו היה ריח של חום סגור ויבש. ועכשיו נוסף לו ריח מתוק-חמוץ של קלמנטינות שחיכו הרבה זמן.
- ממש כמו השיר - "יום שנועד לטיולים"
- לאן ניסע? לעמק או להר?
- לא משנה, העיקר שנוסעים
צחוק מילא את האוטו, צחוק משולב של שניים
- את יודעת, הרבה זמן לא יצאתי לדייטים
- מה זה הרבה זמן בשבילך? (גיחוך)
- לא יודע בדיוק, כמה חודשים.... לא משנה בדיוק הזמן, זה בהרגשה, אני מרגיש שהרבה זמן לא יצאתי.
- מבחירה?
- כן, הייתי צריך הפסקה. הרגשתי שאני יוצא עם מפלצת רב ראשית, כל ראש נראה אחרת אבל המפלצת נשארת.
- אז מה קרה שחזרת? המפלצת נשארה...
- תעשי לי טובה ואל תעלבי, אין מפלצת, המפלצת היא רק בתוכי. אולי אני הפכתי למפלצת מרוב שאני מסנן ובורר
- אולי צריך לצאת לדייטים בשבת, ואז נוציא רק את הפסולת ונישאר עם מה שטוב.
- וואלה, זה רעיון! אז מה את עושה בשבת הקרובה?
המעיין היה מאחורי ומתחת, זה הרגיש כמו להיות חבויים בעומק האדמה, חבויים מעין רואה ומאוזן שומעת. אבל לא לגמרי, שקית במבה ריקה וקרועה וחתיכת עיתון צהובה, העידו שאנשים היו כאן לפנינו.
- מתישהו בתיכון הייתי כאן עם כמה חברים, הברזנו מהלימודים ביום שהיה בו ארבעה שיעורי אזרחות ברצף, או משהו מופרך כזה, וישבנו כאן שעות... זה היה ממש יום כמו היום, שמש חמימה, לא מעיקה, ושקט כזה, הרגשנו רחוקים מהכל.
- אתה עוד בקשר עם החברים האלה?
- עם שניים מהם אני בקשר ממש טוב, עם האחרים זה די התנתק, הלכנו לכיוונים שונים, חלק התחתנו בגיל מאוד צעיר ונעלמו, אחד הסתבך עם סמים ויכול להיות שהוא עדיין במוסד גמילה... את יודעת, חברי ילדות.
- כן, בדיוק לפני כמה שבועות פגשתי במקרה חברה שלמדה איתי ביסודי, אפילו לא בתיכון, היינו חברות מאוד טובות אבל זה התנתק, ופתאום אנחנו נפגשות וממש כיף לנו ביחד, יצאנו לסרט ודיברנו... בטח ככה מרגיש אדם שפוגש ישראלי באמצע חו"ל, אחרי שלא ראה ישראלים חודש שלם...
- אז מאז אתן בקשר?
- כן. עכשיו אנחנו נפגשות כל שבוע, בחוג לציור. היא ראתה אצלה בבניין מודעה, התקשרה, וגררה אותי. בהתחלה צחקנו שזה נוסטלגיה של שיעורי מלאכה, אבל זה ממש לא, זה משהו אחר לגמרי, זה ממש משהו לחכות לו, וגם... מה?
- סליחה, פשוט פתאום נראית אחרת. אולי חברי ילדות עוזרים לנו להיות קצת ילדים, ואולי, כשמציירים, זה צובע את היומיום...
שתיקה התחילה למלא את המרחב העדין שעמד ביננו. לא רציתי להאבק בה. היה לה ריח טחוב של מים עומדים, אבל גם ריח של פרחים ראשונים באביב. הוא קילף קלמנטינה והושיט לי חצי. הפלחים שהפרדתי התיזו מיץ צהוב לעברו. התחשק לי להיות שוב ילדה ולעשות איתו "מלחמת מים".
- היו לך קשרים רציניים?
- כן, אחד, אבל זה היה כבר די מזמן ולא ממש מתחשק לי לדבר על זה
- אני מבין...
השתיקה התמלאה ברעש צמיגים מסתובבים על אדמת חצץ. אני לא רוצה שמישהו יבוא להפריע לנו, תחושה מתוקה-מעיקה התעוררה בתוכי
- היתה מישהי שכמעט התחתנתי איתה, לפני שנתיים בערך. גם לי לא כל כך בא לדבר על זה, אבל רציתי שתדעי. אולי אספר לך על זה יותר... מתישהו...
קולות דיבור וטריקת דלתות של רכב התעוררו לאחר שהמנוע דמם.
- אבל את עוד לא אמרת לי מה את עושה בשבת הקרובה! היה לו חיוך כמעט ילדותי, שובב. חייכתי אליו בחזרה
- נראה לי שאהיה בירושלים. בא לך ללכת איתי לכותל?