ביום ט' באב, לאחר מחלה קשה, הלך לעולמו אחד ממייסדי גבעון החדשה, משה דוד אייכנבום – דודו בפי מכריו, אד"ם – בהיפוך ראשי תיבות שמו (בו נהג להשתמש כשם העט המקצועי שלו).
למשפחתי ולי היה מזל גדול להכיר את דודו ואת רעייתו – רחל, לפני כ-35 שנים, זמן קצר לאחר עלייתנו ארצה. דודו הפך במהרה לא רק לחבר החולק השקפות עולם דומות, אלא ל"מורה דרך" - במובן העמוק ביותר של הביטוי: כזה שסייע בידינו, עולים חדשים שהגיעו זה לא מכבר ארצה, להבין את החיים הציבוריים בארץ, וכזה שבכוח עשייתו ואמונתו אף משכני לקחת חלק בפעילות הציבורית לטובת המדינה; כזה שהפגישנו עם אנשים נפלאים כמוהו – שבמו ידיהם נטלו את גורל העם היהודי בידיהם והקימו לו מדינה; כזה שהנחיל לעולים הטריים ידע על אירועי הארץ בתקופה המודרנית, פענח עבורנו את דקויות השפה העברית וחשף בפנינו את אוצרות התנ"ך ומכמניו.
אולם מעבר לכך – דודו עצמו, אישיותו וסיפור חייו, מהווים דוגמא מחנכת ומשכילה בעבורנו, בעבור ילדינו, ובעבור רבים אחרים.
דודו נולד בשנת 1923 בעיירה קטנה בסלובקיה. אביו היה אדם דתי, ויחד עם זאת ציוני מושבע. דודו עלה לארץ בשנת 1935, ובגיל 17 הצטרף לאצ"ל ואחר כך ללח"י. מאז, בראש מעיניו עמדו הצלתו וגאולתו של העם היהודי בארץ ובגולה – לכך דחף ולמטרה זו הקדיש את חייו.
במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר השתתף בקורס מפקדים של אצ"ל-לח"י, בשנת 1941, התנדב לצניחה בעורף הגרמני - בצ'כיה, אך נפסל על ידי אנשי ההגנה בשל השתייכותו למחתרת. בשנת 1944 נעצר על ידי הבריטים והוגלה למחנה אסירים בקניה, ולאחר מכן לסודן. דודו חזר לארץ בשנת 1948 ושירת בצה"ל.
אך לא רק לוחם שהטיל את חייו למערכה למען הקמת המדינה וחיזוקה היה דודו. יחד עם רחל, רעייתו, פעל כמחנך ומדריך במחנות הנוער והעולים, והנחיל את ערכיו להמוני השבים לבית ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה, והגשים את רעיונות התנועה כשעבר להתגורר עם משפחתו ועם שש משפחות יהודיות נוספות בלב השכונה הערבית בית חנינה. כשחש שגם יעד זה נכבש על ידיו, יזם - כבר בשנת 1976 - הקמת ישוב יהודי חדש באזורנו. דודו ורחל (ענבר) – הוא בכוח הגותו והיא ביכולת הביצוע המופלאה שלה - עשו עם רעייתי ועמי חסד עולמים בכך שאפשרו לנו להשתתף מבראשית במפעל זה שהביא להקמת שני ישובים - גבעת זאב וחדשה.
יחד עם רחל, ראה דודו בעליית יהודי ברית המועצות ערך עליון - גם משום הצלת העם היהודי וגם כתרומה לתפארתה ולבינויה של מדינת ישראל, ופעל רבות למען קידום עלייתם ושילובם האמיתי בבניית הבית הלאומי של כולנו.
לדודו, ולמכריו הדבר ברור מאליו, לא היה די בכל אלו. כמי שהכיר כבר לפני עשרות שנים בחולשותיהן של ההנהגה ושל כלי התקשורת, הוא חיבר מאמרי הסברה מעולים ויזם הופעת עיתון חדש. רק החברים הקרובים ידעו על הקשיים שכרוכים בהקמת כלי תקשורת חדש בביצה שורצת תנינים זו. יכולתם של דודו ורחל להוציא לאור עיתון, במימון עצמי מוגבל ובסיוע של כמה חברים - ללא מקורות מימון אחרים, היא סיפור בפני עצמו.
בחייו הבוגרים לא היה דודו אדם דתי, אולם ידיעתו את התנ"ך, את המנהגים היהודיים וההיסטוריה היהודית, הייתה כמו כל דבר אחר שקשור באד"ם מופלא זה - ייחודית. דודו היה אוטודידקט יוצא דופן. הוא שלט באופן רחב ומעמיק גם בהיסטוריה כלל עולמית, בספרות לועזית ובמדעים הריאליים. אולם את עיקר עניינו ומרצו בעשרות השנים האחרונות הקדיש דודו לשפה העברית. בשנים אלה השקיע מאמץ בחיבור מילון עברי מסוג חדש לחלוטין, כזה שאינו קיים אף בשפות אחרות - "ערוך המשמעים". מילון זה – למעשה אנציקלופדיה של השפה העברית היה. אלתרמן, שלונסקי, חיים הזז, לאה גולדברג, משה שמיר ואחרים - העריכו את הרעיון ופעלו לסייע למפעל חייו זה של דודו. לצערנו, ולאסונה של השפה העברית, דודו לא הספיק להשלים מפעל ענקים זה, שאינו מסוג המפעלים שבן אנוש יכול להם בכוחות עצמו.
דודו, לא רק לוחם ומחנך; לא רק מורה דרך ולפיד לפני המחנה היה; דודו היה אד"ם בכל נימי נפשו. וכשחלתה רעייתו רחל, הקדיש חייו לטיפול בה, באותה איתנות ואומץ לב שאיפיינו את מסכת חייו כולה.
עבורנו, עבור ילדינו ועבור רבים אחרים - יישאר דודו דוגמה ומופת של בן אד"ם. יהיה זכרו ברוך.