"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת - כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', י"ט).

מוות הוא חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. אף על פי כן, אובדן של אדם קרוב הוא התנסות קשה, המלווה בתהליך הסתגלות מורכב ומכאיב.
חברה ותרבות הם בין הגורמים החשובים ביותר המשפיעים על אדם. כאשר בודקים את תהליכי האבל והשכול, ראוי לזכור שאדם נולד, מתעצב ומתחנך בתוך הקשר חברתי ותרבותי מסוים, ומטבע הדברים התרבות והחברה שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה.
ברור לכן שלתרבות וחברה יש השפעה גם על צורת האבל, והיא בעצם אחת התבניות הקובעות את הסדרים החברתיים הקשורים בהגדרות המוות.לכל תרבות יש גישה מיוחדת כיצד להתמודד עם האובדן.
בעם ישראל בכלל, ובקהילת בנימין בפרט, הטראומה לאורך ההיסטוריה האישית, הקהילתית והלאומית, שזורות זו בזו בתהליכים מקבילים. לאורך ההיסטוריה אנו חווים כעם וכחברה טראומות חוזרות שיש בהן איום חיצוני, אובדן וכאב, וגם תהליכי הרס פנימי, מתוכם מתרחשות גם צמיחה, התפתחות ויצירה, בעזרת כוחות ריפוי וחיות עצמיים ורבי עוצמה. למרות שמוות ואבדן הן חוויות אוניברסליות, המשמעות הניתנת לאירועים אילו היא אישית, ובכך שונה עבור כל אחד.
כל אדם מגיע אל השכול עם המטען האישיותי וסיפור החיים שלו. כל אחד מגיב ומתמודד בהתאמה עם הכלים הרגשיים שפיתח במשך החיים. אלו החווים שכול מחפשים משמעות בתהליך האבל, במטרה להבנות נרטיב קוהרנטי של חווית השכול, שמירה על תחושת המשכיות העצמי, ובמקביל – להטמיע את המציאות החדשה לתוך תפיסתם לגבי מי עליהם להיות. גישה זו של חיפוש משמעות קוראת תגר על תפיסות שלבים של שכול, תהליכי אבל נורמטיביים ולא נורמטיביים, וככזו תופסת את החיים לאחר האובדן כתהליך הבניית משמעות מחדש, ואת האנשים באבל כפועלים אקטיביים סביב הנחות יסוד על יחסי הגומלין בינם לבין העולם. כאמור, האופנים שבהם אנשים מוצאים משמעות בשכול הם רבים. לרובנו יש את היכולת הרגשית להתגבר על אובדנים ולשלבם במסכת החיים, הכוללת בדרך הטבע - פרידות מצד אחד, וצמיחה גדילה ופתיחת חלופות בחיינו מצד שני. אין זה חשוב מהי הדרך שבוחרים להתמודד עם האובדן, ובאיזו צורה משלבים את המסר שיש בו בניית משמעות חדשה, העיקר הוא שיש בנייה מחדש, שיש חיפוש אחר משמעות, שיש עשייה ויצירה, כי זוהי החיות המחודשת שלאחר השבר הגדול.
האם וכיצד נוכל אנו כחברה לסייע ולהקל על האדם השכול? רבות דובר על הקושי של האדם עצמו לבקש את העזרה ולהציג את הקושי. פעמים רבות יש תחושה שאיש אינו מבין או מסוגל להרגיש את עומקו של הכאב. לעיתים האבל עצמו מציב חומה שקשה מאוד לעבור אותה.
אם מסתכלים על תהליך ההחלמה כדרך שמחפשת משמעות, הרי שזה צריך להיות הכוון במתן העזרה והתמיכה.
לאחרונה פורסם מחקר על החוסן הקהילתי של ישובי בנימין. התמונה הכללית שהתקבלה במחקר מתארת חוסן קהילתי חזק יחסית.
אחת מההגדרות על מהו חוסן המובאות במחקר הוא של ברנסון – לזר (2003): "החוסן החברתי של קבוצה הוא היכולת להתמודד עם משברים פנימיים או חיצוניים, לפתור אותם ביעילות, אבל גם ללמוד מהם, להתחזק על ידי כך ולצאת מהמשבר הן כיחידים והן כקבוצה". הגדרה זו קושרת את היחיד לקבוצה. יש קשר חיובי בין היכולת של היחיד להשתקם ובין החוסן של הקהילה בה הוא חי.
היכולת של קהילה לשאת את המצוקה האישית, להיות כתף לכאב, להכיל ולאפשר לאבלים לדבר על אלו שנפרדו מהם, ולשמר את זכרם, היא נדבך חשוב מאוד ביכולת של השכול לבנות משמעות חדשה.
בתור אחת שחוותה את השכול משני צידי המתרס, גם כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של מטה בנימין, שפגשה לא מעט כאב ושכול, וגם כאם שכולה ששכלה את בנה הבכור לפני - שנים, למדתי, לצערי, שלמרות שאכן אף אחד לא יכול להחזיר לנו את האבדה, אין ספק שהחיבוק שאותו אנו מקבלים הינו חלק משמעותי וחשוב מאוד בתהליך השיקום וההחלמה.

כעובדים סוציאליים מקצועיים במחלקת הרווחה אנו משתדלים להיות נוכחים בכל שעת משבר, בזמן האירוע ולאחריו. אנו מציעים את תמיכתנו, את הידע שצברנו, לצערנו, מתוך הניסיון, ואת המענים העומדים לרשותנו עבור המשפחות.
כל אדם והניגון שלו, וכמספר האנשים כן מספר הניגונים. לא תמיד אנו מצליחים להתאים את כלי הנגינה לניגון האישי, אך מעצם היותנו שם, מעצם הידיעה שאם האדם ירצה ויבקש יהיה מי שיענה לו, כבר יש ניצן של תקווה ושל חיבוק בתקופה בה נראה שהכל שחור וחסר תקוה.
גם מנסיוני האישי וגם מזה המקצועי, למדתי שיש תקוה גם בשכול, ואני מקוה שלא נצטרך לכך יותר. אך מטבע החיים תמיד תהיינה פרידות ואובדנים, וחשוב לדעת שלקהילה, לסביבה, לשכנים לחברים, וגם לאנשי המקצוע, יש תפקיד ויש יכולת להקל מעט על מעגל הכאב, ושיש חיים גם לאחר המוות.
"בלע המוות לנצח – ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"... (ישעיהו, כ"ה, פסוק ח').

 המאמר נכתב בעקבות עבודת גמר על הנושא "לידת ילד לאחר שכול" כעבודת סיום ללמודי תואר שני בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללת יהודה ושומרון.