צעירי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" נקראים לצאת לדרך.

הציונות הדתית עסוקה מאז הגירוש בהתפלשות בבוץ סמיך, בחיפוש אשמים, ובמרירות המולידה רגשות כעס, זעם וייאוש. לא פעם חשה שזה הזמן להתכנס פנימה לתוך המחנה, שצריך להתנתק מהמדינה, מהצבא ומהשב"כ. כנראה שהזיכרון ההיסטורי שלנו מאוד קצר.

בשנת תרס"ב (1902) אמרו לנו שציונות זה לחילוניים, ומי צריך כוח שמירה יהודי? נשב בצד, נלמד תורה, נגביה את החומות ונחכה עד בוא המשיח. הציונות לא המתינה. היא פעלה: פלמ"ח, קיבוצים, סולל-בונה, האוניברסיטה העברית, הבימה, קול ישראל. מדינה. וכך נבנתה מדינה יהודית בלי תורה ובלי מחויבות עמוקה לכל מה שאנחנו מאמינים בו.

מדו"ח מדד הדמוקרטיה שהתפרסם באמצע 2008, עולה כי הגופים הממלכתיים זוכים לחוסר אמון עמוק. רק 49% מהציבור מביעים אמון בבית המשפט העליון. האמון במשטרה צנח ל-33%. רק שליש מהציבור הביע אמון בכנסת, והמפלגות זוכות לרמת האמון הנמוכה ביותר - 15% בלבד. רוב הנשאלים, 73%, לא היו מייעצים לקרוביהם או לחבריהם להצטרף לזירה הפוליטית. הממצאים הללו מדגישים את הפגמים בתפקוד המערכת הפוליטית ומחזקים מגמות של אנטי-מדינה.

 הנשק - שכנוע

החברה הישראלית זקוקה לדם חדש בעורקיה, לצעירים שציונות ויהדות זורמים בעורקיהם.

החומרנות המתעתעת, הבלתי ניתנת לשובע, מעוררת בנו כמיהה לאידיאלים פשוטים, שעדיין קיימים אי שם בשולי התודעה הלאומית.

ישראל חיהבניכור שבטי, אך גם צמאה לאנשים שמבטם אינו כבוי, שאינם נרתעים מלגלוגים והערות ציניות כשהם מדברים על קהילה, על עזרה לזולת ועל אכפתיות.

"מה כבר אפשר לעשות" כדי לשנות את המצב?

המדינה נמצאת בצומת דרכים לאומית. המאבקים העומדים בפנינו הם על רוח העם, דרכו ועתידו. במאבק על התודעה לא מנצחים בצעקות ובשיחות סלון כעוסות. הנעת עמים ורעיונות מהפכניים נעשית בכלי הנשק האפקטיבי ביותר. השכנוע. פרסום מאמרים וניירות עמדה, עריכת ערבי הסברה ומפגשי 'פנים אל פנים'. בבחירות דמוקרטיות ובגיבוש קואליציות בפרלמנט. מכסא חבר הכנסת והשר, שמובילים עד לראשות הממשלה. פרלמנט - נגזר מהמלה הצרפתית "לדבר". ובדיבורים, מפגשים, כנסים ומאמרים - אפשר לחולל את השינוי.

פוליטיקה אחרת

הוגים פוסט-ציונים מבקשים לפרק את האמונות הדתיות-לאומיות ולמוסס את האמיתות ההיסטוריות שעליהן יצוקים יסודות המדינה. תהליך פירוק המדינה מערכיה נתמך על ידי אנשי רוח, פוליטיקאים ועיתונאים בארץ ובחו"ל. הם לא עושים זאת באמצעות צעקות ואיומים, וגם מבלי שחסמו נתיב תחבורה אחד. והם עושים את מלאכתם היטב. ביטול ה'מדינה היהודית' ולידתה של 'מדינת כל אזרחיה', כבר אינו רעיון הזוי בקרב האליטות בישראל, אלא רעיון לגיטימי שהתחיל לחלחל לשאר שכבות העם.

אם לא נשקם את רעיון המדינה היהודית המודרנית, אם לא נגן עליו, נבהיר את היסודות ונכוון לבניית ממשל ראוי הנגזר מרעיונות אלו, המדינה היהודית עלולה להיעלם הרבה יותר מהר ממה שנדמה, ובמקומה נקבל דגם חיוור של ארה"ב במזרח התיכון, ואם זה הזיוף אז רבים יעדיפו בוודאי להגר לארץ המקור.

הגיעה העת לבסס פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שתפגין חוסר סובלנות לשחיתות ולנהנתנות של נבחריה. פוליטיקה אחרת, הנשענת על זהות יהודית, שתשקף ותצמיח מנהיגים שמחוברים לערכים ולא רק מדברים עליהם.

אני פונה אליכם, חיילים, קצינים, סטודנטים וצעירים מכל תחומי העיסוק במדינה, שאש בוערת בעצמותיכם. אתם, שידיעות חדשותיות מקפיצות אתכם ושעתיד המדינה והעם היהודי מזיז לכם. אני קורא לכם, הצטרפו לפוליטיקה!

אתם יכולים ליצור את אותה 'פוליטיקה אחרת', אך לשם כך צריך להאמין בה ולהיות שותפים ביצירתה. אתם יכולים להיות אופציה פוליטית הגונה וישרה.

כשיתרו המליץ למשה רבנו למנות 'שליחי הציבור' ראויים, הוא תיאר כך את מידותיהם: "אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שנאי בצע". שליחים כאלו יזכו לתמיכת אנשי רוח ואנשי חינוך כדרך היחידה לקיים חיים ציבוריים במדינה.

רוב הצעירים שהכרתי במהלך השנים, ואני בתוכם, חשו תחושת 'גועל נפש' מההתנהלות הפוליטית והמפלגתית בה הם נתקלו. אירועים אלו הובילו רבים וטובים לזנוח את מרחב העשייה הציבורי לאנשים הלא נכונים.

אסור לחברה הדתית להשקיע את האנרגיות והיכולות שלה בכעס ובחיפוש אשמים, בשנאה פנימית ל'ממלכתיים', לרבנים, לדתל"שים. בשנאה ליס"מ, לשב"כ ולכל מה שמייצגת המדינה. הגלים העכורים האלה יסחפו את כולנו, יעוררו את הספקות וימוססו את המוטיבציה.

אנו מוכרחים להקים יחידה מובחרת לפוליטיקה הישראלית. בלי פוליטיקאים אין הנהגה!

אתם יכולים להנהיג את המדינה. אנו ראויים לשלטון טוב יותר, אנו ראויים לשליחי ציבור מסורים. שרתם מעל כל במה ובמהלך כל טיול, הפגנה ומחאה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".אכן, הדרך הזו ארוכה וקשה. אך ממתי 'ארוך וקשה' מרתיע אתכם? זה הזמן לצאת לדרך!

אדמונד חסין הוא יועץ לפיתוח מנהיגות בבית הספר למנהיגות של צה"ל.