בפעם הראשונה שחנוך אביצדק, (45), נסע להודו לפגוש את קהילת "בני מנשה", הוא חשב שהוא מגיע לשבט הוטנטוטי פאגני ופרוע.

"נסעתי עם רקע דל", מתוודה אביצדק, "באותו זמן היו פחות מודעים לסיפורם של בני המנשה, ומקורות המידע היו מעטים. הרבה מהידע שיש היום ליקטתי אני בהמשך. הטיסה הייתה ארוכה והרגשתי שאני עובר מכוכב לכת אחד לאחר. מומבאי נראתה לי פלנטה אחרת. הריחות. הטינופת. הפיסחים והעלובים ברחובות.

"בני מנשה מתגוררים במדינות מיזוראם ומניפור שבצפון מזרח הודו, על גבול מיאנמר בורמה. התבוננתי בשולי ההימלאיה, בהרים הנישאים ויערות העד. הייתי מלא אנרגיה חיובית לקראת הרפתקה מרתקת. הרגשתי שאני מגיע כמו טרזן לשבט נידח, ודמיינתי איך מחכה לי בשדה התעופה שבט פראי שחבריו לבושים באזורי חלציים.

"להפתעתי נחתתי בשדה תעופה מסודר ונחמד, וכל הקהילה חיכתה לי בבגדי חג. הם היו כמה מאות. הייתי המום. הם לבשו ציציות מעל הבגדים, ומאוחר יותר הבנתי שהציצית היא אחר הסמלים של בני המנשה. הרגשתי כאילו נקלעתי לקהילה בקרית משה, רק שאלה היו מלוכסני עיניים.

"אני נראיתי הכי רע, לבוש בג'ינס, כאילו זה עתה סיימתי תורנות ברפת. כך שממפגש עם שבט של הוטנטוטים הסתבר שאני ההוטנטוטי היחיד.

"בני הקהילה ניגשו אלי בזה אחר זה ולחצו את ידיי במבט מושפל. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, והתביישתי עוד יותר בהופעה שלי, ובבגדי החול המלוכלכים. אט אט הבנתי שהשפלת מבט היא עבורם ביטוי של כבוד, בעוד הסתכלות ישירה היא התנשאות וחוצפה.

"בני הקהילה פצחו בשירת שירי קודש שגם אני הכרתי, ואז עברו לשיר את ההמנון של בני מנשה בשפה זרה. מתורגמן הסביר לי שמילות השיר מדברות על כיסופיהם לציון. אחר כך אני דיברתי. באמצע דבריי עברה שם פלוגה של חיילים מהצבא ההודי. לפתע ניגש אלי הקצין, טיפוס ענק בגובה שני מטר עם טורבן על הראש, כרע לפני ברך וביקש ממני ברכה. זה הביך אותי, אבל מה אני יכול לעשות? בירכתי אותו.

מאוחר יותר הסתבר לי שבמיזוראם ובמניפור יש יחס של אימה, כבוד והערצה אדירה לכל מי ששם ישראל נקרא עליו".

 פסק זמן מהחיים

חנוך אביצדקנולד בירושלים, ורוב ילדותו עברה עליו ברמת גן. הוא נולד לאב עורך דין ולאם ציירת, שאולי ממנה רכש חיבה לאמנות. במשך שנים ארוכות עסק באוצרות של אמנות פלסטית בקהילות יהודיות ברחבי העולם. הוא אב לשני ילדים ומתגורר ביישוב עטרת.

במקום אחר לגמרי על פני כדור הארץ, הקים יהודי אמריקאי בשם מיכאל פרוינד - שהחליט להקדיש את הונו לאיסוף וקיבוץ נדחי ישראל מרחבי העולם - את ארגון "שבי ישראל".

"בשנת 2000 רוויתי מהנסיעות והתעייפתי מהעיסוק באמנות", משחזר אביצדק. "התקשרו אלי מ'שבי ישראל' וביקשו שאסע למניפור ומיזוראם. חיפשו מישהו עם ניסיון בנסיעות לחו"ל, סקרן, הרפתקן, קצת שרוט. לפניי היו שני שליחים שחזרו כי לא שרדו בתנאים הקשים. לא ידעתי בדיוק במה מדובר וגם לא ידעתי כלום על בני המנשה. חשבתי לעצמי: נזרום. אני אקח פסק זמן מהחיים, ואז אחזור לפעילות הרגילה שלי".

במיזוראם כבר היה שליח כשרוני, בן מנשה שעלה לארץ, וחזר למיזוראם כשליח יחד עם אשתו.

"חיפשנו מבנה לפעילויות שלנו, שכללו לימודי יהדות ועברית. במיזוראם יש להרבה אנשים כוחות נבואיים, חזיונות ונבואות. היתה שם קרקע שהייתה שייכת לאישה עשירה ופילנטרופית ידועה. אחד החוזים במיזוראם חזה שעל הקרקע הזאת יווצר המפגש בין בני מנשה לשאר השבטים. הפילנטרופית לא לקחה את דבריו ברצינות. היא בנתה בניין על הקרקע שבבעלותה שנים אחדות לפני שהגענו,וניסתה להשכיר אותו, אבל משום מה לא הצליחה, והמקום נשאר שומם. עד שאנחנו הגענו וכיום מתקיימות בבניין זה הפעילויות של 'שבי ישראל'.

"מתוך סקרנות אישית התחלתי לשמוע את הסיפורים של בני הקהילה. אלה היו עדויות מרתקות.

בני המנשה הם חלק מבני השבטים קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומאניפור, המזהים עצמם כיהודים. על פי המסורת המועברת בין הדורות בשבטים אלה, כל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון, במאה השמינית לפני הספירה. מספרם נאמד ב-7,000 נפש.

"אל אחת הקהילות, ששמה "סי אל היק", הגעתי כשליח ראשון מהארץ", מספר אביצדק. "הדרכים היו קשות ומשובשות. מונסונים, מפולות בוץ, דרך של קילומטרים ספורים לוקחת שעות. כשהגענו התגלה כפר קטן שרוב הבתים בו בנויים מעץ או מבמבוק. על הבתים שלטים שמכריזים: "אני בן מנשה", כתובים בעברית או באותיות לטיניות".

לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור בשנת 722 לפני הספירה, הוגלו עשרת השבטים מהארץ. בני מנשה יצאו לגלות עוד לפני חתימת המשנה, ולכן לא היתה בידם תורה שבעל פה כתובה. המסורת ההלכתית נשמרה על ידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים. לאורך הדורות נשכחו חלק מהמסורות, ואבדו.

בני מנשהנדדו והגיעו לסין. במהלך המאה השלישית נהג בהם קיסר סין באכזריות, ונכפתה עליהם עבדות. הם החליטו לברוח מסין, ובמהלך הבריחה נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה היחיד שנותר בידם.

במסורות שנשתמרו, הם שרים בקינות ובשירים עתיקי יומין אחרים על ה"כלב" או "הקיסר הרע" שגזל את הספר הקדוש. לאחר הגזילה הועברה המסורת בעל פה.

בני מנשההגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. לבסוף הגיעו למקומם הנוכחי בצפון מזרח הודו.

"בני מנשה לא זכרו את שם ישראל", אומר אביצדק, "אבל הם זכרו את האח יהודה שיום אחד יבוא ויחזיר אותם לציון. כנראה שדבקו ביהודה, כי כשגלו עשרת השבטים, יהודה נותר בציון.

בתחילת המאה ה-19, כאשר נכבשה הודו בידי האימפריה הבריטית, התחילו להגיע להודו מיסיונרים אנגלים. חלקם נדדו גם לצפון מזרח הודו, מקום מושבם של "בני מנשה".

הכפרים היו נידחים ובלתי נגישים, והאנגלים הגיעו אליהם בסירות קנו. כשחזרו מהכפרים הם דיווחו על שבטים גדולים שבניגוד לעבודת האלילים שמצאו על פני שאר היבשת, הכפריים בצפון מכנים את עצמם "בני מנשה", מאמינים באל אחד, ומקיאים מתוכם עובדי אלילים. עוד דיווחו המיסיונרים, שהכפריים משמרים מסורות מקראיות, הלכתיות וסיפוריות. הם אינם עובדים בשבת, משמרים מסורות כהניות שעוברות מאב לבן, וכי ישנם אירועים היסטוריים, כמו קריעת ים סוף, הנדודים במדבר, ואכילת המן, שאותם הם מייחסים להיסטוריה הממשית של עצמם. בני שבטים אלה שרים קינות ותפילות לאח יהודה שיבוא ויציל אותם, ומתפללים לא-לוהי מנשה.

אותם מיסיונרים אנגלים חזרו אל הכפרים של בני מנשה ואמרו להם: "אתם מתפללים לאח יהודה שיבוא ויושיע אתכם. אנחנו האח יהודה. באנו להחזיר לכם את הקלף הקדוש ששדד מכם הכלב הסיני". בני המנשה התבלבלו, והתנצרו.

"במיזוראם חיים כשלוש מאות אלף איש שרובם צאצאים של בני מנשה", אומר אביצדק, "יש להם מסורות ועדויות משפחתיות המעידות על השתייכות כזאת. אבל רק כשבעת אלפים הביעו רצון לשוב לחיק היהדות, ובהם אנחנו מטפלים. אנחנו לא מדרבנים אף אחד לשוב ליהדות, אלא מתעסקים רק עם אלה שיש להם מוטיבציה לשוב מצד עצמם.

"ראש ממשלת מיזוראם, שביקרתי בביתו פעמים רבות, מתגאה בכך שהוא בן מנשה. הוא סיפר לי מסורות ממשפחתו, מנהגים שהוא עצמו זוכר מבית סבו וסבתו. הוא אמר לי: "אני בן מנשה גאה, אבל אני לא רוצה להתגייר. אני נוצרי. אלא מה? לכם בציון יש בעיות עם הערבים, אז תבואו אתם, כל בני ישראל, לחיות אצלנו במיזוראם".

יברכך מציון

עוד מראשית הדרך, ודווקא בלילות שבת, התחילו להגיע אל חנוך אביצדק אנשים לקבל ברכה. בדרך כללהיו אלו זוגות של גויים עקרים. "לא הבנתי את פשר התופעה, ובני מנשה הסבירו לי שהם באים בגלל הקדושה שהם מייחסים לישראל.

"התלבטתי מה לעשות. פתאום הפכתי למין באבא סאלי כזה. אחרי התלבטויות החלטתי שזה חיובי וטוב לברך את הזולת, והתפללתי לקדוש ברוך הוא שישלח ברכה בברכותיי. באופן מוזר הם חזרו לאחר זמן מה, וטענו שהברכות התקיימו. וכך בלילות שבת התחילו תורים ארוכים של אנשים שהגיעו להתברך. משאת הנפש של חלקם הייתה להתגייס לצבא ההודי, והם סיפרו שכל מי שניגש אלי להתברך הצליח להתגייס. הייתי נבוך והמום.

"יום אחד מגיע אלי אדם נשוא פנים וקטן קומה, לבוש בחליפה מהודרת. הוא הציג את עצמו כ "סופלאי מיניסטר" של מיזוראם, "שר האספקה". במיזוראם האספקה חשובה מאוד כי הייצור שם דל ואין כמעט אפשרות להתקיים ללא יבוא. "שר האספקה" אמר שהוא רוצה לקבל ברכה לקראת הבחירות. הייתי נבוך ולא ידעתי מה אעשה. בני המנשה אמרו שהוא אדם טוב ושהוא עוזר להם מאוד. החלטתי לברך אותו. התפללתי שוב לקדוש ברוך הוא שישלח ברכה במעשה ידיי. השר הגיע לי בערך לחזה. שמתי ידיים על ראשו ובירכתי אותו. במהומת הימים שכחתי מכל העניין, אבל אחרי זמן מה אני מקבל הזמנה חגיגית לבוא לבית השר. הסתבר שהוא זכה בבחירות.

"השר התגורר באיזול, הבנויה על הרים תלולים. ראש בניין אחד נוגע בתחתית בניין שני. הכבישים צרים, וכשהגענו היה פקק תנועה גדול. נאלצנו לרדת הרחק מביתו. ברחובות היו אלפי אנשים, וחשבתי: איזה יופי, נחווה שמחה וחגיגת בחירות. התחלנו ללכת, ולפתע נבקע ההמון לשניים, השתרר שקט מוחלט,ונתנו לנו לעבור. הסתכלתי אחורה לראות לכבוד מי קבלת הפנים, אבל איש לא היה שם, והבחור שהיה אתי אומר לי: זה לכבודך. השר יצא אל פתח הבית, ולפני כל ההמון הודה לי על הברכה ואמר שבזכותה זכה בבחירות. הוא ביקש ברכה נוספת. היתה לי ברירה? בירכתי אותו. למחרת הופיעה תמונה שלי סומך ידיי על ראשו בעמודים הראשיים של כל העיתונים החשובים באיזול".

 הכל פוליטיקה

עד שנת 2003 נתן משרד הפנים הישראלי אישור קבוע להעלות כמאה חמישים מבני מנשה בכל שנה. אלא שאז עבר משרד הפנים לידי אברהם פורז ממפלגת שינוי. "פורז טען שבני המנשה זו פיקציה", משחזר אביצדק, "ושהם לא יותר מאשר פועלים תאילנדים ללא כל זיקה ליהדות. הוא טען שהימין מייבא אותם כדי לעבות את ההתנחלויות. ההוכחה שלו לטענותיו היתה שכל העולים ארצה התגוררו בגוש קטיף, ובהתנחלויות אחרות, והוא ביטל את אשרות העליה".

כשפורז סגר את השערים, הייתה קבוצה של כמאה חמישים בני המנשה שנפלה בין הכסאות. הם כבר מכרו את בתיהם ושדותיהם, לרבים מהם היו בארץ קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אך לעלות לא יכלו. "יכולנו לנקוט בכל מיני טריקים כדי להעלותם, כמו גיור רפורמי או קונסרבטיבי, ואז היו זכאים לעליה על פי חוק השבות. אבל הגענו למסקנה שאסור לעשות זאת. שיבת בני המנשה היא קיום חזון הנביאים, ולא נביא אותם כגנבים בלילה. פנינו לרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמר, שהיה אחראי מטעם הרבנות הראשית על הגיור, וביקשנו שיפסוק בעניין יהדותם של בני מנשה".

הרב עמר הקים ועדה שתבדוק את העניין, ולאחר שנתיים הכריז שהם מזרע ישראל. ובכל זאת הוחלט שהם יעברו תהליך גיור, מאחר שאין מסמכים היסטוריים המעידים על יהדותם.

"בשנת 2005 זכיתי לעמוד בראש מבצע היסטורי מרגש ואדיר. אחרי 2700 שנה התקיים גיור של בני המנשה על אדמת הודו. כחודשיים לפני הגיור יצאנו להודו, אני וארכיטקט מקוואות, כדי להכין את השטח. זו הייתה תקופת המונסונים ותנאי האקלים היו קשים. אנשי הקהילה, גברים, נשים, ילדים וזקנים, עזרו בהקמת המקווה. עבדנו כעשרים שעות ביממה, ומה שעל פי ההשערה אמור היה להסתיים כעבור חצי שנה, הצלחנו לסיים בחודשיים.

"לאחר הגיור הגיעה אלינו משלחת נרגשת של נציגי מיזוראם. הם רצו להכריז על יום חג לאומי ולהקריב קורבנות. שאלתי אותם: אתם רוצים לשוב לחיק ישראל? והם ענו: לא. אנחנו נוצרים. אז אמרתי: תראו, אנחנו אוהבים אתכם מאוד, אבל אין מקום להכריז על יום חג, למרות שאנחנו אחים. יום החג הלאומי בוטל.

"גם לאחר הגיור, ולמרות שהגיור בוצע על ידי מערך הגיור הרשמי של מדינת ישראל, עיכב אולמרט בשנה וחצי את העלייה. רק לאחר שמדינת ישראל חוקקה חוק לפיו ילדי פועלים זרים זכאים לאזרחות ישראלית כעבור שש שנים של שהיה בארץ, פנינו לבג"צ והצבענו על האבסורד בכך שאלה מקבלים אזרחות, בעוד עליית יהודים שגוירו על ידי בית הדין הרבני של מדינת ישראל - חסומה. ואז נסללה הדרך לעלייתם ארצה.

"העברנו את הקבוצה ממיזוראם למומבאי. בשבת התארחנו בבית הכנסת הגדול של הקהילה החלבית. זהו בית כנסת ענק ומפואר, אבל ריק. להתפלל מגיעים רק הגבאים ומספר קשישים. באותה שבת הגענו קבוצה של כ-230 בני מנשה, כולם לבושים בגדי חג. הגבאי כיבד את אחד מבני הקהילה ונתן לו להיות החזן. תוך כדי התפילה נעמדו לידי שלושה אנשי עסקים מישראל. אחד מהם, תימני שחרחר, פונה אלי ושואל בצורה מכוערת וגסה: "תגיד, מה זה צריך להיות? מי אלה?", עניתי לו באדיבות, אבל רותח בתוכי: "אלה בני המנשה שחוזרים הביתה". והוא מעקם את הפרצוף ולועג: "הם בכלל לא נראים יהודים". אמרתי לו: "ולמה אתה חושב שאתה נראה יהודי?". הוא נעלב והלך לו. תוך כדי התפילה התחילו שירה וריקודים. מזווית העין אני רואה את התימני רוקד מחובק עם בן מנשה. בתום הריקוד הוא ניגש אלי ושואל, מזיע כולו: "תגיד לי, הם אשכנזים או ספרדים?".

ריקוד הציפורים

"חייתי בקרבם של בני מנשה יותר מכל אדם אחר", אומר אביצדק, "הגעתי סקפטי וביקורתי. ואני אומר בוודאות שאין לי ספק שאלה בני שבט מנשה. קיימתי אתם עשרות ראיונות ושמעתי מאות סיפורי חיים. אני לא הגעתי כנציג של הממסד, או כחוקר, שבא לבדוק אם הם אכן בני מנשה. לא איימתי על זהותם והם לא חשו שהם צריכים להוכיח לי משהו. שאלתי מתוך סקרנות אישית, והם סיפרו לי בתום לב על מה שראו בביתם. על הכהנים. על התפילות. לבני מנשה יש תפילה שנקראת "ריקוד הציפורים", זו תפילה של כיסופים לציון. הם חיים באקסטזה פנימית של כיסופים וגעגועים.

"אני הכרתי את הכהן האחרון שעוד הקריב קרבנות. גם בין עובדי האלילים יש מקריבי קרבנות, אבל בני מנשה נהגו להקריב את ה"הלנקל" - קרבן מיוחד לפסח. הם הקפידו לא לשבור בו עצם, ואין לכך מקבילה בשום קרבן פגאני. תיעדתי עשרות סיפורים של זקני העדה, שזכרו כיצד היו מלקטים בזהירות רבה את עצמות קרבן הפסח לתוך תיבות עץ או במבוק, וכל הקהילה היתה יוצאת יחד לקבור את העצמות.

גם שבטים ועמים אחרים באזור מזהים אותם כ"בני מנשה", צאצאים של עשרת השבטים. מסורות נוספות ששימרו בני מנשה היו ערי מקלט. רוצח בשגגה שנגע בקרנות ביתו של כהן העדה היה מוגן. נכון שערי מקלט נוהגות בארץ, אבל הם כנראה חשבו שכדי לכונן חיי קהילה תקינים עליהם להקים ערי מקלט. ויש עוד מנהגים ומסורות רבות אחרות שמעידות ללא עוררין על היותם זרע ישראל.

"במדינת מניפור יש 34 קהילות של בני מנשה, שחיים מתוך מחויבות מלאה לא-לוהי ישראל. באחד הביקורים הראשונים שלי במניפור הגעתי לכפר נידח. נערכה לי קבלת פנים. עמדו שם כמה מאות אנשים שקיבלו את פניי. לפתע מגיע אדם מבוגר שמוביל אחריו זקן עיוור, סחוף רוחות ושמש. הוא מדבר באנגלית ומספר שהם הלכו שלושה ימים ברגל דרך היער, כדי להגיע מהכפר לכאן, כי שמעו שמגיעים אורחים חשובים מארץ ישראל. הזקן העיוור רצה לדבר. הוא דיבר בשפת הקוקי, ואמר: "אני זקן. עיוור. הלכתי שלושה ימים ברגל. אני יודע שאני כבר לא אזכה לעוף כיונה לארץ ישראל. ורציתי לפחות פעם אחרונה לשמוע אחד מבני ישראל שמגיע מציון. אני מבקש לגעת בפניך". עמדתי נבוך. מסביב מאות אנשים עומדים בדממה. אמרתי לו: "בסדר". הוא מתקרב ומעביר את ידיו המיובלות משנים של עבודה בשדות האורז על פניי. הוא בוכה, ואני בוכה. הזקן לקח בחזרה את המקל, ואמר לי בקול סדוק: "קוקי פחה", תודה רבה, וחזר על עקבותיו.

לפני כשנה עלה ארצה פניאל, אחד מותיקי הקהילה, והצטרף לקהילת בני המנשה החדשה בכרמיאל. ישבנו איתם לשיחה, ואני שואל: "יש לכם בעיות? משהו קשה? מפריע?". בני מנשה מאוד ענווים וצנועים ולא נוהגים להתלונן. בכל זאת לחצתי, ולבסוף פניאל קם ואומר: "האמת היא שאני עצוב, ומזועזע. הגעתי לבית הכנסת בכרמיאל ואיש לא קיבל את פני, למרות שאני בן מנשה, ואחרי שלושת אלפים שנה חזרתי הביתה. בכפר שלנו היו זקני העדה קמים ומקבלים פני כל אורח". הוא שותק לרגע ומוסיף: "אבל לעומת זאת הלכתי לעבוד במפעל והרווחתי 1200 שקל. מיד הלכתי לבית הנכסת ותרמתי מעשר לכינון בית המקדש השלישי, ואפילו יש לי קבלה על זה".

חזון הנביאים

עד לפני הגיור על אדמת הודו, עלו בני מנשה ארצה במעמד של "תייר". לא הייתה עזרה ולא תקציבי קליטה. הם נקלטו היכן שהיו מוכנים לקלוט אותם, למשל בגוש קטיף, שם למדו באולפן גיור ומיד התחילו לעבוד, כי לא היה כסף. "הם לא זכו לתהליך עליה מלטף ונורמלי. אט אט התחלנו להבין שאנחנו צריכים לעשות שינוי ולא להתייחס רק לצד הרוחני, אלא לעזור להם להיקלט כאן בצורה הטובה ביותר. שכרנו אנתרופולוגית מקצועית שיצאה לצפון מזרח הודו וערכה מחקר על בני המנשה, ממנו הסקנו מסקנות לגבי הקליטה הטובה ביותר האפשרית עבורם. לא שאין שגיאות או טעויות, אבל אנחנו עושים את מירב המאמצים כדי שהקליטה תהיה טובה. הקהילות הראשונות בארץ לא נקלטו טוב וניסינו להפיק את הלקחים. רבים מהעולים הותיקים לא זכו לרכישת שפה או מקצוע והם עובדים בעבודות דחק, ולא פעם הם "התאילנדים" של היישוב. באחד היישובים אפילו כינו אותם "בני מנקה". רצינו לקלוט את העולים הבאים בצורה אחרת, כך שיוכלו לרכוש השכלה מקצועית ותעסוקה ראויה. הקמנו שתי קהילות קטנות במעלות ובכרמיאל. אלה קהילות קטנות, מה שמכריח את בני המנשה להתערות גם בקהילה המקומית ולא לייצר גטו של בני הקהילה. רובם נקלטו במקומות עבודה ולמדו את השפה המקומית.

"אנחנו מוטרדים כל הזמן לא רק בשאלה איך להעניק להם כלים וכישורים להתמודדות עם המציאות המקומית בישראל, אלא גם איך לשמר את האיכויות שלהם. למשל, אחד מחזונות הנביאים הוא שדבר השם ישוב להתגלות כשישראל ישובו לארצם. אמורה להתפתח שוב נבואה. בין בני מנשה יש אנשים רבים עם רגישויות ויכולות רוחניות גבוהות. בנוסף יש בהם ניקיון פנימי, צניעות, עדינות, תמימות. אני חושב שחשוב לשמר את כל היופי הזה לא רק בשבילם, אלא בעיקר בשבילנו, החברה הישראלית הנגועה כל כך בחספוס וציניות. אני מרגיש שאם נצליח לקבל מהם את כל זה, וגם לעזור להם ללמוד את כישורי החיים כאן, זהו ממש חלק מהגשמת חזון הנביאים".

היום השביעי

בפרו ישנה קהילה יוצאת דופן שנקראת "חודיוס דה לאינקה", או "בני משה". הם לא טוענים לשורשים בעם ישראל. הם היו קתולים לחלוטין, רוב זקני הקהילה שימשו כרועים רוחניים בכנסיות, אבל דווקא מתוך התעמקות בברית החדשה התחילו אצלם ספקות שהובילו אותם לדבקות בברית הישנה. הם לא הכירו ישראלים ולא ידעו על קיומו של עם ישראל העכשווי.

אחרי שהגיעו למסקנה שהברית הישנה היא תורת האמת, הם התחילו לחיות על פי הברית הישנה. על מייסדי הקהילה, ששורשיה בעיר קחמרקה שבפרו, נמנו האחים סגונדו ויז'נואבה - כיום זרובבל צדקיה, ואלברו - כיום מרדכי מאיר.

אחרי שלמדו את התורה בעיון, הגיעו למסקנה שהנצרות מלאת סתירות תיאולוגיות קשות. מסקנה זו הובילה אותם בסופה של דרך רוחנית מלאת חתחתים ומכשולים לעזוב את הנצרות הקתולית, ולהצטרף לתנועה אוונגלית בשם 'ההופעה של היום השביעי'. אחד מעיקריה של תנועה זו היא הכפירה בקדושתו של 'יום א', אשר אין לו כל אזכור בתנ"ך.

ב-1958 הם התארגנו תחת השם 'ישראל של ה'' והתחילו לשמור שבת, את שלושת הרגלים, יסודות טהרת המשפחה ויסודות הכשרות, כפי שציוויים אלה מופיעים בתורה. ב-1967 הם בראו שטח בג'ונגל של האמזונס הפרואני וייסדו בו קהילה חדשה בסגנון קיבוץ ישראלי, מתוך משאלה לכונן חיי קהילה אוטופיים, תוך לימוד תורה וקיום מצוות.

בסופו של דבר חזרה קבוצה אחת לקחמרקה וקבוצה אחרת התיישבה בטרוחיז'יו, שם הייתה רחוקה יחסית מהשפעות חיצוניות, מצב שעזר לה להמשיך ולכונן חיי קהילה יהודית: ללמוד תורה, לשמור מצוות ואף להקים בית כנסת. בית הכנסת ניצב עד היום בשכונת 'מילגרוס' [ניסים], במדבר של טורחיז'ו, בסמוך לחורבות העיר האינדיאנית העתיקה צ'אן-צ'אן.

התהליך המופלא והצימאון העז של בני הקהילה לדבוק ביהדות ולקיים מצוות מחד, אך מיעוט מקורות הלימוד וההתקדמות מאידך, הובילו חלק מבניה ליצירת תפילין כאשר בתיו היו עשויים לכל דקדוקיהם מעץ והרצועות עובדו מחגורות מכנסיים. בני הקהילה אף כתבו ספר תורה, אשר נכתב באותיות סת"ם, על גליל נייר רגיל.

סיפורה המופלא של הקהילה הגיע לאוזני הרבנים הראשיים דאז, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו יבדל"א, אשר ראו את רצונה האמיתי של הקבוצה להתגייר והחליטו לשלוח בית דין לפרו. בסופה של דרך ארוכה גוירו ועלו לישראל רוב בני הקהילה, ואף נקלטו בה היטב.

"תמיד יש פער בין הכיסופים הרוחניים ובים המציאות", אומר חנוך אביצדק, "אבל לרוב הם מרוצים ונשארים. היה אחד שרצה לחזור. הוא היה מבוגר יחסית, ועבד כשוטר. בארץ הוא לא מצא את מקומו וחזר לפרו. אבל זה סיפור יחיד ונדיר. רוב בני הקהילה נקלטו היטב.

"הגעתי אליהם לטורחיז'ו בטיסה ארוכה. נערכה לי קבלת פנים מרגשת בשטח מדברי ללא כבישים סלולים. הרב סובר מניו יורק, רב אמריקאי אלמן, הגיע לעזור לקהילה, ולימים אף התחתן עם אחת מבנות הקהילה. בארץ רובם הגיעו לאלון מורה ולתפוח".