ההלוויה עומדת להסתיים, רגבי העפר האחרונים הוטלו אל המקום בו הונחה הגופה לפני רגעים אחדים, וכעת כבר בלטה תלולית עפר קטנה אל מעבר לאדמה. אנקות בכי נשמעו מדי פעם מסביב, ולפתע נשמע קולם של הבנים האבלים באמירת הקדיש. דוד, המבוגר שבהם, מתנועע בדבקות וקורא בקול מונוטוני, מיכאל ושי מחזיקים אחריו, מנסים להדביק את הקצב.
"זהו", חשבה מיכל לעצמה, "דור הולך ודור בא, נפרדנו מאמא לפני שנתיים וכעת מאבא, והנה כבר נכדים רבים העומדים מסביב, חלקם עם בני זוגם ואף עם ילדים, העולם ממשיך לנוע במסלולו".
השבוע שלאחר ההלוויה, במהלך השבעה בבית הקטן במושב, חשף את הפערים שנוצרו בין הילדים. בעוד דוד הפך לקיצוני יותר ושקוע בעולמו הדתי, הילדים האחרים התפתחו לכיוונים שונים. מיכאל ר"מ בישיבה תיכונית, שי, הצעיר שבילדים, רואה חשבון מצליח, מיכל מנהלת עם בעלה משק חקלאי, שמצבו הלך והידרדר בשנים האחרונות, ופנינה עובדת כמורה. כל אחד מהילדים בתחום אחר ובמצב כלכלי שונה.
לאחר סיום השבעה, כששבו הילדים לבית הוריהם, פנה דוד לעבר אחיותיו בתקיפות ואמר: "מסורת ישראל מחייבת אותנו, ועל פיה חינכו אותנו הורינו היקרים זיכרונם לברכה. על פי התורה אנו הבנים מקבלים כפול מהבנות ואין שום אפשרות לשנות את זה". מיכל ניסתה לומר משהו על המשק שמידרדר ועל המינוס המאיים בבנק. אך הצעקות שהחלו מכל עבר כבר מנעו כל אפשרות של שיחה.
האם דוד צודק? ומה יכולה מיכל לעשות בכדי לצאת מהתסבוכת אליה נכנסה?
אכן הלכה פסוקה היא שלאחר פטירת האב הבנים יורשים ולא הבנות. בתשובה לשאלה שהעלו בנות צלפחד (במדבר כ"ז) נקבע שבנות יורשות את הוריהן כשאין בנים, אך כשיש בנים אין להן חלק בירושה. על כן אף שדוד לא דייק בפרטים, יש צדק בדבריו שהבנות אינן מקבלות ומעמדן שונה מהבנים.
אף שהחוק בארץ משווה בין בנים לבנות הרי שאין לנו אלא פסיקתה של תורה, כפי שכתב הרשב"א (שו"ת חלק ו סימן רנד) ביחס לעניין זה: "לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נראה לי שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים... ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב..."
וכך כותב הראי"ה קוק בתשובה לרב הרצוג (תחומין ג עמ' 231): "ובשינוי של השווית בנות לבנים ראוי לדון להחמיר עוד ביותר משארי דיני ירושה... ולא שייך לדון בזה כלל בדינא דמלכותא דינא חס וחלילה."
אולם, אם בני המשפחה היורשים רוצים לחלק את הירושה בשווה, הבנים יכולים לוותר על חלק מהירושה שלהם ולהעביר אותה לבנות, וזאת על ידי ביצוע פעולת קניין פשוטה בבית הדין הרבני. יתירה מזו, דיין בית הדין הרבני הגדול (לשעבר), הרב שלמה דיכובסקי, כתב שכך ראוי לנהוג וזהו גם המנהג בפועל (תחומין יח עמ' 30): "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי הירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העיזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה".
לפיכך, אם יפנו בני המשפחה לבית דין רבני, יופתע האח דוד לגלות שגם בבית הדין לא ינושלו הבנות מן הירושה, ובית הדין ידאג לכך שהחלוקה תהיה שוויונית.