אחד הפסוקים המלווים אותנו בימים אלה של עצמאות, שחרור ותחושת גאולה, הוא "שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו... היינו שמחים". מהי למעשה השמחה ומהו השחוק?
פסוקים רבים מצווים על עבודת ה' מתוך שמחה: "עבדו את ה' בשמחה", "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", "ושמחת בחגך", ועוד. השמחה היא תחושה פנימית של שלמות. כאשר האדם חש שאין דבר העובר עליו שלא כשורה – הוא שמח. לעומת זאת, אדם שמתלונן, אין בו שמחה. אמנם, השמחה אינה תלויה במצבו האובייקטיבי של האדם, אם עשיר הוא או עני, בריא או חולה ושאר כיוצא בזה. השמחה נובעת מתוך הרגשת סיפוק, כשאדם משלים עם המציאות וחי איתה בשלום, בלי שתקנן בלבו תחושת החמצה והרגשה שעשוי היה להיות אחרת - אז הוא שמח.
חז"ל התייחסו לקהלת שכתב דברים סותרים על השמחה - "ושבח אני את השמחה" מחד גיסא; ו"ולשמחה מה זו עושה" מאידך גיסא. תירוצם הוא שהפסוק הראשון עוסק בשמחה של מצוה, ואילו הפסוק השני עוסק בשמחה שאינה כזו. בהפשטה של דבריהם ניתן לומר, שמחה של מצוה משמעותה שאדם פעל פעולה חיובית הממלאת אותו סיפוק ושלמות, ולעומתה שמחה שאינה של מצוה היא שמחה על עובדה חיצונית וריקנית מתוכן וממשמעות.
"בני הנביאים כשרוצים לקבל הנבואה יושבים מתבודדים שמחים וטובי לב" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה). השמחה מסמלת איזון, שלמות והרמוניה בין חלקי הנפש שבאדם. השכינה אינה יכולה לשרות על אדם המסוכסך עם עצמו. "כל הכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל...". הנגינה מביאה להרמוניה פנימית, לרגיעה, לשלוה, להשלמה עם המציאות וממילא לשמחה.
ועוד כותב הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעבודת הבורא, עבודה גדולה היא". ההסתכלות האנושית על העולם ועל מי שבראו, על מצבו של האדם בתוך הבריאה, עבודה גדולה היא. והרמב"ם כותב שהאדם צריך לשמוח, שכך מצווה התורה ושכך ראוי להיות.
זוהי השמחה. ומהו הצחוק? צחוק בא דווקא ממקומות וממצבים בלתי צפויים. גם באופן החיובי: שרה אומרת "צחוק עשה לי א-להים, כל השומע יצחק לי". לידה אצל אשה עקרה בת תשעים מסמלת שבירה של הכללים הרגילים. מקרים ומצבים בלתי שגרתיים ("קניבל נכנס לקונצרט..."), מפגשים בלתי רגילים ("ערבי, אמריקאי וישראלי ..."), מבוכה עקב מצב בלתי צפוי (אדם שצריך לדבר לפני קהל, ומתחיל לצחוק מתוך מבוכתו) - כל אלו הם גורמים לצחוק. גם ביטוייו של הצחוק לא באים מתוך שלווה והרמוניה, אלא מתוך שבירת המסגרות הרגילות, וכדאמרי אינשי: "התגלגלנו מצחוק, נקרענו מצחוק".
בין שלמות לשבירת מסגרות
הצחוק במצבים שהוזכרו אינו מעיד בהכרח על כך שיש במצבים אלה גם שמחה. לעיתים יש צחוק אפילו במצבי מצוקה, היכולים להיות מסומלים בדמותו של הליצן העצוב. שבירת המסגרות עשויה לפעמים לשחרר את בני האדם מלחץ נפשי או ממסגרתיות מעיקה, וזה חשוב וטוב ("הצחוק יפה לבריאות"...). אבל החילוק נשאר, והוא כמעט ניגודי: השמחה בנויה על הרמוניה ושלמות, והצחוק בנוי על אקראיות שבירת המסגרות.
השבירה שבאה בעקבות הצחוק עלולה להיות גם שלילית ובוטה מאוד "בא אלי העבד... לצחק בי" (גילוי עריות), "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (שפיכות דמים), "ויקומו לצחק" (עבודה זרה בעגל, וחז"ל דרשו בזה גם גילוי עריות ושפיכות דמים) - כל אלה מאששים וממחישים את סכנותיו של הצחוק. השחוק וקלות הראש מרגילים את האדם לערווה, לימדונו חז"ל, מפני שבמסגרות הרגילות אדם נשמר מאד מגילוי עריות, ואילו הצחוק הדמגוגי מקעקע את האמיתות, את כובד הראש ושיקול הדעת, את האחריות האישית והרצינות - ומעניק הכשר לכל תאוה רגעית שענינה הרס המציאות. אמנם, ליצנותא דעבודה זרה מותרת, כיון שהוא צחוק השובר מציאות שקרית ועקומה.
תהליך הגאולה הוא תהליך הכולל את שני השלבים האלה. כמו בפסוק "שיר המעלות" שהובא בתחילה, בראשיתו הוא כולל זעזועים – ובשלב זה בני ציון מגיבים בצחוק, כיון שהמציאות מופלאה ולא מוכרת - "היינו כחולמים". אמנם, לאחר עיכול המצב והסתגלות אליו, לאחר שגם הגויים אומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה", אז מתברר ששבירת המסגרות הייתה חיונית להמשך גאולתם של ישראל. רק בסיום התהליך מגיע מצב ההרמוניה והשלווה, ואז "היינו שמחים".
מיטלטלים בין הקצוות
בימינו, אנחנו עשויים לפעמים להרגיש טלטלה בין הקצוות של צחוק ושמחה. בדרך כלל אנחנו משתדלים לחיות בהרמוניה יומיומית – גם כל אדם בינו לבין עצמו, וגם במשפחה, בעבודה, בקהילות וביישובים. כשמסתכלים סביב רואים צמיחה והתחדשות, ב"ה. אך לעיתים קורים סביבנו אירועים בלתי צפויים השוברים את המסגרות הרגילות. שבירות כאלה קורות לפעמים במונחים שליליים, בדרך כלל ממבקשי רעה חיצוניים, אך גם במונחים חיוביים, בניסים יומיומיים כמעט, בהתגברות פנימית מופלאה ובהרבה סייעתא דשמיא. לעתים קרובות אין בעל הנס מכיר בניסו, אך בימים מיוחדים כגון ימי זיכרון ועצמאות, כשלוקחים אתנחתא ומביטים סביב, אנו עשויים לגלות שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ושלמרות כל הקשיים הרבים יש על מה להודות, יש תקווה ואופטימיות, והרבה הרבה שמחה.
ההתקדמות ההרמונית היא עקבית, אך מוגבלת. רוב האנשים אוהבים את המוכר ומעדיפים להימנע משינויים. המצבים של שבירת המסגרות מזעזעים את השגרה, אך עשויה לצמוח מהם ברכה מרובה.
לאחר יותר משישים שנות המדינה וכשלושים וחמש שנות התיישבות ביהודה ושומרון, אנחנו נושאים עיניים בתפילה ובתקווה. בתפילה לבורא עולם שייתן ברכה במעשי ידנו, שנשכיל להמשיך ולבנות ולפתח את היישובים מבחינה מעשית ורוחנית ושלא תצא תקלה מתחת ידנו. גם בתקווה להפוך את מפעל ההתיישבות הכביר והמופלא לנחלת הציבור הישראלי בכללותו. לא רק מפעל פרטי של המתנחלים אלא מפעל של כלל ישראל.
לא לפחד כלל
נכון שיש דברים שאינם תלויים רק בנו (התקשורת, המערכת המשפטית), אבל הרבה בהחלט תלוי גם בנו, ושם המקום לפעול. אפשר וראוי לדעתי לחשוב על פתיחה של היישובים גם לתושבים שאינם חיים את חייהם רק לפי המודל המתנחלי הרגיל. צריך הגמשה של ועדות הקליטה, ואולי אפשר בכלל לבטלן, לפחות בחלק מהמקומות. היישובים מספיק גדולים, חזקים וותיקים, כדי לקבל את כלל ישראל כמות שהוא. זה חיוני לא רק כדי לבטל מחשבות של מבקשי רעה למיניהם, אלא בעיקר מפני שכך יותר נכון ויותר ראוי גם מבחינה אמיתית ורוחנית. אם מדברים ולומדים על כלל ישראל ועל חשיבות האחדות, היישום של כללים אלו מתבקש וראוי.
החיבור לכלל ישראל מתקיים כבר עתה בגרעינים התורניים שבהם משפחות שבאו מתוך ההתנחלויות ועברו לגור בערים בכל רחבי הארץ. אלו ההתנחלויות החדשות. במקביל צריך לדעתי לעודד ולאפשר קבלת משפחות מהערים לתוך היישובים. גם משפחות מסורתיות ואפילו חילוניות, ולא רק ליישובים המעורבים אלא גם ליישובים הדתיים הקלאסיים. נכון שחלק מהיישובים נבנו על תפיסה של חינוך תורני מאד לילדים, אבל אפשר לחשוב על פתרונות כיצד לא מורידים את רמת החינוך התורני וכיצד מאפשרים לילדים התגדלות והעמקה בתורה וביראת שמים, יחד עם שילוב כלל ישראל ביישובים. מבחינות חינוכיות מסויימות שילוב כזה יכול גם לסייע באופן משמעותי לחלק מהילדים הדתיים, אך הדבר יחייב עבודה חינוכית רבה יותר מצד ההורים; לא נורא, אפילו טוב מאד. בגוש אדומים חיים כך כבר שלושים שנה, דור שלם. נכון שיש בכך מורכבות רבה וגם מחיר מסוים, אך יש בכך גם ברכה גדולה, ואין כאן המקום להאריך. תהליך כזה יכול לבוא כתהליך רחב המונהג מלמעלה, בגיבוי הרבנים וההנהגה הרוחנית של ההתיישבות, והעיקר לא לפחד כלל.
עיבוי מסיבי של ההתיישבות על ידי כלל ישראל ייתן לא רק חיזוק מעשי להתיישבות, אלא יהפוך את היישובים למקומות פחות מגזריים ויותר כלל ישראליים. נכון שיש הגבלות על הבנייה, ושאי אפשר למצוא קרוואן אחד ריק בכל מרחבי יהודה ושומרון, אך סביר להניח שאם נבוא עם כיוון כזה, הדבר יוכל לאפשר בעזרת ה' גם מתן היתרים בצורה גורפת יותר, ויסייע להעצים את תנופת בניין היישובים, פיזית ורוחנית. פתיחה של היישובים מבחינה רוחנית ומעשית תוכל לקרב את ההתיישבות לא רק למי שיבואו לגור בה, אלא גם במעגלים רחבים של כלל ישראל.
החיבור לכלל ישראל נכון וחיוני לנו בעיקר מבחינה רוחנית, למרות שאנחנו בטוחים שדרכנו – שילוב תורת ארץ ישראל עם מדינת ישראל, עם המדע ועם כל מרחבי החיים כולם, היא הדרך הנכונה. בכל זאת, חשיבה פחות מגזרית ויותר כלל ישראלית, ללא ויתור על העקרונות הרוחניים שלנו, עשויה להצעיד אותנו ואת כלל ישראל כולו למחוזות טובים ומעולים יותר, מתוך אחדות, אהבה ושמחה.