"חברים, הנה הסחורה", הכריז שלומי. שני ארגזי שתייה הונחו במרכז הכיתה והכל היה מוכן לקראת מסיבת הסיום. "היה קצת קשה לסחוב, אבל משתלם...", הוא הוסיף, ומייד קרא לחברו הטוב חגי שיצטרף אליו החוצה. "הבאתי משהו גם לעכשיו", הוא לחש לו. בדרך החוצה הוא סיפר לחגי שהמוכר בחנות היה מרוצה מהקנייה הגדולה והוא הוסיף לו עוד בקבוק, "בוא תשתה איתי ותיהנה גם כן".
"רגע", אמר חגי, "אני בכלל לא בטוח שהבקבוק שלך, הכסף ששילמת בו היה של הכיתה!". "אבל המוכר נתן את זה לי מעבר לקנייה הכיתתית, הוא בכלל לא מכיר את הכיתה, מה פתאום שזה יהיה שייך להם?", התפלא שלומי, "אני באמת לא יודע אבל נדמה לי שזה ככה", השיב חגי.
מה הדין בשאלה זו?
נראה שבמקרה זה יתכן שהאמת היא לא כדברי אף אחד מהם.
סוגיא זו נידונה במסכת כתובות (צח ע"ב) ולמסקנת הסוגיא הלכה כרבי יוסי שמבחין בין שני מקרים:
הראשון – "דבר שיש לו קצבה" - מבאר רש"י - "כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה" - שאז המשלח והשליח חולקים ביניהם.
המקרה השני - "דבר שאין לו קצבה" - מבאר רש"י - "כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום" - שאז המשלח זוכה בכל.
המקרה השני הוא אכן מובן והגיוני, ישנן סחורות שהמחיר שלהן משתנה וברור שהמשלח לא התכוון שהשליח יקנה במחיר מסוים כי אם לפי המחיר האפשרי הטוב ביותר.
אבל המקרה הראשון של תוספת כמות, הדומה למקרה שהובא בשאלה שלעיל, כשהמוכר מוסיף בקבוק לכמות הבקבוקים הקיימת - דורש ביאור, מדוע שהם יחלקו ביניהם בריווח? ואכן נחלקו הראשונים בהבנת הלכה זו.
רש"י הסביר את הדין כך: "דמתנה הואי יש לומר לשליח נתנה ויש לומר לבעל מעות נתנה". כלומר, יש לנו ספק למי מיועדת התוספת, לשליח או למשלח, ועל כן מחלקים אותה ביניהם.
לעומת זאת הרי"ף הסביר באופן שונה את הדין: "ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו". לפי דבריו יש צורך לחלק ביניהם את הריווח כיון שכל אחד מהם תרם משהו להשגת הריווח, המשלח את הכסף, והשליח את עצם פעולת הקנייה.
הר"ן עמד על השלכה אפשרית למחלוקת הזו: "דמשמע מלשונו שדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו. אבל לדעת רש"י שהטעם שחולקין הוא משום דמספקא לן אם ניתנה לשליח או אם ניתנה לבעל הבית אם נתן המוכר לשליח בפירוש הוי לשליח". דהיינו אם המוכר מעניק לשליח את המתנה ואומר את הדברים בבירור, לפי הרי"ף עדיין השליח יצטרך לחלוק את החפץ עם המשלח, שכן סוף סוף המתנה הגיעה עליו בזכות כספו של המשלח. ואילו לדעת רש"י שהחלוקה נובעת מספק למי מיועדת המתנה, ברור שבמקרה כזה שהמוכר ביאר את דבריו הסתלק הספק (סברה נוספת הסיק קצות החושן מדברי רבינו יונה ש"מזל שניהם גרם").
השולחן ערוך (חו"מ קפג, ו) פסק כדברי הרי"ף והרמ"א הוסיף את שיטת רש"י במילים אלו: "ומיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח הכל של שליח".
הט"ז והש"ך תמהו על הרמ"א שבחר לפסוק כדעת יחיד, אך הגר"א וקצות החושן הצביעו על כך ששיטת רש"י יסודה בדברי רב האי גאון בספר המקח וממכר, וכך פסק גם הרשב"א במקרה שבא לפניו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן) שהשליח יזכה בכל:
"שאלה: אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס, ולפרוע להשר מכל מקום שיגבה. והשר קיבל הפירעון, וההנהו משלו במעות. והקהל אומר לראובן: מה שנתן לך השר, קנינו אותה מתנה. וראובן טוען: המתנה לא באה לידי בסיבתכם. אלא לפי שההניתי אותו, ושהייתי מלוה לו משלי, כשלא היה בידי ממון מגביית המס."
נמצא שהכרעת הרמ"א מבוססת על דברי הראשונים וניתן לסמוך עליו להחזיק את הממון בידי השליח.
על כן נראה שצריך לברר מה אמר המוכר לשלומי, האם הוא העניק לו את הבקבוק הנוסף במתנה ללא הסבר, ואז עליו לחלוק את הבקבוק עם שאר ילדי הכיתה, או שציין שהמתנה מיועדת אך ורק לו בגלל שבחר לבצע את הקנייה אצלו, או מסיבות אחרות, ואז הוא יכול להמשיך בתוכניתו וללכת עם חגי לשתות...