"התינוק שלנו גאון! הוא רק בן עשרה חודשים וכבר מוחא כפיים ועושה שלום!", אמרה לי אמא אחת בגינה הציבורית שביישובי."התינוק שלי מצביע על כל דבר בסביבה. מה זה, משחק? למה הוא מתכוון?", שאלה אחרת.לשתיהן עניתי את אותה תשובה: "הוא עושה ג'סטה!".
מהי ה'ג'סטה', או בעברית ה'מחווה'?
המחווה היא תקשורת לא מילולית המבוטאת על ידי מבט או תנועת איבר. שימוש בחפץ, לעומת זאת, אינו נחשב מחווה, חוץ ממקרה שבו הילד מרים חפץ ומראה אותו. בגיל שבין תשעה ל-12 חודשים, התינוק מתקשר על ידי קולות ומחוות, ומתחיל לעבור לתקשורת המבוטאת על ידי מילים.
מה הוא בעצם רוצה להביע?
בשלב הראשון של תקשורת באמצעות מחוות, הילד משתמש במחווה לשלוש מטרות תקשורתיות:
הראשונה - הפנית תשומת לב: הילד מצביע על חפץ או מקום; השניה - הצעה או נתינה: הילד מושיט חפץ לסובבים אותו; השלישית – בקשה: הילד מושיט יד לעבר חפץ בתוספת פתיחה וסגירה של כף היד, או מושיט שתי ידיים כלפי המבוגר המטפל. מחוות אלו נקראות 'מחוות מרחביות', והן יכולות להתפרש רק בעזרת השיוך להקשר המיידי. לדוגמא: הילד מציע לאמא את שפופרת הטלפון כאשר הם משחקים בטלפון. בשלב התפתחותי זה, המחווה מלווה בדרך כלל בקול שהילד משמיע, מעין קריאת "אֶ..." או במבע דמוי מילה. המחווה מלווה גם במבט כלפי החפץ וכלפי השותף לתקשורת.
אחרי שימוש במחוות מרחביות, בגיל שבין שנה ל-15 חודשים, ילדים מתחילים להשתמש בסוג אחר של מחוות, הנקראות 'מייצגות' או 'סמליות'. מחווה מייצגת היא כזו בה משמעות המחווה לא משתנה מהקשר להקשר. לדוגמא: בזמן שהילד מניח את הבובה במיטה, הוא מקרב את האצבע המצביעה אל שפתיו במשמעות "שקט" ומחייך אל אימו.
למעשה, המחוות המייצגות משמשות מעין גשר בין תקשורת של הפניית תשומת לב (שבאה לידי ביטוי במחוות מרחביות) לבין תקשורת מילולית.
בשלב זה נוספות מטרות תקשורתית נוספות: שיתוף במשחק, והשתתפות בפעולה חברתית (כמו מחיאת כף, "בי-בי", לא). בטווח גיל דומה להפקת מחוות אלו, ילדים מפיקים את המילה הראשונה שלהם לשיום חפצים, כלומר, קריאה בשם של חפץ (נעליים, בקבוק, אוטו וכדומה. ביישובנו היה ילד שהמילה הראשונה שלו היתה "קובה", בזכות סבתו העיראקית. משום מה, המילה השנייה לא היתה "געפילטע-פיש"...).
סביב גיל שנתיים פוחת השימוש במחוות ולעומת זאת ישנה עליה חדה בשימוש במילים. בגיל 16 עד 20 חודשים, אפשר לראות מהפך במספר המחוות של הילד לעומת מספר המילים שהוא מפיק.
לאחר גיל שנתיים השימוש במחוות והבנת המחוות ממשיך להתפתח, ונוספים סוגים נוספים ומטרות תקשורתיות נוספות, עד שבסביבות גיל חמש שנים הבנת המחוות אצל הילד היא כמו של אדם מבוגר. אגב, גם מבוגרים מחווים, לשם הדגשה, אזהרה, הדגמה, ועוד (כיווץ גבות, דפיקה על שולחן).
 
אז מה?
שימוש במחוות למעשה גם מקדים את ההבעה באמצעות מילים וגם מקדם את רכישת השפה הדבורה. לפני השלב החד מילי - השלב שבו הילד אומר מילים בודדות - ישנו שימוש במחוות, כגון הצבעה על חפץ למתן שם, ובמעבר לשלב צירופי המילים ישנו שימוש במחווה משולבת עם מילה. המבוגר מפרש את המחוות של הילד, וכך הילד רוכש את המילים המתאימות לשלב השפתי שבו הוא נמצא.
איך זה קורה?
הילד מצביע על בקבוק והמבוגר עונה לילד: "בקבוק".
הילד מצביע על בקבוק וקורא "אה", והמבוגר עונה: "אתה רוצה בקבוק?"
המחוות הן הכלי שבאמצעותו הילד מביע את מחשבותיו, והמבוגר מתרגם לילד את המחוות ומלמד אותו להמליל אותן בהתאם ליכולת ההתפתחות שלו. המחוות גם נותנות לילד הזדמנות לתרגל משמעויות חדשות לפני יכולת הדיבור.
גם בגיל הבוגר יותר אפשר לראות הבעה באמצעות מחוות כמקדימה ומקדמת למידה.

אז איפה אנחנו?
כשותפים לתקשורת, אנחנו יכולים לקדם את התפתחות השפה של ילדינו: קודם כל על ידי הוספת מחוות למילים שאותן אנחנו אומרים לילד: "קח בקבוק" - בתוספת הגשת הבקבוק, "בוא" - בתוספת פתיחת וסגירת כף יד לכיוון שלנו, "הנה אור" - בתוספת הצבעה לכיוון המנורה הדולקת; ואחר כך על ידי תשומת לב למחוות של הילד ונתינת פירוש מילולי על פי ההתפתחות של ילדנו - דרגה אחת יותר מדרגתו של הילד. לדוגמא, ילד שאינו מדבר - נמליל עבורו את החפץ במילה אחת או שתים: הילד מצביע על כיסא - "כיסא" או "הנה כסא". לילד גדול יותר נאמר: "הכיסא גבוה!". כשילד שאומר מילה ומצביע על חפץ - נתייחס לכך כצירוף של שתי מילים וננסה לפרש בהתאם להקשר: "האוטו של אמא" או "הנה אמא באה".

מחווה חיובית
לא פעם באים להתייעץ אתי הורים: "הילד שלי כמעט ולא משתמש במחוות!"
כאשר ילד ממעט להשתמש במחוות יש לבחון - האם יש מגבלה או חולשה גופנית? האם המבוגר מדגים לילד מחוות והאם יש תגובה של המבוגר על המחוות של הילד? האם הוא מתקשר בדרכים אחרות? בהתאם לתשובה יש לשקול פניה לפיזיותרפיה או לקלינאית תקשורת לייעוץ או לטיפול.
זכרו:התקשורת שאנחנו יוצרים עם הילדים, והמחוות שאותן אנו מדגימים וגם טורחים לפרש, מלמדים אותם את השפה. הדוגמא והמשוב שאנחנו נותנים להם, כמו גם השיחה שאנחנו משוחחים איתם, גם אם לעיתים היא נראית לנו חד צדדית, נקלטת ונרשמת על ידם.
אז, קדימה: "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת, שתים, שלוש"!
 
 
 
המאמר מבוסס על מחקרים בתחום המחוות התקשורתיות.