עשוי מהחומרים של החיים. "תריס"

על ראשי מתדפקים בזה אחר זה סדרת "גילויים-נאותים" בשורה ארוכה, איזה מהם הוא מחויב המציאות, אני תוהה, אף פעם לא כתבתי ביקורת על ספר שתוכנו כל כך עלי ועל סביבת חיי. ומה אעשה עם הגילויים שאינם ממש נאותים, כלומר לא ממש מחמיאים, לכותבם. כלומר לי. האם להודות שחיפשתי בין דפי הספר כל הזמן רמזים לעצמי? שניסיתי בכל עמוד ועמוד לזהות את האנשים שהם מקור-ההשראה למעללי ותיאורי הדמויות? הנה הודיתי. ואולי מוטב לו הייתי מקדימה להזכיר שאני, כמו אמילי עמרוסי, גרה בטלמון, היא ההשראה לאל-רום, וכי אני יודעת שמה שלא אכתוב כאן לא יישא חן בעיני מי מחבריי ליישוב, בין אם יהיו אלה תומכי הספר ובין אם המתקוממים נגדו. דיונים לא מעטים מתגלעים בימים אלה בחוצות היישוב הזה, וגם ביישובים אחרים, האם רבה תועלת הספר על נזקו או להיפך. אבל כבר למדתי בשנות עשייתי ביישוב, שאלו שלא מקוממים עליהם איש הם לרוב אלו שלא עושים.
אני נמנית על התומכים. בלי להתלבט. לא שאהבתי כל פרט וכל תיאור וכל פיתול בעלילה, שקצת הולכת ונקלשת ככל שהספר מתקדם, אבל בשורה התחתונה אני ממש בעד. דפיו הראשונים של הספר היו ממש הפתעה מרעננת. מהשורות הראשונות נמשכתי להמשיך ולקרוא, לא רק בגלל שהוא עלינו ולכן כל כך נוגע, אלא קודם כל בגלל השפה, השנונה, המבריקה והקולחת, על משחקי העברית ושעשועי הלשון ולהטוטי הדימיון שבה. תענוג לראות איך קורות היום יום של יישוב פשוט כשלנו הופכים לספר ספרותי-איכותי, כתוב היטב ושומר מרחק מהבנאליות המשחרת להכשילו.
מהנה לא פחות היה לחוות איך הספר הזה נותן ביטוי לתחושות ורגשות עמוקים ומורכבים שחבויים בתוכנו וטוב לראותם יוצאים אל האור. רגשות מודחקים יותר ופחות (הנחיתות מול אדוני הארץ התל-אביבים, מתיחויות יישוביות קטנות, הפחדים בדרכים, יחסינו הטעונים עם שכנינו הערבים, העוול המתמיד שעושה לנו התקשורת, התלבטויות אנושיות של חיים על כמה קוי תפר) זוכים להתנסח ברהיטות ולהידפס שחור על גבי לבן, ולהיקרא על ידי אלפי עיניים אי שם, ויש בזה איזו תרפיה, איזה ריפוי, כמו טיפול פסיכולוגי קבוצתי, אולי אפילו חוויה מבגרת.
אבל עיקר חשיבותו של הספר היא בעובדה שהוא פורס את נורמליות חיינו, מגולל כתב הגנה לא רשמי להשמצות שרודפות אותנו בשנים האחרונות מכל עבר, לדמויות השנואות שתפסו את משבצת הדימוי של מה שאנחנו באמת; נותן ביטוי ספרותי לאמירות שרצינו לצעוק וחנקנו כי לא היה לנו איך לעשות זאת: אולי תקראו את הספר הזה, אתם שם שמיהרתם לחרוץ את דיננו, שרואים בנו זרים ומוזרים, וסוף סוף תבינו מה עומד בבסיס תפיסת עולמנו ההזויה והמשיחית; אולי תגלו שאנחנו אנשים רגילים ושפויים על כל חסרונותינו הקטנים וגינונינו המגוחכים-לעיתים-בעיניכם-אך—עדיין-אנושיים שלמרות הכל משאירים אותנו חיוביים באופן כללי; אולי תחושו מעט מה זה לחיות ולשמור על שגרה בלב אינתיפאדה כשפחד המוות האורב מעבר לסיבוב לא מרפה; אולי תתפסו סוף סוף מעט ממה שבאמת היה בעמונה; אולי תפנימו קצה קצה של מה שהיתה עבורנו טראומת ה"התנתקות".

* *

"הספר הזה לא שווה כלום אם אנשים נעלבו ממנו", אמרה לי באיזו שבת ליד בית הכנסת אחת מתושבות טלמון, ואמירתה אכן כבדת משקל, ואינני מזלזלת בה. הרהורים סביב הסוגיה הזו משכו אותי למשפט אחד שנחרת בי עמוק בסופה של הצגה שהובאה אלינו לטלמון לערב נשים לפני כמה חודשים. בהצגה הופיעו אם חילונית ובתה החוזרת בתשובה, שסיפרו על הפערים ועל ההתמודדות, אבל המשפט שהרשים אותי יותר מכל האחרים היה שייך לאחת התשובות שניתנו בשלב השאלות שאחרי. השאלה היתה משהו כמו איך אתן מצליחות לשמור על יחסים חמים כאלה למרות הפערים העצומים. קיבלנו על עצמנו החלטה מאד חשובה, הן השיבו, לא רק שלא להעליב, אלא בעיקר שלא להיעלב.
אינני יכולה להתווכח עם אף אחד על רגשותיו, אבל אני יודעת שלהיעלב זה גם עניין של בחירה.
אין בספר הזה ולו דמות אחת שיש לה מקבילה טלמונית אחת ברורה מתחילתה ועד סופה. לכן, לדעתי, אין בסיס אמיתי להיפגע. אמילי רקחה כל דמות ודמות מכמה וכמה אנשים, עירבבה ותיבלה ושינתה וטישטשה וליהטטה בחן בין מציאות לדימיון, וכך הדמויות שנוצרו, וכמוהם גם האירועים המתגוללים בספר, הן אותנטיים ודימיוניים כאחד. האנשים בספר הזה הם פנורמה רחבה של אנושיות רבת חסרונות ויתרונות. ממה עשויים ספרים טובים אם לא מהחומרים של החיים, אני תוהה, ויודעת שחלק מעוצמתו של הספר טמונה בחשיפה שלה, של אמילי עצמה, שפרסה בפני הקוראים הרבה מאד מנבכי נשמתה בספר הכל כך נשי וכל כך אישי הזה, על הטוב והמורכב שבה. מי שמזהה פרט כזה או אחר מעצמו באחת הדמויות, יכול רק לחייך לעצמו על שקורות חייו היו מספיק משמעותיים עד שסיפקו השראה מסוימת לדמויות שנרקחו בספר. אבל מכאן ועד לנכס לעצמו דמות שלמה מתחילתה ועד סופה, ועוד להיעלב מפרט כלשהו במעללי אותה דמות שאינו מחמיא לו, המרחק רב. אני יכולה להבין מאיפה באה הפגיעות הזו, מרגישות שהלכה ותפחה במשך שנים שבהם צברנו, בצדק, תחושת נרדפות על עוול ועיוות המציאות לרעתנו. אבל אולי הספר הזה מזמן לנו הזדמנות להתבגר. "לכל יישוב יש את הצביקה שלו ואת המנחם שלו", אמרה לי חברה, תושבת יישוב אחר בבנימין, שנהנתה גם היא מאד לקרוא את הספר והרבתה לצחוק בין דפיו. וזה רק מראה שרקיחת הדמויות הצליחה.
אולי כאן אני חייבת לציין במאמר מוסגר, פן אחטא גם אני לרושם המצטבר, שלמרות הויכוחים שתוארו כאן, חוצות טלמון לא גועשות ולא שוצפות. אין כתובות שחורות מרוססות על פחי הזבל, ולא נידויים ולא חרמות. עדיין, עם כל הדיונים והויכוחים, וגם המירמורים, שמועלים מעת לעת, נדמה לי שאין יישובים רבים כטלמון שכך יודעים להכיל חילוקי דעות ולדון בהם באופן ששומר על הכבוד ועל האווירה.

* *
שאלת הנעלבים מביאה אותי לעוד גילוי אחד. כשהגיע הספר הזה לידיי עזבתי באמצעו את "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. הוא לא שיעמם אותי בכלל, להיפך, לדעתי הוא ספר מעולה, ושמחתי לחזור אליו כשהגפתי את "תריס". אבל כתיבתו המעולה של גרוסמן מתבססת כמובן על תפיסת עולמו, ודעתו הנחרצת על ה"כיבוש" לא נעדרת ממנו, כמו מספרים ישראליים רבים אחרים. בספרות הישראלית ה"כיבוש" הוא במקרה הטוב מיותר וחסר ערך - מה לנו ולפיסת שטח זרה וכבושה שגרים בה אנשי עמל תחת דיכוי וסבל, ובמקרה הפחות טוב הוא אם כל חטאת ושורש כל רע והגורם והמסובב של כל הרעות החולות שמתרחשות בארצנו הקטנטונת. זוהי תפיסת העולם של מרבית הסופרים הישראליים הנחשבים, וזה לא חדש, וגם אם התרגלנו לזה ואנחנו קוראים סלקטיביים, שברבות השנים למדו להתעלם מחלקים מסוימים של ספר זה או אחר כדי להנות ממנו, הרי שאין לי ספק שתפיסת העולם הזו מחלחלת בחברה הישראלית הקוראת ספרים לאלפים. אז אולי השאלה החשובה יותר שצריכה להישאל כאן, היא מתי לאחרונה נמכר בסטימצקי ספר שכתובים בו משפטים כמו: "אני מתנחלת. זהו מקום גיאוגרפי. נקודת מבט. מצב משפחתי. מנבא הצבעה בקלפי. מרחב תודעה. נטיית לב. תכונה נפשית. אורח חיים"; או: "כשאצלנו דיממו למוות הורים וילדים על הכביש הביתה, בתל אביב היו עסוקים באהבה, בפסטיבלים. כשאנחנו קשרנו סרט שחור למכונית כי גירשה האדמה את בניה מעליה, שם התלוננו שאין חניה. כשנצטרדנו תנו לצה"ל לנצח, הם שרו שיר לשלום והכתירו אותנו לאויב. שתי מדינות, מחסום ביניהן"; או: "אני נושמת מחוץ למרפאה את האויר הקר והנקי של ההר שלנו. מה בדיוק הגובה של אלרום? אני לא יודעת, אבל מספיק כדי להוריד אלינו כמעט בכל חורף פתיתים לבנים... ברדיו אומרים "שלג ירד בירושלים ובהרי המרכז" – לא שטחים, לא גדה, לא יהודה ושומרון, רק מילה אחת כל כך משייכת, מרכז. מתישהו בהיסטוריה היו ההרים האלה מרכז תרבותי וכלכלי... האם הם יודעים כל אותם ישראלים ששומעים את המילים הללו, שאלה אנחנו? הם נמתח בתודעתם החוט בין המושגים המאוסים – התנחלויות, מאחזים, שטחים – לאותם הרי מרכז, המפוארים עכשיו בלובן רך?".
לפחות בכל הנוגע לחוט הנמתח בתודעה הישראלית, אני מצדיעה לאמילי עמרוסי על הספר החשוב הזה.