ברטט קל היא מניחה את פרוסת העוגה על הצלחת. אין זה הרטט הבוגדני של הגוף המזדקן, כי אם רטט של התרגשות, רטט של ציפייה שמציפה את הנפש ומאבדת את שליטתו של המוח על הגוף. כמה חשוב הוא לה הרגע הזה, אולי הרגע החשוב בחייה.
בדרכה אל הסלון היא מנסה לשמור על ארשת פנים רגילה. זה לא בשבילו - הוא, כבר מזמן מחקה מחלתו ממוחו את כל מה שהוגדר בשישים שנות חייהם כרגיל ושונה - זה בשבילה. אם היא תבין באמת את עומקו של הרגע, לא יעמוד כוחה לגופה הזקן לעשות את כל הדרך מהמטבח אל הסלון.
והוא יושב בכורסתו שעון לאחור, מביט דרך החלון אל החצר האחורית אשר פעם צמחו סביבה שדות, והיום רק שורות של בתים סוגרים עליה. האם הוא זוכר את כל זה? היא שואלת את עצמה.
ואותו היא שואלת, "אתה זוכר חיים, שפעם היה פה פרדס תפוזים? אתה זוכר שהיית לוקח כל ערב שבת את הילדים לטייל בפרדס, וכשהם היו עמוסי פרי הייתם חוזרים עם שקית מלאה תפוזים לכבוד שבת? אתה זוכר את כל זה?"
והוא מביט בעיניים גדולות שכבר לא ניבט בהן עצב. הוא לא זוכר, וכבר אינו זוכר שהוא לא זוכר. ורק במין נימוס בסיסי הוא עוד עונה לה, "בוודאי שאני זוכר, פרדס תפוזים, יום שישי, בוודאי."
בראשה היא מסמנת לה עוד ניצחון קטן, כי הנה היא גברה גם על זיכרון הפרחים שגידל במסירות בשדות שמאחורי הבית. שנים שהשקיע בהם מבוקר עד ערב, שתל, גידר, הפך ועישב, השקה וטיפל, עד שהוציא תחת ידו ערוגות ערוגות של פרחים באלפי גוונים וריח, ומכר אותם בצער כאדם המשלח את בנו לעבדות.
כמה קינאה היא לפעמים באותם פרחים שבהם השקיע את שעותיו וזיעתו. כמה ייחלה שגם בה ישקיע מעט מהזמן שהשקיע באלה שעם כל יפעתם, הדרתם וריחם, לא יצליחו כמותה, לשמור על חיות בבית קר ומנוכר שכזה.
והנה עכשיו הוא כבר שכח אותם, 'פרדסים של תפוזים' הוא טועה לחשוב, ואת פרחיו שוב אינו זוכר.
'הנה לכם, פרחים עלובים' היא מכריזה בראשה על ניצחון נוסף, 'אתכם הוא כבר שכח, ואותי?'
הוא לא אדם רע, הוא רק קשה. קשה כמו הסלעים שסקל משדהו, וכמוהם לא למד מעולם מהי רכות וכיצד יש לספר אותה.
פעם כשעוד היה מוחו צלול היא ניסתה לבקש. אולי בכל זאת ינסה לבטא גם כלפיה מעט רגש, מעט חום, אולי איזו מילה טובה או משהו אחר שיסביר לה כמה היא חשובה לו - היא כבר לא בטוחה - אולי אפילו השתמשה אז במילה 'אהבה', והוא משך בכתפיו ואמר "שטפתי כבר את הכלים, סידרתי את הסלון ואיבקתי את שמיכות החורף, את רוצה שמלה חדשה? תיסעי מחר לעיר ותיקני לך."
כשהרופא אמר שיש לו אלצהיימר, היא לא נבהלה מפני המוות שנעמד פתאום על סף ביתם. הרי כבר שבעו שניהם די והותר בשמונים וקצת שנות חייהם ומה להם לבקש עוד? ורק פחד אחד דקר בה בעומק החזה, שייצא בעלה מן העולם כשעדיין לא אמר לה את אהבתו.
ההתחלה הייתה קשה, כל זמן שעוד זכר שהוא שוכח הייתה שורה עליו רוח רעה, 'מה רציתי לעשות?' היה מהרהר בקול בשעה שהמחלה מחקה ביעף עוד קובץ תאים במוחו, והטילה מסך שחור על מה שעד לפני רגע היה בהיר לו כל כך. 'מה רציתי להגיד?', כמה תסכול וגאווה פגועה יש באדם שהשליטה בחייו נוזלת לו לאיטה מבין האצבעות, כמה גדול היה כאבו וכאבה.
רק נקודה אחת של אור היא מצאה באחד הימים, ולא ידעה אז שבנקודה זו תאחז עד יומו האחרון של בעלה.
היה זה יום חמישי, בטלוויזיה שידרו את משחק הכדורסל של קבוצתו האהובה. היא עמדה במטבח ובישלה לכבוד שבת, כשחיים נכנס למטבח ושאל אותה אם ראתה את העיתון של היום, "אני רוצה לקרוא קצת" הוא אמר, "ואחר כך אלך לישון, התעייפתי". והיא נשארה נטועה במקומה מלאה פליאה. לא על העיתון שכבר קרא אותו בבוקר ובצהריים פעם נוספת, אלא על ששכח שמשדרים בטלוויזיה את המשחק שהיה לו כפולחן במשך כל כך הרבה שנים. "רגע, אבל מה עם המשחק?" שאלה, והוא נתן בה מבט תמה והשיב "איזה משחק?".
רקאז התבהרה לה פתאום עוצמת המחלה שפגעה בו והיא חשבה לעצמה 'אם המחלה מצליחה להשכיח ממנו בכזו קלות את מה שהיה לו כקודש קודשים, אז אין דבר שיכול לעצור מבעדה להשחית כל חלקה טובה במוחו ובנפשו'.
באותו הרגע נמלאה פחד ממשי, כאב נורא הציף אותה. אבל כשהוא אמר "לילה טוב, רבקה" התעוררה פתאום בראשה מחשבה חדשה. 'כמה פעמים ביקשתי ממנו שנצא לטייל בערבי חמישי', חשבה לעצמה, 'כמה פעמים ביקשתי שנבקר חברים או שנלך לראות את הנכדים, וכמה היה מוזר בעיניו שאני בכלל מנסה, הרי אני יודעת כמה חשובים לו ערבים אלה' והיא נמלאה בלעג ילדותי, 'אז הנה לך, קבוצה עלובה, אותך הוא כבר שכח, ואותי? אותי הוא עדיין זוכר'.
ברבות הימים הלך ודעך מוחו של חיים, לאט לאט, כמו שכבות של בצל, נשרו ממנו כל הרגליו, זיכרונותיו, תחביביו ומנהגיו. וכאותו גלד בצל, נשארו בו רק אותם רצפי פעולה הנדרשים על מנת לשמר את קיומו הבסיסי של האדם, וכל מה שבזכותו מותר האדם מן הבהמה הלך והתמוסס אל תוך חשכת תודעתו.
והיא, שהייתה מסורה לו כל החיים, ומופקדת על קיום כל מה שנעלם ממנו בימים האלה, מצאה את נחמתה בניצחונות הקטנים מול רשימת הדברים שכל חייהם המשותפים קדמו לה בסדר העדיפויות של השקעת הזמן ותשומת הלב.
הנה הוא כבר זנח מזמן את סדנת הנגרות שבמרתף, שם בילה שעות על גבי שעות בבניה של רהיטים לביתם ולבתי ילדיהם. הנה הוא כבר שכח את מנהגו לנסוע כל שבת השכם בבוקר אל העמק הפרוש מעבר לכפרם על מנת לצפות במעוף הציפורים. הנה על המדף עומד לו מיותם המנוי שלו לספריה שבעיר הקרובה, שם על המרפסת ממנה לא נשקף אלא נופה האפור של העיר היה יושב בבין הערביים ובחיקו אחד מכרכיה של האנציקלופדיה העברית הישנה 'האשכול', או ספר מספריו של עמוס עוז.
עכשיו התקבצו להם כל השעות האלה אל גרירת רגליים אינסופית מחדר אל חדר, שוטטות שאין לה תכלית, ורק השכחה נוטלת ממנה את עוקץ העלבון שיש בסתמיות הזו.

בראשה כל אחד ואחד מאלה הוא ניצחון נוסף, גילוי של מה שלא נאמר במילים.
אל משקפת הצפרים שלו שרק לאחרונה היא דחפה אל מעמקי הארון היא אמרה אז כמעט בקול 'את רואה, למרות שאיתך הוא בילה שעות כה רבות ואיתי רק מעט, אותך הוא כבר הספיק לשכוח, ואותי הוא עדיין זוכר'.
כמה קנאה וכעס היו לה אל ספריו, חפציו, כלי עבודתו ובגדיו, כמה רצתה היא להיות מרכז התעניינותו ותשומת ליבו. ובמקום זה היא קיבלה רק את תפקיד האור המקיף, זו שדואגת שכל מה שיקר לו יהיה נקי וראוי ומונח במקומו. רק עתה כשהם נמוגים אחד אחד והיא עדיין קיימת בתודעתו, היא מסבירה לעצמה שכל ההתעסקות הזו שלו כל השנים היא רק חיצונית ואילו היא נולדת ונוגעת עמוק בפנים ועל כן היא שורדת בשעה שהם כבר לא.
והיום זה היום, המבחן האחרון.
היא יודעת שתודעתו הולכת ודועכת, היא רואה את זה בעיניו. אולי עוד יחיה כמה חודשים או שנים, אבל הוא עצמו כבר לא יתקיים. רק חוט דק של אנושיות ישמור לו על צלם האדם, אבל כל מה שמייחד אותו, כל מה שמגדיר את אישיותו ודמותו ייעלמו אל האין שהולידה מחלתו.
רק לה יש עוד בקשה אחרונה, משאלה אחרונה לפני הפרידה. כמו סעודה אחרונה שלא הנידון הוא שנהנה ממנה אלא אוהביו המתבוננים בו מבחוץ.
בידה הרועדת פרוסת עוגת הגבינה, צעדיה כבדים בדרכה אל הסלון. כל עוצמתו של הרגע נישא על זרועותיה הגרומות ורגליה המגוידות, ובכל זאת היא יודעת שהיא תגיע אל מושבו בשלום. היא לא תיכשל ברגע הזה, לא כך, אם המבחן נועד לכישלון, אם התשובה היא שלילית, אז זה יגיע ממנו, הוא יצטרך לתת את הדין, לא גופה החלוש.
"חיים" היא אומרת, "הבאתי לך פרוסת עוגה שאתה אוהב", על השולחן שלצידו היא מניחה את הצלחת עם פרוסת עוגת הגבינה וכשהוא מתבונן בעוגה היא אומרת "העוגה שאתה אוהב, כמו שאימא שלך לימדה אותי, אתה זוכר את עוגת הגבינה המיוחדת של אימך?אתה זוכר כמה אהבת אותה?"
בדברה הוא מתבונן בה בעיניים שפעם אמרו את כל עוצמתו וקושיו, עכשיו הן כמעט ריקות. לרגע היא טועה לראות בהן זיק של הבנה, ותימהון ופחד ממלא את ליבה. אבל אז הוא מחייך חיוך קטן ואומר "תודה, לא היית צריכה לטרוח".
"זה בסדר חיים" היא אומרת ודמעה זולגת על לחיה, "זה לא טירחה בשבילי".
עוגת האגוזים של אימו, כמה אושר מציף את ליבה. אגוזים, לא גבינה, כמה פשוט לזכור עוגה, והנה הוא כבר שכח, את העוגה המפורסמת. זאת שאימו הכינה לו בימי הולדתו והיא רק ניסתה לחקות את הטעם ללא הצלחה. את העוגה הזו היא הצליחה להחליף לו בעוגת גבינה, כמו לבן המחליף ליעקב את רחל בלאה עם ליל אך יעקב לא זוכר עם בוא הבוקר מה ביקש ליבו בשבע השנים האחרונות. לרגע היא מתמלאת תחושת רמיה, 'איך את מעזה להחליף את העוגה האהובה עליו?' היא נוזפת בעצמה, אבל אז עונה לה קול אחר בראשה ואומר 'והוא, מדוע החליף כל השנים את אהבתו לך באלף אהבות קטנות אחרות?'.
'נוח בשלום, חיים יקירי' היא כמעט אומרת בקול, 'עכשיו כשכבר לא נותרו לי מתחרים, עכשיו כשנותרתי רק אני בתודעתך וכל היקר לך כבר נמחה, יכול אתה להאבד בשלווה. אני את אהבתך לי כבר הבנתי'.
בדרך חזרה אל המטבח עוד מתעורר בה חשש אחרון. אולי גם אותה כבר הספיק לשכוח, אולי גם היא כבר אבדה בתודעתו ובזכרונו וראשוניותה בעצם לא הוכרעה. רק כשהיא על סף המטבח הוא ממלמל ממקומו בפה מלא בעוגת גבינה, "תודה לך רבקה" וליבה הזקן מתמלא בהקלה ובשמחת מנצחים.