הנה סיפורם של אך שמונה מהם...

"לב אחד" פעלו בשדרות בימי מבצע "עופרת יצוקה"

זה התחיל בפינוי גוש קטיף. בשעה שרוב הציבור הישראלי התבונן, חסר אונים, בתמונות הקשות של התושבים העוזבים את ביתם, התארגנה קבוצה קטנה של חניכים ומדריכים מהמכינה הקדם צבאית "עין פרת" שבכפר אדומים ויצאה לסייע באתרי המפונים. היוזמה המקומית הובילה לפעילות מאורגנת של למעלה מ-1,500 מתנדבים במשך שלושה חודשי פעילות, והייתה, למעשה, ערש הולדתו של "לב אחד - כוח סיוע אזרחי במצבי חירום".
המספרים מדברים בעד עצמם: למעלה מ-2,500 מתנדבי "לב אחד" פעלו בערי הצפון במלחמת לבנון השניה, כ-3,000 בשדרות בעת מתקפת הטילים על העיר, ולמעלה מ-4,500 מתנדבים ב-11 ערים ורשויות מקומיות בדרום במהלך מבצע "עופרת יצוקה". הארגון זכה לשבחים מקיר לקיר על תפקודו - הן מאנשי המקצוע בתחום הביטחון והרווחה והן מראשי הערים והרשויות.
"במצבי חירום לאומיים אין שום דרך שבה יכולים גורמי הרווחה המקומיים והלאומיים להתמודד לבדם עם כמות הפניות והמצוקות", אומר יהודה אלרם, מנכ"ל הארגון ותושב כפר אדומים. "מצב חירום פוגע קודם כל בחוליות החלשות. אלפי קשישים, נכים, אמהות חד הוריות - כולם זקוקים לסיוע מיידי. לכל רכז קהילה ולכל עובד סוציאלי מגיעות במצב חירום מאות פניות ביום - ואנחנו שם כדי להיות העיניים, הידיים והרגליים שלו בכל מקום". בצד ההיערכות לקראת מצב חירום עתידי, פועל היום הארגון בסיוע למשטרת ישראל במצבי חירום מקומיים, והשתתף כבר במספר איתורים מוצלחים של נעדרים שנשקפה סכנה מיידית לחייהם.
מתנדבי הארגון מגיעים מכל הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה. בצד בני הנוער הרבים הגיעו גם חיילים שלקחו חופשה על מנת להתנדב בארגון, אנשים מבוגרים שעזבו את מקומות עבודתם ליום ובאו להצטרף, וכמובן בני המקום שהצטרפו לכוחות הסיוע.
למרות היקף הפעילות המרשים, ב"לב אחד" עובדים רק שני מקבלי משכורת - מנהל הארגון ורכז מבצעים. יתר העבודה מתבצעת על ידי מתנדבים שונים. "היינו שמחים, כמובן, לגייס עוד מספר בעלי תפקידים מוגדרים", אומר יהודה אלרם, "אבל גם בעתיד אנו מתכוונים לשמור על מטה קטן, ולהשקיע את מרב המאמצים בהנחלת תורת ההפעלה והמסר של 'לב אחד' ברחבי הארץ - מסר של ערבות הדדית, אחריות וחתירה לעשייה. בימים אלה אנו מקימים מוקד קהילתי ראשון של 'לב אחד' בירושלים, ומגבשים קבוצות מתנדבים בכל רחבי הארץ במסגרת ההיערכות הלאומית למצבי חירום.
(ארגון "לב אחד" פונה לציבור בבקשה לסייע במימון התחזוקה השוטפת של הארגון. תרומות תתקבלנה בתודה באתר www.levechad.org או בטלפון 1599-553362). 

אלי ויסברט, נופי פרת

לב בנימין

לרגל חגיגות ה-30 למטה בנימין, ראוי במיוחד להדגיש את מעשי החסד הרבים הנעשים בה כדבר שבשגרה: הן על ידי המועצה עצמה, וכמוה הישובים והגורמים הציבוריים האחרים, והן – ובעיקר – על ידי התושבים, רובם בני נוער – מיטב הנוער.
בתחומי המועצה פועלת מזה עשור עמותת "לב בנימין" – המטפלת בכ-200 ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הסובלים מפגיעות, מחלות ונכויות, ובהם תסמונת דאון, חירשות, עיוורון, נכויות, פיגור ועוד. העמותה משתדלת להעניק להם כל שנדרש להם אך נמנע מהם עקב הריחוק מן העיר, תוך מבט קהילתי ותומך.
אנו פותחים כעת שנה חדשה, לאחר סיומה של שנת פעילות מוצלחת מאד. השנה פעלנו יום-יום במועדונית במזרח בנימין, הממוקמת באולפנת עפרה החמה והאוהבת, ויום נוסף באולפנת נריה הנפלאה – במערב. קיימנו לאורך השנה שבתות נופשון לקבוצות של בנים בישיבות "בני צבי" ו"בני בנימין", ולקבוצות של בנות באולפנת עפרה. התחלנו בהפעלת מערך נופשונים: שהות של הילדים הכוללת לינה (הימים נבחרים על ידי ההורים) לאורך כל השנה. בדרך זו ניתן להקל משמעותית על ההורים, על ידי מתן אפשרות לצאת לחופש או פשוט להעניק לשאר ילדי המשפחה... וגם לעצמם.
קיימנו ארבע קייטנות: אחת בחופשת הפסח ושלוש בקיץ: קייטנה לנוער בקיבוץ יבנה, קייטנה לילדים הקטנים ולנכים הקשים בעפרה, ו"כיף על גלגלים": תשעה ימים של חוויות באתרים שונים בארץ.
במהלך השנה קיימנו מפגשים וסדנאות להורים בנושאים משמעותיים עבורם.
כל פעילותנו מתבצעת בזכות מסירותם של כ-200 חונכים ומתנדבים בתחומים שונים, רובם המוחלט תושבי בנימין, אשר מוותרים על ימי חופשה ושעות פנאי על מנת להעניק חום, מסירות ואהבה לילדי "לב בנימין" – והם המנוע בגלגלי העמותה.
כמידי שנה גם השנה ערכנו ערב התרמה, אלא שהשנה – לרגל עשור לעמותה, היה הערב חגיגי ומרגש במיוחד: יעקב שוואקי נתן את כל הלב במופע מרשים, בו נכחו מאות מתומכי העמותה.
אנו גאים לציין עשור של נתינה, ערבות ועזרה הדדית – ומקווים כי כל הנותנים בלב רחב וכל הגורמים המסייעים יזכו לשנה מבורכת של אושר וחסד.

מלי שטריגלר, רכזת העמותה

קיטנת איל"ן

הצלחות צולחות תעלות שדרכן הצלחות אחרות עוברות. קייטנת איל"ן כוכב השחר היא הצלחה שכבר נבחנת באורך זמן של 11 שנה. הרעיון התחיל כחלק מהסנוניות הראשונות בארץ שעסקו בשימוח נכים ובשחרור משפחותיהם ל"שבוע חופש". התחברות בני הנוער לרעיון באה ממקום מאד עמוק ואמיתי. ברגע שבני נוער מזהים "אמת" הם מסיעים אותה ללא לאות ובמרץ של צעירים, הם מתנערים מכל מקום של קושי ומוצאים פתרונות יצירתיים לכל בעיה. הרבה משוכות ומגבלות קשות נפלו כלא היו מרגע שהחבר'ה הצעירים הסתערו עליהם.
נער שנדרש במשך ששה ימים להחליף טיטולים ולקלח נכה בן 23, זה נער שהבין שכשיש תחושת שליחות אז גם לא מריחים ולא נגעלים.
נערה שצריכה להתמודד עם האכלה של נכה קשה באופן שגורם לה (לנערה) לא לאכול שישה ימים ובכל אופן להיות שמחה ולשמח, זו נערה שמתחברת למקור הכי "אני" שבה.
בשנה שעברה הקיטנה שלנו חגגה "עשור", וכל ההכנות היו גדולות יותר ובעלות משמעות כמותית ואיכותית.
בני הנוער גייסו 112,00 ש"ח, וכן ומוצרים ושירותים בעלות נוספת של 180,00 שקלים, מה שהביא לנו קייטנה של כ-300,000 ₪.
הם התחלקו כמידי שנה לצוותים תפעוליים שמקדמים את הקייטנה. היו כאלו שעסקו באינטנסיביות בגיוס כספים מחו"ל, היו שעסקו בגיוס כספים מסבים וסבתות של בני נוער מהיישוב, היו שישבו על צילומים של צ'קים של תורמים שתרמו בעבר, היו שנצמדו למיליונרים (והם עשו את זה בדבקות ובקרציותיות של בני נוער)...
היתה קבוצת נערות שארגנה את הלו"ז על פי מיקום הקייטנה ועל פי אופציות לתרומה.
היה מי שעסק בלהביא ירקות ומי שגייס בשרים, היה צוות למוצרי חלב ומי שעסק בקפואים (סנפרוסט-בורקסים וכדומה), היו מי שדאגו לצ'ופרים ממתקים ושימוחים.
המשרד ביישוב היה הומה במשך כחודשיים. אלפי פקסים ומיילים נשלחו לכל מקום בעולם.
השנה, בשל רצון לקצץ בהוצאות, התקיימה הקייטנה בבסיס הצבאי בג'וליס. שיתוף הפעולה עם החיילים היה מצוין (למרות שכל צעד הצריך אישור רס"ר...). מפקד היחידה וכמוהו כל הדרג הפיקודי השתלבו היטב בכל שלבי הקיטנה, ואפילו האכילו את הילדים בעצמם. אנשי הצבא עמדו נפעמים מול המסירות המדהימה של נוער כוכב השחר, ולא הפסיקו לומר כי הם מתפללים שגם ילדיהם יגדלו להיות כאלה.
ימי הקייטנה היו גדושים בפעילות שארגן הצוות האחראי לכך (בשיתוף הצוות שדאג להסעות לפעילויות). להקת הרבנות הצבאית הופיעה בהתנדבות, ובשיאה של הקייטנה התקיים "יום צבא" – הילדים והמדריכים לבשו מדים, והכינו יחד עם החיילים פסיפס בגודל ענק בנושא נתינה. אלוף הפיקוד בכבודו ובעצמו הגיע לברך את המפעל המדהים הזה.
אני חושב שההתנסות הזו משאירה בקרב בני הנוער לכל החיים, שתיתן להם ביטחון וכוח להמשך הדרך.

גבעון הלל, כוכב השחר

גמ"ח המזון

צוות החירום היישובי

תרחישי צח"י הפכו בפסגות לא פעם מתירגול למציאות: פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשהיישוב מצא עצמו בקו האש, והפיגוע הנורא של משפחת דיקשטיין – היו הקשים שבהם. צוות החירום היישובי מוכן ומתורגל לקדם את פני הרעה.

כבר למעלה מעשור שהתגובה המקאברית "למה? מה קרה?" קנתה לה שביתה בפינו, סגנון ציני שבא בתגובה למציאות קשה מתמשכת. מציאות זו היא שהצריכה את היישוב להקים את צח"י, "צוות חרום יישובי", האמור לפעול כל אימת שתתרגש צרה שלא תבוא.
בפסגות אלו הם חיים נוימן, ראש צח"י, וזוהרה, סגניתו, מן הדמויות הבכירות הפעילות בו, אבל עמם ובצדם פועל צוות נרחב של מתנדבים רבים וצוותי משנֶה מקצועיים, לפי תחומים.
סמוך לאינתיפאדה השנייה קמו צוותים מסוג זה ברחבי יהודה ושומרון – ולפני החורבן, גם ברצועת עזה – בעידוד המחלקות הסוציאליות של המועצות המקומיות והאזוריות, כדי לקדם פני כל רעה בכל מקום. משימות צח"י רבות ומגוונות, והוא אמור לדאוג לרווחת התושבים בעת מצוקה, להעמיד כוחות הצלה לפי הצורך, לספק מידע לכל דורש בצינורות מגוונים, ליצור קשר בין מוקדים כשהדבר חיוני, להתריע מפני סכנות אורבות, לעמוד בקשר עם אמצעי התקשורת, וכיוצא בזה.
צח"י כולל צוותי משנה לביטחון, לרפואה, לחינוך, לרווחה, ללוגיסטיקה, למידע [כלפי פנים] ולדוברות [כלפי חוץ], וכמובן יש גורמים נוספים האמורים לפעול בעת הצורך ושאין כאן המקום לפרטם.
סמוך להקמתו, תִרגֵּל צח"י אירועים היפותטיים שונים בהדרכת מומחים, והוא ממשיך לתרגל מעת לעת. למשל: סופת שלגים עזה המשתוללת ומנתקת כליל את היישוב. הפתרונות שהציגו חברי הצוות מצאו חן בעיני הבוחן, עד כדי כך שהפך את הפיתרון שהוצג לו לדֶגם ליישובי בנימין.
התרגיל הנזכר היה משימה קלה יחסית. לצערנו צח"י נאלץ גם לפעול במציאות עצמה, לא בתרגול. אחד המבחנים הממשיים של צח"י היה פרוץ האינתיפאדה השנייה. פסגות הייתה אז בעין הסערה, כי היא הותקפה מדי יום על ידי ירי מתמשך ממערב ומצפון. צוותי טלוויזיה מכל העולם התנפלו על היישוב, לראות איך הוא שורד ואיך הוא מגיב תחת אש. צוות הדוברות פעל באינטנסיביות רבה. גויסו דוברי אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, ועוד. פעם אחת הייתה גם מסיבת עיתונאים גדולה יחסית שכללה רשתות טלוויזיה רבות מהעולם. בביתנו התגורר צוות של צלם ועיתונאי מעיתון חשוב של ניו ג'רסי (ארה"ב) למשך שלושה ימים. הצוות היה כאן אחרי ששהה שלושה ימים ברמאללה, והוא פרסם עלינו כתבות לא רעות. אין צריך לומר שגם צוות ביטחון וצוות רווחה פעלו נמרצות. היה צריך, למשל, להפעיל קבוצות דיון לנוער, ממש כשם שהיה צריך לעשות זאת גם בגירוש עמונה. וכן הופעלו מערכות החינוך ביישוב, האספקה למכולת, פינוי יולדות ברכב ממוגן. הנוער נטל חלק פעיל מאוד בהפעלת מערך החרום.
את המבחנים ההם צח"י בסך הכול עבר בשלום.
אבל אין ספק שהמבחן החמור ביותר שעמו התמודד צח"י היה האסון הכבד שפגע במשפחת דיקשטיין ביום המר והנמהר ההוא, ט"ז בתמוז תשס"ב. הפיגוע הרצחני אירע סמוך לכניסת השבת, ומיד עם קבלת הידיעה,  שעה לפני כניסת השבת, הופעל צח"י לאתר את הילדים שלא היו בנסיעה ולהביאם לבית החולים, להודיע למשפחות, להודיע לציבור בבית הכנסת (ועדיין זכורה השיחה המרטיטה של הרב יעקב לבנון שליט"א), לכנס את בני הנוער לפי הגילים לשיחות – כל זה במהלך ליל השבת. ומיד עם צאת השבת התכנס צוות החרום בחמ"ל ודן בשאלות כיצד להגיב כלפי פנים וכלפי חוץ, ונדרש לטפל בבת אחת בכמה וכמה עניינים: קודם כל בסיוע מסוגים שונים לבני המשפחה, בייעוץ לקראת קבלת החלטות גורליות, בארגון ההלוויות, בתדרוך המתנדבים, באיסוף מידע מדויק ובאספקתו לגורמי פנים ולגורמי חוץ, במענה לתקשורת הלוחצת, הן הכתובה, הן המשודרת והן המצולמת, וכמובן להמוני בית ישראל שהיו מזועזעים מן הפיגוע. באירוע זה פעלו בעיקר צוותי רווחה, מידע, חינוך ודוברות.
צח"י הוא צוות גדול יחסית ומלבד ראשי הצוותים וסגניהם הנפגשים לעתים מזומנות לתרגולי תכנון והיערכות, צח"י מגייס אנשים רבים לעזור על ידו. למותר לציין שכל חברי צח"י פועלים בהתנדבות גמורה והם אף מגייסים את משאביהם הפרטיים לצורך הפעילות, הן בתרגול הן בזמן אמת.
אם להודות על האמת, בהתחלה היה נראה כאילו הקמת צח"י מופרכת ומיותרת, ואני זוכר אפילו גיחוכים בפגישת הייסוד. כשהגיע תורי, למשל, לנמק מדוע צריך להקים את צח"י, השַבתי בהשתעשעות שאינני משוכנע שהוא נחוץ, אבל "אם לא יועיל לא יזיק". היה שם פסיכולוג אחד שהתפוצץ (סליחה, נקרע...) מצחוק לשמע התגובה הצינית הזאת.
בסופו של דבר, הקמת הצוות הוכיחה את עצמה לטוב ולמוטב, וההיערכות המוקדמת סייעה לנו לפעול נכון בזמן אמת.
מי יתן שמכאן והלאה ייפגשו חברי צח"י לתרגולים ולסיעורי מוח בלבד, שלא נצטרך להתמודד עם אירועי אמת, ושיישובנו ישכון לבטח לעדי עד.

אהרן ממן, פסגות.

מזה כעשור יוצאת מדי לילה משפחה מתנדבת מהישוב חשמונאים לפנק את החיילים הנמצאים בשני המחסומים הסמוכים - מחסום מכבים על ציר 443, ומחסום נעלין הסמוך למודיעין עילית.
היוזמה הראשונית לבקר מדי לילה את החיילים היתה של גיל רוזן, תושבת היישוב לשעבר, ובמשך השנים האחריות עברה למספר ידיים נוספות. לפני חמש שנים תפסה דינה שוורץ את הפיקוד, לקראת שנת בת המצווה של בתה, ליאורה. "החלטנו לקחת חלק פעיל בסבב המשפחות, ומדי יום חמישי ליאורה גם אפתה, וגם יצאה איתי לחלק קפה ועוגות מעשה ידיה לחיילים", מספרת דינה. "כשראיתי שקשה לאייש את המשמרות במהלך הקיץ, יצאתי בפנייה לתושבים באימייל היישובי, ומאז אין ערב (למעט שבת, שבמקומו מגיעה משמרת ביום שישי בצהריים), שאין ביקור שלנו במחסומים".
"בחרתי לקרוא למיזם"Machsom Nosh''  , כלומר נשנוש במחסום, כמשקל נגד ל'מחסום ווטש'... ", מוסיפה דינה, ומחייכת.
גרעין של 36 משפחות מעביר מדי ערב מתקן ציוד ומיחם. כל משפחה משלימה את החסר, עם דגש מיוחד על חלב טרי ושוקו חם, האהודים במיוחד על החיילים, וגם נשנוש: עוגות ביתיות או קנויות, גלידות בקיץ ומרק בחורף. את הפרויקט מלווה היישוב כולו.
במפגש עם גדוד חדש של חיילי שריון המאיישים את המחסומים, ישנה חשדנות מסוימת, משום שלחיילים אסור לקבל תשורות מאזרחים. הצצה אחת באישור של האגודה למען החייל, המאשרת כי מדובר בסניף של האגודה, שוברת מיד את הקרח. תוך מספר ימים מתחילים החיילים לריב, מי יאייש את המחסום במשמרת הערב... לפעמים גם הסיור מצטרף לחגיגה, ותמיד יש מספיק כיבוד לכולם.
משפחה מהיישוב סיפרה כי בטיול בארץ, הסתבר למלווה הנשק שהם מחשמונאים. פניו זרחו כשהוא סיפר "הייתי במחסום ולא אשכח את הביקורים הליליים של חשמונאים".
ביום חמישי ערב שבת תשובה, הזמינו חיילי גדוד רומח את המשפחות לביקור בבסיס, והודו במילים נרגשות על התמיכה והעידוד, דווקא בעיתות של פעילות יומיומית מתישה סביב בניית גדר ההפרדה. "חיממתם לנו את הלב, ורצינו להביע ולו במעט את תודותינו", אמר המ"פ, עומרי.

טליה חסין, חשמונאים.
 

"הכל התחיל בשנה שעברה", מספר שגיא כהן, תלמיד כיתה י"א מאלון, "כשדיברנו בשכבת הבוגרים (שכב"ג) בשבט הצופים על הקמת ארגון חברתי. תמיד מחנכים אותנו בתנועות הנוער לנתינה – אתה שומע את זה מהמדריכים שלך, וכמדריך עומד ומעביר את אותם הדברים הלאה - אבל איפשהו בדרך זה פשוט נעלם. החלטנו לשבור את המעגל ולהקים ארגון שעוסק בעזרה ובנתינה תכל'ס".
כהן וחבריו בשכב"ג (כשעל "הגרעין הקשה" נמנים מלבדו בר ועדן עירון, שירה רוזנק ויובל ביטון) החלו להוביל את הארגון החדש, "עיגול השמחה" שמו, "מתוך מטרה לשמוח ולשמח", כפי שהם מצהירים. על הכוונת: הקהילה האתיופית במעלה אדומים, קהילה חדשה יחסית בארץ, שעם חבריה נמנות משפחות רבות שעלו ארצה בשנים האחרונות ממש, עד לפני שנתיים, לצד משפחות ותיקות יותר שעדיין מתמודדות עם חבלי הקליטה.
את צעדיו הראשונים עשה הפרויקט בחג הפסח שעבר, אז החלו 20 חברי הארגון החדש לחנוך 15 תלמידים עולים, בני כיתות א' עד ו', בתדירות קבועה אחת לשבוע, ולבלות איתם בדרכים שונות – מסיוע בהכנת שיעורי הבית ועד משחקי כדורסל משותפים. "רצינו לבוא בגובה העיניים - ולצמוח ביחד", אומר כהן.
אבל עיקר הפעילות התקיימה בקיץ, כשלושים ילדים בילו קרוב לשבוע בקייטנה בישוב אלון, בהפקת 20 בני נוער קבועים ומערך של כמה עשרות מתנדבים נוספים, שסייעו בדרכים שונות – מליווי נוסף בשעת הצורך ועד ניהול ולוגיסטיקה. הקייטנה כללה בין השאר טיול בנחל פרת, באולינג, ביקור פעיל במתחם "ארץ בראשית" המקומי והפעלות רבות אחרות, שפתחו בפני הילדים הזדמנויות מהנות לבלות בנעימים את החופשה נטולת המסגרת.
הפעילות ההתנדבותית התקבלה בחום רב ובהכרת תודה, כפי שלמדו היוזמים מתגובות ההורים באמצעות המקשרת קהילתית, עולה ותיקה בפני עצמה. גם 50 תיקים לבית הספר, מלאים בציוד הנדרש לפתיחת שנת לימודים כסדרה, התקבלו בהתרגשות רבה.

אפרת, אלון