חמדת שני  ביקשה מכמה משפחות עולים שנקלטו ביישובים:
ספרו לנו על רגע מרגש בקליטה שלכם בבנימין.

אנשים כמו מגנט

איטלה מסטבאום פילצר, ילידת מוסקבה, עלתה לישראל לפני 19 שנים עם בעלה פליקס ועם משפחת בנה. שנה לאחר עלייתם עברו לדולב. איטלה היא ציירת ומאיירת ספרים, זוכת פרס "זֵיתי ירושלים" לשנת 2005 בזכות תרומתה לנושאים יהודיים, ועבודותיה הוצגו ברחבי העולם.


היינו הזוג המבוגר הראשון שנקלט ביישוב.

כשבאנו לישראל לקחו אותנו לטיולים בכל הארץ כדי להכיר יישובים, אבל לא לדולב. בעלי מאוד ציוני ורצה לחיות בהתיישבות ביש"ע. יצרנו קשר עם אמנה וביקשנו יישוב בין ירושלים לתל אביב. תוך זמן קצר צלצל הטלפון וקיבלנו הזמנה לשבת בדולב. אחרי זמן מה שוב קיבלנו טלפון מדולב, הפעם באמצע הלילה. "מה אתם עושים?", שאלו אותנו. "אנחנו ישנים", ענינו בפשטות. זה היה כשפרצה מלחמת המפרץ, והם הסבירו לנו שצריך להכין חדר מיוחד, הדריכו מה עושים וטיפלו בנו. אחר כך הזמינו אותנו עוד כמה פעמים, ולבסוף הרגשתי שזה הציבור שאתו אני רוצה להיות עוד ועוד. עבדנו בירושלים והנסיעות דרך רמאללה היו קשות, אבל האנשים פה הם כמו מגנט, ואחרי שנה בירושלים עברנו לגור בקרוואן בדולב, והיינו הזוג המבוגר הראשון שנקלט ביישוב.
מאז, כבר 18 שנה, לא הייתה דקה אחת שחשבנו שאולי כדאי אחרת. הנוף יפה בכל הארץ, אבל האנשים, הקהילה והיחס שיש בדולב הם ברמה כל כך גבוהה, שאני תמיד שמחה להימצא בין האנשים האלה. פה אנחנו מקבלים עזרה, התעניינות, חיוך ומילים טובות. כולם מתייחסים אליי כמו אל חברה, גם הילדים, ואני לא מרגישה את הגיל שלי.
לבקשת המנהלת ציירתי לפני כמה שנים על קירות הקרוואנים של בית הספר. התלמידים אמרו לי אחר כך ש"כל הילדים לומדים בבית ספר רגיל, ואנחנו לומדים בארמון". אחרי החרבת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון התושבים היו במצב רוח קשה מאוד, ורציתי לעשות משהו שייתן להם מעט שמחה. החלטתי לצייר על תחנת האוטובוס הישנה שבמרכז היישוב, ולחדש אותה. התגובות המרגשות שקיבלתי העידו שהצלחתי בכך.

כמה מספרים על עולים בבנימין: בבנימין כ-6,000 עולים חדשים, שהם כ-12% מהאוכלוסייה. על מספר העולים ש"עברו דרך" בנימין והשתקעו במקומות אחרים בישראל אין בידינו נתונים. כ-50% מהעולים נקלטו בשנות ה-90. כ-27% מן העולים בבנימין הגיעו מארה"ב, וכ-19% מצרפת. הריכוזים הגדולים ביותר של עולים נמצאים (על פי סדר יורד) בכוכב יעקב, חשמונאים, עלי, אדם, עפרה וכפר אדומים.

משפחה אחת גדולה

באורוגוואי יש שליחים מצוינים, ולרימונים הגענו דרך תושבי רימונים שהיו שם בשליחות. ההחלטה לעלות לישראל היתה החלטה רוחנית, מתוך הבנה שצריך לחזור הביתה. זו היתה תוצאה של תהליך שבו התחלנו ללמוד תורה, לדעת מי אנחנו, להבין מה זה להיות יהודי, ומה הערך של ארץ ישראל. הבנו, כפי שאומר זאת הרב קוק זצ"ל, שארץ ישראל זה לא דבר חיצוני, אלא שהיא חלק מאתנו.
לפני חצי שנה עלינו לישראל, וכחודש אחרי שהגענו לרימונים כל החברים ביישוב ארגנו לנו חתונה יהודית שמחה. כולם עזרו מאוד בהכנות והיו כל כך טובי לב, מלאי שמחה ועם המון אחדות. אחרי חודש אחד ברימונים התושבים היו בשבילנו כמו בני משפחה ותיקים, וההרגשה הייתה שכולנו משפחה אחת גדולה. הרגשתי שחזרנו הביתה, אל ארץ ישראל, ואל חיק המשפחה הגדולה שלנו – אל עם ישראל. זו הייתה חוויה מרגשת ביותר.
בישראל יש לנו מעט קרובי משפחה. ורוב בני המשפחה חיים באורוגוואי. את החודשים הראשונים בארץ הקדישו ללימודי יהדות ולאחרונה החלו לחפש עבודה.

יישוב זה משהו אחר

"עליתי ממקסיקו בגיל 18, ולמדתי שלוש שנים בפנימייה בירושלים. שם הכרתי את בעלי ושם שנינו הכרנו את הרב ציון ויצמן ז"ל מכוכב יעקב. התארחנו ביישוב כרווקים, ואחרי שהתחתנו באנו לגור בו. אני זוכרת שהגעתי ליישוב ככלה, ישר מהאולם. נסענו אז דרך רמאללה ותושבים מהיישוב שנסעו לפנינו זיהו אותנו ודאגו שיפתחו בפנינו את השער. זה היה רגע מרגש, ואחריו היו עוד הרבה רגעים מרגשים.
שנה אחרי שעליתי עלו גם הוריי, והרב ציון ויצמן עזר להם להתקבל ליישוב. אבא שלי נפטר שנה לאחר מכן וקבור ביישוב ליד הרב. כשבאנו, היינו משפחת העולים הראשונה ממקסיקו. היום חיים כאן אמי, אחותי, ואחי עם משפחתו. מאז שהגענו באו לכוכב יעקב עולים רבים ממקסיקו ומארצות אחרות, והיום יש כבר מרכז קליטה. אני שמחה שבעבודה שלי במעון אני יכולה לדבר עם העולים בשפה שלהם ולעזור להם.
כמה שנים אחרי שהתחתנתי עברנו לארבע שנים למקום אחר. כשחזרתי לגור בכוכב יעקב נשמתי עמוק והרגשתי שוב בבית. יישוב זה משהו אחר. הוא משפחתי וחמים, ויש משפחות שנמצאות אתנו בקשר קרוב, תומכות ועוזרות. אני מאוד אוהבת את המקום ולא מתכוונת לזוז מפה".

יהשוע מנשה עם משפחתו. נבחר להיות החלוץ שיעלה לפני המשפחה

תמיד ידענו שאנו צאצאי עם ישראל משבט מנשה, וכשהרב אביחיל הגיע ובדק את התרבות שלנו, קיבלנו לכך אישור סופי. החזון שלנו כל הזמן היה לעלות לארץ, להתחבר לשורשים ולחזור ליהדות בצורה מלאה. כשהתחיל גל העלייה ב-1993, העמותה של הרב אביחיל בחרה מכל משפחה אחד שיכול להיות החלוץ, ואני נבחרתי. בעפרה גרה משפחה שהייתה שכנה שלנו בהודו, וגרתי בביתם כמעט שנתיים. למדתי לימודי יהדות ואולפן בישיבת נחלת צבי של הרב יעקב שמעון, ובגיל 24 התנדבתי לצבא, אחרי ששיגעתי את המפקד של לשכת הגיוס. הייתי לוחם בגדוד 51 של גולני, מבוגר יותר מהמ"פ, ובסוף השירות הייתי הנהג האישי שלו ("אל"ף קודקוד"). כשהשתחררתי הצטרפתי לכיתת הכוננות ביישוב. עבדתי כסייר של חברת השמירה, ובפרויקט מבצ"ר, והיום אני סגן הרבש"ץ.
כשאני חושב על דברים מרגשים אני נזכר בעיקר בשניים. ביום הראשון שלנו בישראל הלכנו לכותל ומשם המשכנו למרכז ירושלים. חשבנו שכולם בישראל יהיו דתיים וראינו מולנו עולם אחר. אפילו בהודו לא מתלבשים כך. בשבת הראשונה שלי בעפרה חוויתי את מה שדמיינתי: מכוניות לא נוסעות, כל האנשים בבגדי שבת ואוירה מיוחדת. זה היה חלום שהתגשם.
הדבר השני הוא הקליטה בעפרה. העזרה מהחברים, מהשכנים ומהיישוב עצמו היא נפלאה. במיוחד הרגשתי את זה כשהתמודדנו עם המחלה של אבא. בגלל שלא היו לו אישורים, כל הטיפולים היו פרטיים וקיבלנו ממוסדות הצדקה ביישוב עזרה גדולה מאוד.
אנחנו יצאנו לפני 2000 שנה ונשבענו שנחזור, ועכשיו חזרנו כדי להישאר כאן לנצח. היום אני שמח להיות חלק מעם ישראל ולמלא תפקיד למענו. עם הפוליטיקה בישראל ועם הפירוד המשפחתי אני יכול להתמודד בזכות הידיעה והתקווה הזו. כשסבתא שלי נפטרה לא בכיתי וכשאבא שלי נפטר לא בכיתי. אני מאמין שאבכה ביום שאראה את האחים שלי בבן גוריון, ואני מחכה לדמעות האלה.

כל אבן קדושה בשבילי

"אשתי ילידת מוסקבה, ואני נולדתי בצ'צ'ניה וגדלתי בין מוסלמים. לפני 15 שנים עברנו לארה"ב. אחרי שנולד בננו הראשון החלטנו לשוב אל זהותנו היהודית. התחלנו ללמוד עברית, החלטנו לעלות בעתיד, ובשנת 2005 ביקרנו בישראל. גם לפיגוע במגדלי התאומים הייתה השפעה על התהליך הזה. למדנו בארה"ב יהדות והלכה, תנ"ך ועברית, הצטרפנו לבית כנסת אורתודוקסי והכנסנו את הבן לבית ספר יהודי. עם כל זה – עדיין קשה להיות יהודי שומר מצוות שם. אוכל כשר לא זמין או יקר, וצריך לחצות את הכביש המהיר כדי להגיע לבית הכנסת בשבת. בישראל הכל חלק ונורמלי. תכננו לעלות בשנה הבאה אבל הקדמנו את העלייה, כי בהבנה שלנו ה' רוצה שיהודים יבואו עכשיו לישראל. הוא מאפשר זאת ואפילו דוחף לכך בכל מיני דרכים.
רצינו לגור בשומרון, כי זה אזור משמעותי מאוד בתורה. גלשנו באתרי אינטרנט של יישובים והתרשמנו שבשילה יש אנשים מיוחדים ומעניינים, מה גם שזה מקום המשכן. אני מרגיש רע על כך שמדינת ישראל שומרת דווקא על החלק שאינו קשור לעבר שלנו, ועל לב הארץ מוותרת בקלות. הרי כל ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה פה.
בארה"ב אנשים אומרים שיש בישראל הרבה בירוקרטיה, שה'צברים' לא נעימים ולא מכניסי אורחים, ושבשביל הבן זה יהיה נורא ללכת לבית הספר. הכל שטויות. השכנים נפלאים, מבשלים בעבורנו ארוחות, נותנים לנו רהיטים, עוזרים ומייעצים בכל דבר ומכבדים אותנו בהכנסת אורחים מדהימה. קיבלתי גם עזרה ויחס נפלא במשרד הרישוי, בדואר, ובכל מקום. תוך זמן קצר נכיר את כולם. מדהימה במיוחד התחושה שאני דורך על האדמה וכל אבן קדושה בשבילי. מהחלון אני רואה עכשיו את מקום המשכן ובכל בוקר אני יכול לעמוד פה ולהתפלל. הארץ עצמה כל כך קדושה. אי אפשר להשוות את ההרגשה של החיים פה לשום דבר. פה כולם יהודים. פה זה להיות בבית".
מרים מספרת כי רגישות למוצרי חלב, הנפוצה מאוד בארה"ב והייתה גם מנת חלקו של בנם, נעלמה בישראל כלא הייתה. "זה כמו נס בשבילנו, והבן שלנו מאושר שהוא יכול לאכול את כל המאכלים האהובים עליו. אנחנו מרגישים שהעלייה טובה לנו לא רק ברמה הרוחנית, אלא ממש ברמה הפיזית".
מיכאל ומרים מכרו בארה"ב את כל רכושם ואת הבית הפקידו בידי סוכנות נדל"ן. לישראל הביאו איתם בעיקר ספרים ופסנתר. "הכל אנחנו קונים כאן. כי כשאדם מביא אתו משהו מהעבר זה מזכיר לו את העבר. ואנחנו רוצים להתחיל מחדש".

כמו בכפר ילדותי

כולם כבר חברים

שרי גדעון, בת 45, עלתה לפני שנתיים מארה"ב, היישר לחשמונאים, עם בעלה וחמשת ילדיהם. איירה גדעון הוא איש מחשבים וממשיך לעבוד בחברה האמריקאית בה עבד עד כה. שרי היא מנהלת חשבונות ועובדת מעט עבור החברה בה עבדה בחו"ל. בנם הבכור התגייס לצבא במסגרת ישיבת הסדר.

משפחת גדעון. קיבלו את פנינו בחום.

באותו קיץ שעלינו עלו איתנו גם אחותי, אחי ובן דוד שלי עם משפחותיהם, וכולנו הגענו ישר לחשמונאים. חברה של אחותי גרה פה, ובכל פעם שאחותי חזרה מביקור היא הייתה אומרת לי: 'שרי, את תאהבי את חשמונאים!'.
יש כאן הרבה דוברי אנגלית, וזה מאוד נוח. הילדים לומדים עברית ואנחנו יכולים לדבר גם באנגלית. מה שריגש אותנו כשהגענו היו האנשים. כולם התייחסו אלינו מיד כאל חברים ועזרו. הם קיבלו את פנינו בחום, והרבה אנשים הציעו עזרה, שאלו אם אנחנו צריכים משהו והביאו עוגות ועוגיות.
אנחנו שמחים מאוד שבאנו לחשמונאים. השנה הראשונה הייתה טובה מאוד, בנינו בית, ואחי ואחותי קנו גם הם בתים לאחרונה. אנחנו נשארים פה.

מעגל שהולך ומתרחב

"קליטת קהילות ישראל" - מפעל הקליטה של משפחת ואך מעלי.

מפעל הקליטה הפרטי המאורגן והמרשים ביותר בבנימין, אם לא בארץ כולה, הוא מפעל קליטת משפחות עולות מצרפת ביוזמתו של שלום ואך, שהחל בבנימין לפני 15 שנים בכפר אדומים. הקבוצה הראשונה מנתה 15 משפחות, ובהדרגה הצטרפו ליישובים הקולטים עלי, כוכב השחר, עפרה וכוכב יעקב.
התכנית בנויה על עלייה קבוצתית. העמותה מאתרת בצרפת משפחות שרוצות לעלות לישראל ומלווה אותן במשך שנתיים. בשנת ההכנה לעלייה מתקיימים סמינרים בהשתתפות רבנים מישראל, סיור לימודי בארץ, ותהליך גיבוש הקבוצה, ובמשך שנה מהעלייה זוכים העולים לליווי בקליטתם. שנה זו כוללת בעיקר את התגייסות היישובים, הקהילות הקולטות ומערכות החינוך. עד היום נקלטו בדרך זו כ-300 משפחות עולים, וכ-50-60% מהם בחרו להשתקע בבנימין.
סוד ההצלחה, על פי ליאת ואך, היא העובדה שקליטתם הטובה של העולים מעודדת נוספים לבוא בעקבותיהם. כך הולך המעגל ומתרחב. "ביישובים העולים מקבלים חום, דאגה ואכפתיות, וזוכים לאירוח ולאימוץ. הצד האנושי ביישובים חזק מאוד, ולכן אנחנו מצדדים מאוד בקליטה ביישובים. היישובים הם קרקע פורייה לקליטת עלייה בזכות האידיאליזם, הנקודה היהודית, והתפיסה שכשמגיעים עולים יש לפתוח את הידיים, את הלב ואת הבתים. בצרפת הרגישו העולים ניכור וחוסר שייכות, וקבלת הפנים החמה והמתמשכת לה הם זוכים – היא סוד ההצלחה".