"זו הפעם הראשונה שלי... והאמת היא שזה מאוד מורכב עבורי ומאוד לא פשוט... זה דורש להשתחרר מדברים שאנו אוחזים בהם... אבל אני כל כך שמחה שלא ויתרתי ושהגעתי למרות הכל..."
במובן הראשוני, "קריעת ים סוף" היא אירוע לאומי-היסטורי-אמוני מכונן, שצרוב בתודעה שלנו כמאורע שהתרחש לפני כשלושת-אלפים שנה, לאבותינו היוצאים משיעבוד מצרים לחירות המדבר והארץ. אולם נראה שרבים מאיתנו, אם לא כולנו, חווים לא פעם "קריעת ים סוף" - פרטית אמנם, אך מכוננת לא פחות. באופן כללי, כאשר אנו חווים אותה בעצמנו, אנו מודעים היטב לקושי, לחיבוטי הנפש וההיגיון, למורכבות הלא פשוטה, ולכל מה שכרוך בתהליך הזה של "קריעת הים", שסופו "שירת רווחה". אולם כאשר "קריעת הים" מתרחשת אצל זולתנו, לא תמיד אנו מודעים לתהליך המורכב, הקשה והמכונן הזה.
כך מצאנו את עצמנו, נשות בנימין השותפות למפגשים עם נשות הגליל העליון, מחכות בקוצר רוח למפגש שיתקיים כאן בארץ בנימין. המפגשים הללו מתקיימים מזה כשבע שנים, אולם מסיבות אידיאולוגיות בעיקר, נפגשנו עד היום במגרש הגלילי או באיזה שהוא מקום באמצע, אבל לא "מעבר לקו הירוק". עבורנו היתה זו זכות ושמחה גדולה לארח את חברותינו במגרש הביתי, אך עבורן היתה זו "קריעת ים סוף" של ממש. והיתה גם מי שהחליטה שהיא רוצה לבוא (וגם החלטה כזו דורשת מחשבה והתלבטות...), אך עד הרגע האחרון לא ידעה אם אכן כך יהיה, שכן מבחינת הגליליות שלנו, שלשמחתנו הפכו במהלך השנים לחברות שלנו, ההגעה להתנחלויות שמעבר ל"קו הירוק" דורשת "לוותר ולהשתחרר מאחיזה בחלק מהדברים שאנו מאמינים באמונה שלמה בנכונותם, ושאנו עושים הכל, כמובן, על מנת להעמיק אותם ולחנך על פיהם". היא גם דורשת התמודדות, שהיא לעיתים לא פשוטה כלל, עם האמונות והדעות במשפחה הקרובה והחברים, גם אלה הטובים ביותר, וגם בקרב השכנים חברי הקיבוץ.
כך הפכו הימים שקדמו לביקור כאן אצלנו בבית, לזמן של בירור, לעיתים נוקב, עבור נשות הגליל העליון, של התלבטות ושל הרבה קושי. אולם נדמה שאנחנו, נשות ארץ בנימין, התוודענו לרוחב ולעומק הים שנקרע אצלן, בעיקר כשהמים היו להן כבר חומה מימינן ומשמאלן, ולא זו בלבד, אלא שזכינו לשמוע אותן גם שרות את "שירת הים", שכן למרות הקשיים שבדרך, כולן שמחו מאוד על כך שלא ויתרו ושהצליחו להגיע למרות הכל, והמפגש הזה הוא "רק על קצה המזלג, וזה רק הביקור הראשון..."
אז מה היה לנו? נפגשנו לדיבוק חברות בגלריה בעפרה, שנבחרה להיות השער להיכרות הראשונה עם ארץ בנימין, גם בשל היותה מייצגת נאמנה של עבר, הווה ועתיד בבנימין. תוך כדי שמענו שיחה קצרה אך מרתקת, מפי ד"ר יואל אליצור על "שימור שמות מקומות בארץ ישראל", ועל משמעותו הגיאוגרפית-היסטורית, והאמונית.
גם רכזת התרבות הקהילתית של עפרה, הילה ותקין, הקדישה לנו כמה דקות על מנת להציג את מאפיין הקהילתיות, בישובי בנימין בכלל ובעפרה בפרט, כמימד משמעותי במיוחד לבניין הקהילה, לקיומה ולחוסנה. מעפרה נסענו ליקב פסגות ולמרכז המבקרים "נחלת בנימין" בואכה מיגרון, על מנת לטעום משהו מהנוף ומהאוויר, מהאוירה (וכמובן גם מהיין), והסתייענו לשם כך גם בסרט התדמית של המועצה – "בנימין לב הארץ". כאן גם פגשנו את אבי רואה, ראש המועצה, שהקדיש מזמנו על מנת לומר כמה מילים על משמעות הביקורים וההתוודעות ההדדית של נציגי המועצה בכלל, ושל המפגשים שלנו בפרט. יחד עם כל אלו, שוחחנו בינינו, ובמיוחד הקשבנו, אם במסגרת המעגל הכללי ואם בשיחה אישית-חברית, לרחשי הלב של כולנו בעקבות המפגש המיוחד הזה, שהשאיר, אולי יותר מאי פעם, טעם של עוד.
אז נכון, מבחוץ זה נשמע אולי קצת קלישאי, כי כל אחת מהחבורה המיוחדת הזו מרגישה שהמפגש הזה הוא כל כך סמלי ומשמעותי עבורנו – הגליליות והבנימיניות כאחד, ושהוא מהווה נקודת מפנה מיוחדת ומרגשת לכולנו, אך יחד עם זאת, הרשו לי לגלות לכם את הסוד האמיתי, שבזכותו אנו מחכות בקוצר רוח להיפגש בכל פעם מחדש: המפגש הנשי הבלתי אמצעי, של העיניים והלב, יצר קשר אישי במובן הכי פשוט ואמיתי שיש, שעיקרו חברות עמוקה, על כל המשתמע מכך, והיא זו שמאפשרת את הדיבור ואת ההקשבה, את הלמידה ואת ההתבוננות, ואת ההתוודעות ההדדית.
אז אולי בהתחלה, הים שאותו צריך לקרוע, הוא עומק ורוחב של קושי, אך בהמשך הוא הופך להיות שפע של מים עמוקים ורחבים, ולבסוף הוא מתנגן כ"שירת הים", כשירה של תודה על הזכות להיפגש בכל פעם מחדש, וכמנגינה שאי אפשר להפסיק - בזכות החברות הזו. ולכן גם אם המפגשים הללו לא תמיד באים בקלות – הם תמיד באים מאהבה.
