התיאטרון היה אהבתו הגדולה של מנחם לוי בצעירותו, אז שחקן בתיאטרון העירוני בחיפה. אבל יום אחד הוא הפנה לו עורף. שמונה-עשרה שנה עברו עליו בשתיקה. הוא הקדיש את כולו לאהבתו החדשה – עולם הרוח והספר היהודי. עד שלבסוף החליט לשלב בין השניים.
לתיאטרון ההוא לא שב, אבל מפעל חייו הוא החייאת "תיאטרון האודיו" ובאמצעותו החייאת דמויות התנ"ך וההיסטוריה היהודית. בעידן המדיום החזותי, בו גם הקולנוע עובר תהפוכות (ובקרוב כנראה יוקרנו בעיקר סרטים בתלת מימד), עושה מנחם לוי (55), תושב נריה, החייאה לתיאטרון הקולי המוקלט על גבי דיסקים וקלטות שמע, ומעלה נוסטלגיה, געגועים וזכרונות בקרב המבוגרים שבינינו אל "תסכיתי הרדיו" - סיפורים בהמשכים שבהם הקולות מומחזים ומומחשים על ידי שחקנים וקולות רקע.
את תיאטרון האודיו היהודי "אבות האומה" יצר לוי לפני כ-12 שנה. הוא הוציא עד כה שני דיסקים המספרים את סיפורי האבות, ובימים אלה יצא לאור דיסק נוסף – "השטר" – ובו מחזה קולי מימי אלכסנדר ממקדוניה, כובש הארצות. גם בימים ההם נדרש עם ישראל ששב לארצו (לאחר גלות בבל), להוכיח את זכותו על ארצו. אלכסנדר ממקדוניה החליט להעמיד את עם ישראל למשפט על זכותו להמשיך לחיות ולהחזיק בארצו. האם יעמוד מי מהחכמים ויגן על זכות זו?
"תיאטרון האודיו נוצר כדי לתת חיים לדמויות", מספר לוי. "אני רוצה שדרכו אנשים יתחברו לתנ"ך ולדמויות המפתח של העם היהודי בצורה אנושית". יחד עם יוסי אריאל (המפיק) ויואל דרורי, הוציא תחת ידו דקות ארוכות ומענגות של עושר תכני וצלילי. הבחירה האמנותית, בימוי הקולות המדויק, הכתיבה המעמיקה והמוסיקה הרבגונית, גורמים לשומע להפליג בדמיון אלפי שנים אל העבר.
לוי קיבל בשנת תשס"ד פרס ממחלקת התרבות של מפעל הפיס עבור כתיבת המחזה "הונא – הטרגדיה של בן ראש הגולה מבבל", במסגרת תחרות פרסים בנושא "עיבוד דרמטי לאגדות ישראל". הצגות אחרות שכתב הועלו במסגרת "תיאטרון תאיר". כיום הוא עוסק בחינוך ובלימוד מקצועות היהדות והדרמה במסגרת בתי ספר. בשעות שנותרות לו הוא כותב ומשחק במחזות המתבססים על התנ"ך ועל פירושים ומדרשי חז"ל, שבאמצעות הז'אנר הקולי הנשכח, תיאטרון האודיו, מצליחים להביא את השומעים למפגש היסטורי עם העבר באמצעות חוויה דרמטית ייחודית.
חיפשתי את השלמות
הסיפור המשפחתי של מנחם לוי רווי דרמטיות וסאגות לא פחות מהתיאטרון שהוא יוצר. שורשי משפחתו בפולין. ניחוח הרי הסודטים והקרפטים הצית את דימיון הסב שחשב לשזור את גורלו בגורל הארץ המונרכית-דמוקרטית. אבל אז קטעה האלימות ההיטלראית את האידיליה. "יום אחד, כשסבא שלי צעד ברחוב, עבר לידו חתול ג'ינג'י. סבא העיר בפולנית, 'הנה ג'ינג'י', וגוי כתום-שיער שעבר לידו באותו רגע, כמעט שיסף את גרונו, אחרי שהחליט שההערה כוונה אליו". 
הסב הבין לאן נושבות רוחות אירופה. הוא התייעץ עם אשתו והם החליטו לעלות ארצה.
"סבא היה רוויזיוניסט", מספר לוי. "לפני שעלה רצו שיחתום ויהפוך לחבר הסתדרות. בתמורה הבטיחו לו שיעלה למחרת. אבל סבא היה אידיאליסט ואמר: "אני לא אתכחש לאמונה שלי", ולכן ישבו הוא וסבתי שנתיים בלודז' וחיכו לסרטיפיקאט. ב-1936, בראש השנה, הם הגיעו ארצה, לחיפה. באותה שנה היו פרעות בקריית מוצקין, מהכפר הערבי הסמוך צלפו בפועלים שנסעו בעבודה, וסבא נסע לעבודתו במשוריין. במוצקין התגוררו באותה עת כ-200 מתנחלים, מייסדי הקריה.
"סבא ניסה לעבוד בסבלות. מי שהיה לו כרטיס אדום מצא עבודה, אבל לסבא היו עקרונות, ולכן כרטיס אדום לא היה. כך העוני חי איתם בבית בכפיפה אחת, ובצפיפות. סבא סבל לא מעט התנכלויות בגלל שלא היה חבר מפלגה, אך הוא לא ויתר. תמיד נופף באצבע ואמר לכל מי שהסכים לשמוע: 'אולי לא הרווחתי הרבה כסף, אבל אני לא גנבתי ולא רימיתי אף אחד'.
"גם אבא שלי היה איש ישר. אבל הוא כבר חצה את הקווים אל 'המפלגה'. אבא היה מהפלמ"חניקים שעזרו להעלות מעפילים ארצה. תמונה שלו תלויה עד היום במוזיאון הפלמ"ח. אבא אהב מאוד את הים, אבל ידע שהים מקלקל את חיי המשפחה, ולכן ויתר על חלומו להיות ספן. במקום זה בנה מפעל גדול לציוד בניין בנמל חיפה. בשנות החמישים שלו מכר את המפעל. הוא יצא לפנסיה מוקדמת, קנה יאכטה, והפליג עם אמא במימי הים התיכון.
"אני הייתי בנם הבכור. גדלתי בחיפה של פועלים, מלאה חביבות ונעימות. לא חיפה אינטרסנטית כמו שהיא היום. חיפה שהייתה מלאה אהבת אדם, ואנשי עמל. החבורות סביבנו היו חבורות אנשי השמאל שבתוכם צמחה התנועה הקיצונית 'מצפן'.
"יש סיפור שעובר אצלנו במשפחה, איך יום אחד סבתא שלי התגעגעה לקצת מסורת, והחליטה בליל שבת להדליק נרות. זה היה מאוד לא מקובל. סבא אהב את הרעיון. הם ישבו ליד הנרות כשפתאום הגיע לביקור קצר ראש סניף ההסתדרות. סבתא שלי הסתירה עם מעיל את הנרות כדי שהוא לא יראה.
"גדלתי בחיפה האדומה. הקומוניסטית. עם הרבה אהבה לים. הייתי נער יחף, מגודל שיער. נמשכתי לשירה, ובגיל 16, בתחנת אוטובוס בחיפה, כתבתי את השיר הראשון שלי: "השלמות אינה ניתנת בך, אלא אם כן היית נוהג עצמך ללא עימות בין הפנים והחוץ"... באותו יום התחיל אצלי החיפוש אחר השלמות.
"זה היה תהליך של חיפוש פנימי. הרגשתי שהשלמות נמצאת בספרות ובשירה של תרבות המערב.
נהגתי להתנזר מחברת בני אדם. העדפתי את נוכחותם של ספרים. ניטשה, אפלטון, וספרי הסופר הגרמני הרמן הסה הנעימו את חברתי. סגדתי לתרבות המערב וחשבתי ששם אמצא את השלמות. באותם ימים התחיל הטרנד של הביטלס וילדי הפרחים. הפכתי לנער פרחים. סוגד לאינדיבידואל, ושונא את העדריות, ההמוניות, והשפלות החברתית.
"רציתי לעסוק באמנות. בספרות, ציור, ובעיקר בשירה ודרמה. השחקן אילן דר ניהל את החוג לתיאטרון בחיפה. הוא הכניס אותי לחוג והתחיל את הרומן שלי עם השפה הדרמטית. בתיאטרון פגשתי פרופסור אמריקאי שעלה ארצה ולימד אותנו אוונגרד. שיחקנו בתיאטרון אוונגרד, ורבים מהטקסטים כתבתי בעצמי. אלה היו טקסטים חתרניים בעקבות תנועת המחאה של מוטי אשכנזי, קצין מילואים בדרגת סרן שבמלחמת יום הכיפורים פיקד על מעוז בודפשט, ולאחר המלחמה הוביל את תנועת המחאה נגד הנהגת המדינה.
נהניתי מעבודת השחקן, והתחברתי לדברי סטניסלבסקי, שחקן תיאטרון ובימאי רוסי, שאמר שעל השחקן לעשות עבודה פנימית, אתה הוא עולה לבמה. הרגשתי שהאמנות הופכת את החיים לעניין מרומם ואסתטי. כתבתי שירה מתוך הזדהות עם לאה גולדברג, שאמרה: 'אתה לוקח אסון והשירה יכולה להפוך אותו לאצילי ומרומם. האסון הופך להיות קיצבי, עם ריתמוס'. השירה גרמה לי להסתכל על החיים מנקודת מבט אחרת. הרגשתי שהיא מרימה את המציאות למקום גבוה יותר. הייתי רק בן 16 כשהגעתי לתיאטרון ונחלתי הצלחה. יכולתי לפצוח בקריירה תיאטרלית, אבל חיפשתי את השלמות, ומשהו פנימי דחף אותי החוצה משם. התגייסתי".
לפגוש את ירושלים
אחרי השחרור החליט לוי לנסוע לאירופה ללמוד תיאטרון. הוא לקח איתו תנ"ך, ואת הספרים של הפילוסוף סרן קירקגור, כשפניו מועדות אל ה"רויאל" - בית הספר ללימודי תיאטרון באנגליה. "זה היה המקום הכי נחשב ללימודי תיאטרון. לפני ההגעה לאנגליה הסתובבתי באירופה. בגרמניה הלכתי לראות את המוזיאונים שבהם היו ציורים ופסלים של גדולי האמנים שהערצתי את יופיים. הייתי כמו דבורה ששותה את צוף פרחי הלילה של תרבות המערב. אבל במוזיאונים, מול יצירות המופת והאמנות, הרגשתי מוות, ריק, חוסר חיים והתחדשות. הרגשתי שאירופה לא חיה בשורה או אידיאלים. היה שם יובש נוראי.
יום אחד נסעתי באוטובוס בהרים מאתונה לווינה. באלפים השוויציים הכל ירוק כל-כך, בלי סלעים. הרגשתי שאני חייב לרדת. התחלתי ללכת על השביל, אבל לא ממש ידעתי מה המסלול. פתאום אני רואה איש נחמד בלבוש מסורתי אוסטרי, עם כובע, נוצה, וגרביים לבנות משוכות. צעקתי: 'הי סר, אתה יכול להסביר לי את הדרך?' הוא הסתובב ושאל מנומס ומחויך: 'אתה איטלקי?' אמרתי: 'לא. ישראלי'. הוא הסתובב מאה שמונים מעלות, הפנה לי עורף והתרחק במהירות. לא הבנתי מה עשיתי לו ולמה הוא מתנהג כך. צעקתי שוב: 'הי סר' אבל הוא לא ענה. ברגע ההוא התחלתי לחשוב על זהותי כישראלי, ומה זה להיות יהודי. הבנתי שאני חלק ממשהו שהוא מעבר לעולמי הפרטי.
"המשכתי במסע והגעתי להולנד. הסתובבתי בפארק באמסטרדם. על המדשאה ישבו כעשרים אמריקאים עם גיטרות ששרו שירים מתוקים, מלאים אהבה, כמו "אנחנו אוהבים אותך הא-ל". הם היו צעירים שבאו להשתלמות בהולנד מאחת האוניברסיטאות בארצות הברית. התיידדתי איתם, והם אומרים לי: 'שמע, יש לנו הצעה בשבילך. תלמד אצלנו באוניברסיטה תיאטרון ופילוסופיה, ואחר הצהרים תצטרף ללימודי התיאולוגיה שלנו'. זו נשמעה לי הצעה מפתה. לימודים בחינם, כולל מחייה, נסיעות ומגורים. הייתי חילוני בחיפוש, פתוח לכל הדתות ולכל האפשרויות.
"הם נתנו לי לשמוע קלטות שלהם. דיברו על דברים יפים שיש בעולם. על אהבה ושפע. היה שם יהודי אחד שהיה איתם. הוא נולד באנגליה, אבל קרוב לשמונה שנים הוא מפיץ את העלונים של הקבוצה. היינו נוסעים כולנו לעיירות בהולנד. הוא היה יושב לידי באוטובוס ומספר לי את סיפור חייו. אני הייתי קורא בתנ"ך מבוקר עד ערב. ואז הם אמרו לי: 'בוא תתפלל איתנו'. הם נהגו לשבת בחדר חשוך והתפללו ללורד ג'יזס. לישו. התפילות גרמו לי אי נוחות ואי נעימות.
"ראש הקבוצה הסתכל עלי תמיד במבט מלא חמלה, אהבה ועוצמה. מעולם איש לא הסתכל עלי במבט כזה אוהב. הוא נהג לקרוא לי 'סאן אוף יזרעל'. הייתי אומר לו שיירגע, כי בעצמי לא הרגשתי כזה קשר לבני ישראל. יום אחד הלכנו שנינו ביער, בתוך נופים קסומים, עיזים, שדות ירוקים. אמרתי לו: 'אתה יודע, בתפילות שלכם אני מרגיש אי נוחות. אתם מתפללים לישו. אבל ישו היה אדם'. ברגע אחד המבט שלו התחלף מאהבה לשנאה עזה. מאותו יום לא דיבר איתי יותר.
"הייתי שקוע בעולמי ולא ממש נקשרתי לקבוצה, למרות שנסעתי איתם. אהבתי להתבודד. לקרוא בתנ"ך. הפסקתי ללכת לתפילות שלהם. הם הניחו לי. כשהגיע הזמן לחזור לאנגליה, הייתי צריך להחליט אם לטוס איתם וללמוד אצלם באוניברסיטה, או לחזור הביתה לישראל. לפני שיצאתי מהארץ אבא של.gif)
י קנה לי צ'ארטר, כרטיס טיסה חזרה ארצה מכל מקום בעולם. באינטואיציה שלו הרגיש שאני עלול ללכת לו לאיבוד.
"התלבטתי מאוד אם לחזור ארצה או לנסוע עם הקבוצה. הפיתוי ללמוד בחינם היה מאד גדול. אבל משהו בתוכי הרגיש שאם אני נוסע איתם אני מוותר על העם שלי. ועל המשפחה.
"בקבוצה היה חייל בריטי מבוגר ששירת בישראל ב-48'. יום אחד, כשהסתובבתי מתלבט ומבולבל, הוא ניגש אלי והציע: 'למה שלא תחזור קודם לארץ ואז תחליט?' קפצתי על ההצעה, עזבתי את הקבוצה וחזרתי לישראל.
משדה התעופה נסעתי ישר לירושלים, ורק אחרי כן צלצלתי להורים. קודם כל רציתי לפגוש את ירושלים. בהמשך נרשמתי ללמודי פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית.
מבעד לנרות
"באוניברסיטה כתבתי הרבה שירי שקיעה. השמש הנופלת הייתה מקור ההשראה שלי. אבל בשלב מסוים השקיעות הביאו אותי לחוסר מוצא. ההרגשה שהלכה והתגברה אצלי הייתה שתרבות המערב מביאה אותי לחידלון. לסופיות ואין. חיפשתי מה יש מאחורי החושך והקהות. באחד הקורסים הנחה אותנו המשורר והפובליציסט מנחם בן. הקראתי שיר על החושך, ומילותיי סיפרו על האור שמעבר לחושך, שם יש צליל, בוקע קול. כשבן שמע שאני מדבר על צליל וקול שמעבר לקיום שלנו הוא התפוצץ. רתח מזעם. נעלבתי נורא, ולא חזרתי לשיעורים שלו. בן כנראה הרגיש באינטואיציה שאני מדבר על חיבור לקולות הנשמעים מעבר, והזורמים אלינו מעבר למציאות הנגלית. זה היה משהו שאפילו אני עוד לא ידעתי להסביר לעצמי את משמעותו באותו זמן.
"יום אחד חבר אומר לי: בוא תשמע שיעור מעניין. הייתי סקרן והלכתי. השיעור הועבר בישיבת "אור שמח". זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי שיעור בסגנון כזה. למדתי המון תנ"ך, אבל הכל היה ברוח רציונלית של תרבות המערב. מלא יובש. התנ"ך היה בשבילי היסטוריה. ופתאום בשיעור הזה התחילה לעניין אותי האישיות של האבות. הדמויות האנונימיות הפכו לאנושיות ומעניינות.
"בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה הלכתי ללמוד ב"אור שמח", רציתי לבדוק מה זאת ישיבה. ניהלתי יומן, ואני זוכר שכתבתי: "האם אחיה כעת חיים של היטהרות פנימית?". הרגשתי שם עוצמה בלתי רגילה, אבל גם פחדתי ללכת לאיבוד. הייתי מניח תפילין, ואז מחליט שזה יותר מידי, ומפסיק. אבא שלי נבהל מאוד ולחץ עלי לעזוב.
"כשהייתי שם לא ידעתי שיש זרמים ביהדות. אמנם נמשכתי לפילוסופיה היהודית, אבל הפריע לי שהכל בישיבת "אור שמח" נבנה על השלילה: הטלוויזיה לא שווה, החילונים מושחתים, ורק דבר אחד חיובי יש - התורה. אני הרגשתי שהתורה לא יכולה להיות באוויר, ושהיא אמורה להיות קשורה גם למדינה ברוח יהודית. גיבורי התרבות שלי היו גולדה ודיין. הייתי קשור מאוד ללאומיות. אחרי חודשיים בישיבה לא יכולתי יותר ועזבתי. עברתי משבר נוראי - מצד אחד הפניתי עורף לתרבות המערב כדי להיכנס לעולם התורה והטהרה, אבל כעת עזבתי גם את עולם התורה והרגשתי בתוך ריק וחלל נוראי. ואקום.
שכרתי לי חדר בשכונת "עזרת תורה", כשאני לומד סדר אחד בישיבה ויתר היום לימוד אישי, שקבעתי לעצמי (בעיקר ספרי אמונת ישראל). אלא שמצב זה לא נמשך הרבה זמן, ולאחר מספר חודשים מצאתי את עצמי לא שייך לא לכאן ולא לכאן. ככה זה הלך והתעצם כמה חודשים, עד שאחד התלמידים שראה אותי במצוקתי סיפר לי שיש עוד "זרם ביהדות" (הוא עשה את הכיוון ההפוך ממכון מאיר לאור שמח). הגעתי ערב אחד לפי הדרכתו אל מכון מאיר – עוד לפני שהפך "לישיבה". נכנסתי לאחד משיעורי הערב. לא ידעתי מראש לאיזה שיעור להיכנס, ועד היום אני לא יודע איזה ספר מכתבי הרב קוק נלמד שם ומי הרב שלימד. אני רק יודע שבאותו הלילה באתי מתוך מצוקה גדולה. ובדיוק באותו לילה נשרף לוח החשמל והדליקו נרות בחדר, והרב דיבר מבעד לנרות, ואני בגלים, גלים של בכי, מתוך הזדהות והרגשת ניחומים, הקשבתי לדברים הנאמרים מפי אותו רב. עברו עוד כמה חודשים עד שהחלטתי לעבור לאותו "זרם ביהדות". נראה לי היום, שלאותו "ליל הנרות" הייתה השפעה על ההחלטה. ואז שמעתי על ישיבת מרכז הרב. למדתי שם 18 שנים".
"את אשתי היכרתי בשידוך. כשרבין עלה לשלטון החלטנו לעשות מעשה ועברנו מקרית משה ליישוב נריה. בישיבת מרכז הרב הייתה אווירה של 'צריך לעשות משהו למען ארץ ישראל'. היינו בחברון, בכרמי צור, ושבת אחת הגענו לנריה, בעקבות קבוצה של תלמידים שבאו עם הרב מיכאל הרשקוביץ, ר"מ בישיבה. המקום מצא חן בעינינו. היה בו נוף פתוח ומרחבים. שקיעות מעל הים המערבי, ונקודות תצפית מרהיבות (חרשה). הנוף לא אגרסיבי, כמו בחברון. רכות של ערוצי נחל, מעיינות ומקומות מסתור אינטימיות. יופייה החבוי של ארץ ישראל. הכל מאוד ראשוני, ללא כבישים ומוסדות מסודרים, אך הייתה תחושה עמוקה, שהנה פה, במקום הזה, לא מזמן, בסך הכל לפני אלפיים שנה, היו קמים פה יהודים בכל בוקר, רואים את אותו הנוף, מעבדים את האדמה, לומדים תורה, מגדלים את משפחותיהם באהבה גדולה למקום בו הם חיים. הדבר ענה לצורך עמוק בנפש להיות מחובר לאדמה, לחילופי עונות השנה, לטבע, לפשטות החיים".
השפה הדרמטית
לפרנסתו לימד מנחם לוי ילדים ונערים. 18 שנה לא עסק באמנות או בתיאטרון, ואז, יום אחד, משהו התעורר בו וחי מחדש.
"הרגשתי שהנערים לא באמת מחוברים לדמויות התנ"כיות שלמדנו עליהם. אני גדלתי בעולם של הערצה לענקי הרוח, ואן גוך, קאנט. רציתי שגם הנערים שאני מלמד יתחברו רגשית לדמויות של האבות שלמדנו עליהן, וכך עלה הרעיון של 'תיאטרון האודיו'. החלום שלי הוא שנוכל לחבר את השפה הדרמטית ולדבר תורה גם בשפת היופי והאסטתיקה. האודיו-דרמה הוא אחד התחומים שהוקפאו בפריזר ולא התפתחו, אבל עבודת השחקן מול המיקרופון דורשת שפע של יצירתיות, ואני מוצא בו עולם ומלואו".
הרעיון ליצור את תיאטרון האודיו "אבות האומה" נולד מתוך הצורך להיפגש עם "שבעת הרועים": אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה ודוד. "כל אחד מהם בנה פן רוחני אחר באומה. הוסיף נדבך נוסף בתכונות הנפש, שהושרשו בנו. האם בכלל ניתן "להיפגש" עם דמויות עילאיות אלו - אנשים שבחייהם הגיעו להתגלות נבואית, לדיבור של בורא העולם עימם? תיאטרון האודיו "אבות האומה" מנסה להתמודד עם קושי זה בדרכו המיוחדת. הסדרה מתמקדת בשלבי הילדות וההתבגרות של כל אחד מהשבעה. בשלבים אלו מתפתחת ומתעצבת אישיותו המיוחדת. בשלבים אלו, מתאפשר גם לנו, הרחוקים, ליצור הזדהות רגשית עם המצבים השונים שאתם כל דמות מתמודדת. ההתוועדות לדמות וכתיבת קורותיה נעשים מתוך עיון מדוקדק ונאמן במדרשי חז"ל ובמפרשים המסורתיים, שהלכו בדרכם. הנחת היסוד לצורת העיון הזאת היא שתורה שבעל-פה מותאמת לתורה שבכתב ושתיהן יחדיו יוצרות שלמות אחת. שפת הדרמה אינה נטע זר ביהדות המסורתית. צורת הסיפור התיאטרלית, שעיקרה 'דמות ועלילה', נמצאת חבויה אי שם בין נבכי הגיונותיה. אך בעוד שאצל אומות העולם תפסה צורה אומנותית זו מקום מרכזי בתרבותם, עסקה היהדות בעיקר בהבנת משמעותם של פסוקי התורה, זו שנמסרה לנו בהר סיני. היכולת לבטא בדיבור, בקול, את דקויות הרגש, את מעברי הנפש והתמודדויותיה – יש בה עומק ייחודי. העומק מוסיף הנאה אסתטית. השילוב המדויק שבין משחק איכותי, אפקטים קוליים ברמה גבוהה ומוזיקה מקורית, מעמיק את ההנאה, ומעניק בהירות להבנת פסוקי התנ"ך ופרשנותם. מי שמאזין לעלילה הקולית חש ההזדהות הרגשית, שמולידה בו פגישה מסוג אחר עם דמויות העבר וגדלות נפשם.
"המפגש החוזר שלי עם הדרמה, לאחר 18 שנות הלימודים בישיבת "מרכז הרב", הינו מבחינתי אירוע מדהים. ואילולי הדברים היו כתובים בעשרות מקומות בתורתו של הרב קוק זצ"ל – שמפגש זה שבין "החול והקודש" בזמן חזרת עם ישראל לארצו - מוביל ומוליד הבנות מחודשות, הן בתחום החול והן בתחום הקודש - הייתי חושב שאני 'ממציא' משהו חדש, שלא היה לפניי.
"החלום שלי הוא למצוא שחקנים שהעבודה הקולית הזו, של "השחקן מול המיקרופון", תהיה אתגר חשוב בעבודת המשחק שלהם. עבודת ההזדהות הרגשית שלהם תיתן עומק לדמויות, שאותם הם מציגים. עד כדי כך שתחשוף עומק פרשני-תורני לדמותם של אבות האומה.
"במובן מסוים התחום הזה של "תיאטרון האודיו" הוא תעלומה בשבילי – שהרי תחום זה "הוקפא" (קצת הקשר אקטואלי) למשך כמעט כחמישים שנה - מאז עידן הקולנוע והטלוויזיה. אבל אני מאמין, וזה גם החלום שלי, שיבוא יום ו"מחזה האודיו" יהיה לא רק "דבר שמתאים לילדים", אלא בעיקר למבוגרים. שבזמן שיהיו תקועים בפקקים בכניסה לעיר, במקום להתעצבן בשמיעת "חדשות" - יאזינו למחזה ויעברו חוויה תיאטרלית מרתקת ומלאה בתוכן.
וחלום בתוך חלום - שיחזרו הביתה וירצו לחזור על חוויה תיאטרלית זו - יפעילו את מערכת הסטריאו ויתיישבו בכורסא, עם שתיה חמה, להקשיב עוד פעם למחזה".
שִיר אָפֵל
לִשְׁקֹעַ אֶל הַצְּלִילִים הַזּוֹרְמִים מֵעֵבֶר
בְּשֵּׁנָה לֹא שֵׁנָה מְעֻרְפֶּלֶת, אוֹ
בִּיקִיצָה אִטִּית מֵרַחֶפֶת, תּוֹךְ
חֲלוֹם גּוּפוֹת טְמֵאִים
דַּעַת רִגְעֵי בְּרִיחָה מֵהַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה
אֶל כֵּהוּת שָׁם הָחֵרוּת מְדַבֶּרֶת
בִּשְׂפָתָהּ הַבָּאָה רֶגַע, רֶגַע הִיא חוֹלֶפֶת
נְקֻדּוֹת מִשְׁעָן בַּחֲלַל הַחֲשִׂיפָה הָעַצְמִית
קַו יָשָׁר
בַּמַּעֲרֶכֶת צִירֵי הַזְּמַן הַמִּתְעַקֵּם
שְׁקָרִים הֵם הַתְּמוּנוֹת בַּאֱמֶת עָצְמָה
בִּגְדֻלָּתָהּ הִיא קַיֶּמֶת רִגְעֵי
יְצִיאָה מֵהַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה - - -
לַחְרֹט בִּזְמַן הַדּוֹהֵר עַל מֵרְכֶּבֶת מְקוֹמוֹ
נִגּוּן תְּהִלָּה לְחִפּוּשׂ הַמָּקוֹר
שָׁם - חָכְמַת אֱנוֹשׁ.