סיפרה החדש של אביבה סגל מעפרה, "זה דודי וזה רעי", נכתב במשך 14 חודשים מפטירת בעלה שלום עליו השלום. זהו ספר שירה עדין ומקורי. בדרך שירית מיוחדת לוקחת אותנו אביבה בשבילי תחושות אבדן ובדרכי הגעגוע, בין חוויות החיים מבית ומחוץ. והיא רעיה, והיא אישה, והיא אם וסבתא.
"הערגה הבוערת בי
הממאנת לדעוך
משרה עלי השראה,
געגועים, כמיהה, יגון
יולידו מילים"
(מתוך השיר "מציאות")
זהו שיר שמנסה לגעת בחוויית הכתיבה הנולדת ונבראת מתוך האינות הגדולה שנותרה לאחר מותו של שלום. לאורך שירי הספר נע הקורא בנגיעות, סופג דרך עושר מילולי ודרך החיבור למקורות חיי זוגיות של חולין עם קודש, של בית, של מקום שהפך זיכרון חי. תחושת האבידה נוכחת בכל שירי הספר, והגעגוע הוא מעין דמות מדמויות הבית. "פה בין החוחים אבלות רודפת אבלות... שמחת התחברות שם בין שושני הרקיע..." (מתוך "חוחים ושושנים").
זהו ספר של שירים קטנים ואינטימיים על יומיום שהיה, על חיים שנחיו ועל אהבה שעודנה.
הנה השיר "ספירה אחרת" במלואו :
"ספירה אחרת
מידי שנה בשנתו בין מועד למועד
פרשת מן הציבור ושבת אלי
לספירה בשניים, יחד אתה ואני
עשרים יום
שלושים יום
לעומר...
לא בציבור ולא עימדי
תמנה את הימים.
עבורך היו הספרות
דבש תחת לשונך
וחדלת
אני לא העליתי מספרים
על ראש ענגי
ואספור ואספור, ספרות אין ספור
שבעה ועשרים שבועות לעזיבתך אותי.
ספירה ללא ברכה
איכה אברך ואתה חדלת?"
בשיר זה חבורים וחבוקים דרך המספרים המופיעים בהופעות שונות, היחד הזוגי המיוחד עם הטקסים הקטנים האישיים, אהבת המספרים של שלום והמרחק של אביבה מהם. ספירת העומר נושקת לספירת הימים שלאחר מותו, ומעגל השיר נותן לקורא בעדינות ובעדנה חוויית חיים שהיו ואינם עוד.
באומץ מוציאה אביבה סגל דברים מתוך הלפני ולפנים אל מחוזות הגלוי והנראה. על האומץ הפואטי הזה, אנו ציבור הקוראים מודים לך.