ילידת שנת 1981, תשמ"ב
ילדות ונעורים ברמת גן
נשואה לקובי, אברך
אמא לשתי בנות
מתגוררת בבני אדם
לימודים: תיכון הרוא"ה ברמת גן, אולפנת אמונה בבני ברק
שירות צבאי כמורה חיילת
בוגרת מדרשת "שובה" ליהדות בעפרה
בוגרת בית הספר לג'ז ומוזיקה בת זמננו "רימון". התמחתה בסאונד וכתיבת מוזיקה לסרטים.
עיסוק בעבר: מחלקת עיתונים ושליחה. כדי לממן את לימודי המוזיקה עבדה גםב "בנקרס בייגלס" ברובע היהודי, ותוך כדי הלחינה, כתבה ויצרה.
עיסוק בהווה: מריצה את המופע "עד שמצאתי" - מוזיקה יהודית מקורית שכתבה והלחינה, במופע המשלב רגש, נשמה והומור, המועברים באמצעות מילים מקוריות ומילים מן המקורות. מופע אינטימי שיוצא מן הלב
בימים אלה עובדת על דיסק ביכורים, שמשולבים בו שירים מהמופע.

מה היה הרגע -

שנחרט בך בילדותך?

מאז שאני זוכרת את עצמי מוזיקה היתה החיים שלי, התרפיה, והדבר היחיד שמילא אותי קסם. בקיץ אחד, כשהייתי בת חמש, סבתא לקחה אותי ואת אחי לטיול על הים בתל אביב. נכנסנו לרגע לאחד מבתי הקפה על הטיילת, לשירותים. הייתה שם הופעה חיה של הרכב מוזיקאלי. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי הופעה חיה. אני לא זוכרת איך זה קרה בדיוק, אבל פתאום מצאתי את עצמי על הבמה, שרה ומציגה קטע מוזיקאלי. הרגשתי בבית. הקהל היה אוהד. זו הייתה ההופעה הראשונה שלי, שזכורה לי כחוויה נעימה ומרגשת.
בבית שלנו הרבו לשמוע מוזיקה. הפטיפון תמיד פעל. אני זוכרת שירים של אלוויס, ניגונים בספרדית, אמני חליל פאן, ומוזיקה משנות השמונים. ככל שגדלתי עניינה אותי הפסיכולוגיה במוזיקה, ולמה מנגינות מסוימות גורמות לך להרגיש עצוב, שמח, חולמני, כועס, או קופץ בעליזות.
הדהים אותי איך המוזיקה מצליחה לגעת בנבכי הנפש, ועניין אותי לדעת להשתמש בכלים האלה. מצאתי עולם ומלואו.
הלימוד וצבירת הידע על כתיבת מוזיקה, חשובים בשביל היצירה, אבל זה רק כלי. בלי הקשבה פנימית, המוזיקה שתיווצר תהיה טכנית וחסרת חיים. מוזיקה שנוצרת כתוצאה מהקשבה פנימית מעוררת רגש.

של גילוי משמעותי?

אני זוכרת שני שלבים משמעותיים בלימודי המוזיקה שלי. כילדה גרנו ברמת גן. למדתי לנגן. המורה לגיטרה, בחור מבוגר, שהיה כנראה מתוסכל מחוסר הגשמה עצמית, הכניס את התסכולים שלו לשיעור, שלא היה ממש אפקטיבי. בשלב מסוים הרגשתי שאין לי יותר מה ללמוד, ושאני כבר יודעת לנגן ולא זקוקה לו. למרות שידעתי רק שישה אקורדים, מיציתי את כל האופציות והידע לגביהם. אני זוכרת את ההרגשה שאין לי יותר מה ללמוד במוזיקה ושאני יודעת הכל.
השנים עברו. ולאט לאט הבנתי שאני לא יודעת שום דבר במוזיקה. השיא היה כשכבר הייתי סטודנטית ברימון. ישבתי עם נגן פסנתר באחד מחדרי המוזיקה, והוא הסביר לי כל מיני כללים בג'ז. באותו רגע נמחקו לי שני אחוזי הידע האחרונים שעוד חשבתי שיש לי על מוזיקה. הוא גרם לי לפתוח את הדלת האחרונה שחשבתי שאני יודעת מה יש מאחוריה, והוא הראה לי שקיימות שם עוד אלפי דלתות.

שהרגשת עצמאית?

אבא שלי עורך דין, ואמי מנהלת חשבונות. הם דחפו אותנו ללמוד מוזיקה, אבל התכוונו שנתייחס לזה כאל תחביב, או כשפה נוספת. להפתעתם ועוגמת נפשם, אני לקחתי את התחביב ברצינות, והתחלתי להתעסק עם מוזיקה בצורה מקצועית. כששמעו על התכניות שלי הם אמרו שנפלתי על הראש, ורצו שאלמד רפואה או עריכת דין. אבל במקביל, אמא שלי תמיד אמרה: העיקר שתעשי מה שאת אוהבת.
היום הם השלימו עם זה. מהרגע שהתחלתי ללמוד ברימון הם הבינו שזה מסלול שבחרתי ללכת בו. בעבר הם רצו שאני אצליח במדד של מה שהם קראו לו הצלחה. היום הם מבינים שהמדד שלי להצלחה אחר, והוא האושר שלי.
שבו החלטת שאת עוברת לבנימין?
הביקור הראשון שלי בבני אדם היה בדייט השני או השלישי עם קובי, שהיום הוא בן זוגי ואבא של שתי בנותינו. עוד לא היו פה זוגות נשואים. הגבעה נודעה כג'בל הרווקים, וקובי היה אחד מהם. טיילנו יחד בנוף עוצר הנשימה - המדבר, המעבר בין הרי השומרון להרי ים המלח והבקעה.
באמצע הדרך עצרתי, ונגלה לעיניי עוד רכס מטורף של הרים. היופי היה משגע, ולמרות זאת באותה פגישה לא העליתי בדעתי שיום אחד אגור פה. כשהחלטנו להתחתן, קובי אמר שישמח להישאר בבני אדם. אני אמרתי שאין לי בעיה לנסות. וההורים שלי שאלו אם השתגעתי.
כשהם באו לבקר בפעם הראשונה הם לא התפעלו מהנוף. כל הדרך הם פחדו. ואז הם הבינו שמוזיקה זה לא הדבר הכי נורא שקרה לבת שלהם. הם אמרו: את רוצה גבעה? בואי נקנה לך בית בגבעת שמואל. צחקתי ואמרתי: למה בגבעת שמואל, אם כבר בגבעתיים, זה שתי גבעות יחד.
כולם חשבו שיהיה לי רע. אין פה חשמל רוב שעות היום, כי החשמל מגיע מגנרטור, חוסכים בסולר. כדי להתחמם בימים הקרים קנינו תנור גז.
טוב לי פה. אני אוהבת את השקט והבדידות. עד שהתחילו לבוא המשפחות הייתה תקופה יפה של המון חבר'ה. זה עדיין ככה. עד עשר דקות לפני כניסת שבת אתה לא באמת יודע מי יהיה פה בשבת. בינתיים המקום השתנה. באו עוד משפחות. חלק מהרווקים התחתנו. המקום בהתהוות, הוא בונה את עצמו.

של התמודדות?

לא חשבתי להעלות מופע. את השירים כתבתי בכל מיני תקופות בחיים, הם שיקפו תהליכים שעברתי. רגשות באו לידי ביטוי דרך המוזיקה. יש לי למשל שיר שנקרא "שיר הפחד". אחר כך גיליתי שהוא עזר לי להתמודד עם הפחד. כולם מפחדים, אבל אני משתדלת לדבר על הפחדים שלי ולהתמודד איתם.
השיר מדבר על פחד לאבד את הטוב והיופי. הפחד שמציאות מלאה שמחה ואהבה תימוג פתאום ותעלם. כתבתי את השיר, והפחד אט אט נעלם. ברגע שהנחתי אותו מולי במודע, ושרתי אותו, הוא איבד את המימדים העצומים שקיבל כשהיה רק בתוכי. אחרי שכתבתי את השיר יכולתי להסתכל לפחד בעיניים ולהתמודד איתו.
ההתמודדות היתה תהליך, וכתיבת השיר היתה תחילתו. ככל ששרתי אותו ודיברתי עליו המימדים שלו קטנו עד שנעלם.

של פריצת דרך?

המופע התגבש כשחבר טוב, יזהר פלורסהיים - מוזיקאי ויוצר ששמע את החומר שלי, התקשר יום אחד ואמר: "תרשמי את התאריך הזה והזה ביומן, את מופיעה בפסטיבל ב'ענבלים'. ענבלים זה מעין פאב שממוקם ליד היישוב נוה ארז. באותה שיחת טלפון יזהר אמר שאני חייבת לצאת עם המופע.
עד אז כתבתי שירים בלי שחשבתי לעשות אתם משהו. חלמתי אולי יום אחד להוציא דיסק, אבל לא כתבתי אותם כדי לצאת לאור, אלא כי זו היתה התרפיה שלי, וצורת הביטוי שלי בעולם. הם לא נכתבו בשביל משהו, אלא פשוט כדי להוציא מהבטן.
שיר אחד במופע נקרא "עץ האבוקדו". הוא נכתב מתוך סערת רגשות גדולה, אחרי ויכוח עם סטודנט מרימון, על מה שקרה בעמונה. האלימות. האימה. וחוסר הצדק. לא הצלחנו להגיע להבנה או הסכמה. הרגשתי פער עצום, ושאנחנו מדברים בשפות שונות. למחרת בבוקר נכתב השיר "עץ האבוקדו" שמתאר את הכאוס.

של סיפוק?

אחרי ההופעה הראשונה ב'ענבלים' הרגשתי טוב. סיפוק עצמי. כולם בהופעה שכבו על כריות ופופים, זה מקום של זולה ושאנטי. ובמהלך ההופעה הייתי בטוחה שאני מנגנת לקהל ישן. כשסיימתי לשיר מישהי מהקהל צועקת לי: "יש לך אולי עוד שירים?". אמרתי: "וואו, הייתי בטוחה שאתן ישנות". זה היה מאוד מצחיק. שאלתי במיקרופון: "אתן רוצות עוד שירים?", ומהקהל צעקו: "כן, כן!".
באותו רגע הבנתי שהחומר מדבר, ונוגע באנשים. אחרי ההופעה היו הרבה תגובות חיוביות וזה היה כיף, משמח ומעודד.

של צמיחה?

אין לי פחד קהל או במה. בעבר, בלימודים ברימון, היה לי פחד עצום מעמידה מול קהל. בכל שבוע היינו צריכים להלחין שיר ולבצע אותו מול הכיתה. אני הייתי התלמידה שצעקו לה: "את שרה מאוד יפה אבל תפתחי את הפה, לא מבינים מה את שרה". הייתי מכריחה את עצמי לעלות לשיר. הפחד לבצע נבע מחוסר ביטחון שהחומר שלי טוב. אבל ככל שניגנתי יותר, והשירים התקבלו באהבה ואהדה, הבנתי שהחומר טוב, קיבלתי ביטחון והפחד נעלם.
גם המופעים הקטנים בכיתה ברימון הרגילו אותי לא לפחד מקהל ולהעיז להיות על במה.

בו תגשימי חלום?
החלום שלי הוא לכתוב את כל המוזיקה שמתרוצצת לי בראש. יש לי הרבה רעיונות שאני רוצה לממש. יש מנגינות שאובדות כי אני לא רושמת או שרה אותן. כשמנגינה הולכת לאיבוד אני מרגישה שזו אבדה, אבל הייתי רוצה להאמין שהיא חוזרת אלי אחר כך בגרסה שונה, ואם לא אלי אז אל מישהו אחר. מנגינות שאמורות להישמע בעולם, בסוף מגיעות.
מהמופע הייתי רוצה שאנשים ייצאו עם הרגשה של עבודה פנימית. שהם עברו איתי את התהליכים הקשים, ויצאו מחוזקים. כשאני רואה אנשים בוכים במופע אני יודעת שהצלחתי. ושזה נגע. אני שמחה כשהם גם צוחקים בסוף.