ממלחמה לתיקון עולם
שי בן יוסף, עפרה
אחיזתנו בארץ תלויה בחוסן הלאומי ובפיתוח מערכות יחסים טובות עם סביבותינו. השלום אינו רק עניין ל'שמאלנים' ואינו בהכרח כניעה לדרישות הערבים. מורשתם של אהרן הכהן, שלמה המלך ונביאי ישראל מחייבת אותנו לחתור לשלום. עלינו להציג תוכנית שלום, ולהוביל דיאלוג עם שכנינו ועם העולם מנקודת מבט אמונית.
הרב עזריאל אריאל פתח באומץ רב דיון על הנחות היסוד ועל עקרונות הפעולה של תנועת ההתיישבות ביש"ע. שפע התגובות מלמד על נחיצות הדיון לעת הזו, ועל מגוון הסוגיות והעמדות.
הדברים שלהלן נכתבים מתוך נקודת מבט אמונית-ציונית. מי שאינו מאמין בסגולתו וייעודו של עם ישראל, או שאינו מקבל את ההכרעה כי עלינו לפעול כעם לנוכח המציאות, יתקשה להשתכנע מן האמור להלן ויכול להפסיק לקרוא כאן.
דברי מתבססים על הנחות היסוד הבאות:
הציונות והבחירה
הציונות היא בחירה לפעול בתוך המציאות הנגלית לפי מיטב שיפוטנו האנושי. שיפוט זה מבוסס על שתי שאלות: מה ה' דורש מאיתנו? מה המצב דורש מאיתנו? שאלות אלו אין אנו שואלים כפרטים או כקהילות מבודדות אלא מתוך אחריות לאומית ועולמית. המענה לשאלות אלו אינו מסור רק בידי יחידי סגולה 'גדולי ישראל', אלא בחירה יומיומית של יהודים באשר הם.
אחיזה בשלושה עוגנים
אחיזתנו בארץ ישראל מעוגנת בשלוש רמות: הראשונה היא הרוחנית (בין אדם למקום) - 'לא ארץ נכריה כבשנו', העם היהודי חוזר לביתו מן הגלויות על מנת למלא באופן השלם ביותר את ייעודו. השניה היא המוסרית (בין אדם לחברו) – ריבונות ישראל היא אתגר שלא נדרשנו לשכמותו באלפי שנות גלויותינו. האחיזה בארץ ישראל תלויה ביכולתנו לקיים חברה צודקת (ישעיהו, מיכה, הושע...). חברה צודקת אינה רק 'דאגה לעניי עירנו' אלא היכולת להתנהל באופן ראוי כלפי עמים אחרים, קרובים ורחוקים.
כאן אנו נעים בין שני קטבים:
מצד אחד חובתנו לנהוג בכבוד ולבנות יחסי שכנות טובה עם כל אדם שנברא בצלם אלוקים, ורצוננו להיות חברת מופת 'אור לגויים' - עם שמקיים מערכת יחסים בריאה ואוהבת עם העולם כולו. מצד שני כל עוד אנחנו שרויים בסכסוך, לנקוט בכל הנדרש על מנת להגן על ישראל 'מיד צר'.
הרמה השלישית היא המעשית ('ובחרת בחיים'...) – הפתרונות של חלוקת הארץ או שליטה בכוח הזרוע על עם אחר אינם מצליחים כבר 70 שנה. אנו חולקים עם שכנינו את האדמה, האוויר, המים, דרכי התחבורה וחיי הכלכלה. כל פתרון שיביא לחלוקת הארץ בטרם הוסדר הסכסוך יהיה מקפצה עבור הפלשתינים להסלמת המאבק נגד מה שהם מזהים כקולוניאליזם. כל פתרון המבוסס על דיכוי עם אחר יבטיח את המשך הסכסוך.
שגשוג ויציבות של מדינת ישראל ועם ישראל יושגו כאשר נצליח להגיע להסדר המכבד את שכנינו ומעגן מערכת יחסים חיובית וחיונית עם העולם הרחב, מבלי לוותר על ייעודנו.
ההתיישבות כאמצעי
ההתיישבות אינה מטרה אלא אחד האמצעים. גאולת עם ישראל בארצו הינה חזון רחב המורכב מפרטים רבים: הסדרת מנגנוני החינוך, הדיפלומטיה, החוק, המינהל הציבורי, המשפט, הכלכלה, התקשורת, הצבא, ועוד. האחיזה בארץ אינה רק תוצאה של אמונה בצדקת הדרך, הפעלת כוח צבאי, התיישבות או החלת ריבונות. נאחז בארץ ככל שנפתח חוסן לאומי ומערכות יחסים טובות עם סביבותינו. אלו יהיו תוצאה של פעילות בטווח רחב של תחומים.
ממלכתיות לכתחילה
לא כל מה שמדינת ישראל עושה, הוא מוצדק או מועיל. אך מדינת ישראל היא הכלי החשוב ביותר לקיומו והתפתחותו של עם ישראל בדורנו. החלשתו או אובדנו חס וחלילה של כלי זה עלולים להיות הרי גורל לעם היהודי לדורות רבים. אופייה הדמוקרטי של ישראל מאפשר ואף מחייב אותנו כאזרחים להיאבק למען עמדותינו, אך מבלי לשבור את הכלי.
אז מה עושים?
במישור הפנימי– לעם ישראל יש כוחות מופלאים, יש בו אמונה בצדקת הדרך ונכונות להתגייסות. ככל שאנשי הציונות המאמינה ומוסדותיה יהיו שותפים במגוון הרחב של אתגרי החברה הישראלית (וכך אמנם קורה) כך יתחזק העם. העצמת פעולה זו תוכל להיות בכמה דרכים:
ראשית, להנמיך את מחיצות ה'דת', לתת כבוד ואמון ביהודים באשר הם. לאפשר חינוך, גיור, חתונה, גירושין, כשרות, שבת - הנגישים לכל יהודי. הלוואי שיקום דור של פוסקים ודיינים השואפים לכבד ולחבק כל יהודי באשר הוא. לא להפוך את החרדה לעיקר ואת העסקנות היהודית לקרדום לחפור בה.
שנית, להמשיך ולעודד התיישבות בכל חלקי הארץ, מאילת ועד מטולה (גרעינים תורניים משתלבים).
שלישית, להשתלב בכל מערכות החיים – תרבות ואמנות, פוליטיקה, ממשל, חברה אזרחית, עסקים, אקדמיה, תקשורת, צבא, משטרה, משפט, סביבה, חינוך...
ורביעית, להוביל את 'מחנה השלום' – השלום אינו רק עניין ל'שמאלנים' ואינו בהכרח כניעה לדרישות הערבים. מורשתם של אהרן הכהן, שלמה המלך ונביאי ישראל מחייבת אותנו לחתור לשלום. עלינו להציג תוכנית שלום, ולהוביל דיאלוג עם שכנינו והעולם מנקודת מבט אמונית ומכבדת. ללא הצעה ופעולה בכיוון זה אין אנו רלוונטיים ל'מגרש משחקים' מרכזי.
ברמה האזורית והעולמית
לטווח הארוך- אציג כאן עקרונות כלליים השאובים מתוך תרחיש שעובד במסגרת סדנת חשיבה של יהודים מקשת רחבה של זהויות ועמדות. אני יודע שהדברים מורכבים, ניתן לשאול עליהם שאלות רבות, אך זהו מתווה ראשוני לפתרון לסוגיות שעד כה טרם נמצא להן מענה.
העיקרון הבסיסי המנחה הצעה זו, הוא קיומו של בית משותף בו יהודים וערבים חולקים תשתיות משותפות ואחריות משותפת, אך מממשים את זהותם הלאומית בדירות נפרדות.
לפי רעיון זה ההסדר בין ישראל לשכניה יושתת על זיקה לארבעה מעגלים: זהות, תשתיות, מקומי, וזיקות מרחביות.
מעגל הזהות הוא ההשתייכות הלאומית – ההשתייכות אליו היא לפי בחירה. במסגרת הלאומית ינוהלו נושאי החינוך, התרבות, הדת והמשפט האישי . כך יוכל תושב יפו לשלוח את ילדיו לבית ספר ערבי ותושב שכם לשלוח את ילדיו לבית ספר יהודי. הפעילות הלאומית תמומן ממסי הכנסה אישיים.
מעגל התשתיות: השותפות במעגל זה היא חובת כל האזרחים, ותהיה בו אחריות משותפת על תשתיות: קרקעות, תחבורה, מים, חשמל, תקשורת, כלכלה, חוקה, חקיקה ומשפט וביטחון לאומי. מעגל זה ימומן ממיסים המוטלים על הצריכה (מע"מ, בלו, מים, חשמל, תחבורה) ועל החברות.
מעגל מקומי: השתייכות על פי איזור מגורים או פעילות. יוקמו מחוזות על בסיס החלוקה לרשויות מקומיות בהם ינוהלו חיי היום יום (שירותים מוניציפליים, פיתוח מקומי, משטרה, חוק ומשפט לרמה מקומית). כך למשל ניתן יהיה לקיים 'מחוז שומרון' יהודי לצד 'מחוז ואדי ערה' ערבי. ימומן ממסים מקומיים (כגון ארנונה ורישוי).
זיקות מרחביות: הבית המשותף ישתלב בהסכמים אזוריים ובינלאומיים עם הליגה הערבית, האיחוד האירופי וארגונים בינלאומיים נוספים, אשר יעגנו את קיומו כחלק מהמרחב האזורי והעולמי.
לטווח הקרוב
כל עוד הסכסוך נמשך, יש לנהל אותו בשלוש זירות:
הראשונה - מלחמה – לחימה ללא פשרות באויבינו. למלחמה זו יש מחיר (מידתי וזמני) בדיכוי, הפרת זכויות וכדומה, אך הוא הכרחי לאור הנסיבות המלחמתיות. היכולת לעמוד במצב מלחמה מושתת על 'חוסן לאומי' שאינו מושתת רק על עוצמה צבאית.
הזירה השניה היא שלום - יצירת תשתית רוחנית ומעשית לשלום בין העמים. חיפוש עיקש אחר שותפים בצד השני, לתת להם ולנו 'אור בקצה המנהרה'.
השלישית - מופת – הפיכת ישראל לחברת מופת המהווה 'אור לגויים' (רחוקים כקרובים). מעבדה עולמית לחברה צודקת, יחס נאות לסביבה, חברה מקיימת. לחשוב על המושגים 'קידוש ה' וחילול ה' ' ברמה הלאומית.
קריאה
שיבת עם ישראל לארצו טעונה במידה רבה הקשבה לתורת הנביאים, תורת ארץ ישראל. ישעיה, ירמיה, זכריה, מיכה ואחרים קשרו קשר הדוק בין צדק, משפט וחסד ובין גאולת הארץ: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נ"ח).
וכך כתב הראי"ה קוק ( מוסר הקודש עמ' קפ'): " כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי מיוסדת בשקר שאין לו רגלים.
וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחית ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תכנים מוסריים ואורחות צדק ומישרים, סופה להתעכר מפני קטנותה ומפני הזוהמה והסירחון שהחיים החומריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם".
הדברים הללו קוראים לנו לעשות מעשים. כל אחד כפי יכולתו וכשרונו לתרום לחוסן ולשלום.
אם יש אנשים הרואים עצמם שותפים בבירור ובקידום המתווה המוצג לעיל – הם מוזמנים לפנות אלי.
____________________________________________________________________________________
להשפיע? לא במדינתנו
רותי איזיקוביץ
אתם מאשימים את עצמכם: "לא התחברנו, לא אהבנו די, יש בינינו קיצונים, הלכנו בלי העם, אנחנו לא מציגים תוכניות מדיניות".
בגלל זה לא אוהבים אתכם? מעציב שעל אדמת ארץ ישראל אתם מרגישים כמו יהודי הגולה מול האנטישמים.
הפסיקו לשחק במשחק ה"דמוקרטי". אין לכם השפעה.
כל חמש ההנחות שהציג הרב עזריאל במאמרו לא יכלו שלא לקרוס, שכן הן ביטאו גישה פסיבית שאין בה מאבק.
אפילו הנחת ה"אנחנו לא ניתן" - שלכאורה מבטאת מאבק אקטיבי, היתה לא יותר מהפגנות יפות ומרשימות, וגם בצידן היה גינוי ההנהגה והרבנים ל"קיצונים" חוסמי כבישים, ואזהרה - לא לפגוע בחיילים - "בנינו", "אחינו". בפועל, ה"בנים" וה"אחים" בצעו אונס קבוצתי בלי שנתקלו בהתנגדות משמעותית.
אינני שייכת למגזר ולא להתיישבות. אני "חילונית" כתומה. עמדתי בשרשרת, הייתי בשדרות, ניסיתי להגיע לגוש במצור ואחר כך ראיינתי מגורשים, ועם עמיתיי בחנתי את שטיפת המוח של פסיכולוגים לחיילי הגירוש. כל מה שאומר נובע גם מעובדה זו.
אקצר ואעלה רק נקודות למחשבה. בכמה מהן ארחיב מעט.
בקשר לדמוקרטיה
הגירוש התרחש כי שרון חיסל את מעט הדמוקרטיה שעוד הייתה במדינה, לקול תשואות השמאל ה"נאור". הפגנות ומחאות עשויות להשפיע רק במשטרים דמוקרטיים. ישראל כבר איננה דמוקרטיה. כל המוסדות הקובעים – מוקדי ההשפעה, נמצאים בידיים שמאליות וחותרים לחיסול מדינת היהודים (אלו הם האויב הפנימי): מערכת המשפט, התקשורת והצבא. כן, גם הצבא.
בקשר לעם
כמה מהמגיבים למאמרו של הרב עזריאל העלו רעיון כזה או אחר ליוזמה מדינית. הגירוש התרחש לא מפני שלא היו לכם תוכניות מדיניות, אלא מפני שאתם כוח משמעותי בהתיישבות ובשירות החובה בצה"ל. אתם מהווים איום על ההגמוניה של השמאל בעיצוב התודעה.
הגירוש לא הזיז לעם, כי המגרשים יכלו לסמוך עליו אחרי שהואבס משך שנים בשקרים הנודפים ניחוח אנטישמי.
למה לנו רוב
רוב המשתתפים בדיון שפתח בו הרב עזריאל מחפש את ה"אחים", את ה"עם", ששכח כביכול מאחוריו. מאחורי ביטויים אלה עומד, פרט ל"כל ישראל אחים", הצורך בגורם בעל יכולת השפעה, כלומר בסיוע "חילוני" בעת צרה. הם יצאו מתוך הנחה שבדמוקרטיה, זוהי מטרה הניתנת להשגה, וצריך רק לעבוד קשה - לא להיות קיצוני, להסביר, ללכת לקראת, וכדומה.
משתתף אחר בדיון כתב בצדק שגם המכבים לא פעלו על פי החלטת רוב. והנה, גם ה"מתונים", אפילו השמאל המתון, חוגג את חנוכה מבלי להרהר אחר דרכו של המיעוט ה"קיצוני" הזה. ואני שואלת: למה עכשיו רע להיות מיעוט קיצוני? מיעוט שחותר לניצחון, ולו מקומי, חלקי? אם רק אפשר, כמובן. אז אולי אפשר? כמו החרדים והערבים אולי?
ומי זה בדיוק ה"עם"? כלל המצביעים - גם ערבים וגויים? למה בעצם הדמוקרטיה הפכה אצלכם לדת? האם היא כתובה במקורותינו? הסנהדרין נבחרה ברוב עם? כשדובר על רוב, היו אלה תלמידי חכמים, לא עמך ישראל. ולא בכדי.
אבל אנחנו, אפילו דמוקרטיה אין לנו.
קצת ביקורת על הביקורת העצמית שלכם
אתם מאשימים את עצמכם: "לא התחברנו, לא אהבנו די, יש בינינו קיצונים, הלכנו בלי העם, אנחנו לא מציגים תוכניות מדיניות".
בגלל זה לא אוהבים אתכם?
מעציב שעל אדמת ארץ ישראל אתם מרגישים כמו יהודי הגולה מול האנטישמים: אולי אנחנו באמת כאלה? מעצבנים בשונות שלנו...?
לקחים
לא תעשה: לא לקדש את "העם". לא נורא אם לא יבוא אחריכם. לא לקדש את צה"ל. לא להשוות סירוב לגירוש יהודים לסירוב להילחם באויב. לא להשתמש במונחי השמאל: פלשתינים, סכסוך, אינתיפאדה, פעילי שמאל, מתונים וקיצונים.
עשה: ההקפאה היא בלון ניסוי. יש להתנגד לה במעשים לא בדיבורים: בנייה ולו גם של סככה. בכל היישובים, בכל הבתים. ולהודיע! תקימו קרן למימון הקמה מחדש של כל סככה או מרפסת שתיהרס. פרופ' הלל וייס יזם, תרם, אבל אינו יכול להיות היחיד במאבק הזה. גם מי שאינו תושב יו"ש רוצה לתרום, אבל אין קרן כזאת. ואז אינכם יודעים אפילו מי אינו בין צָריכם.
תלמדו ותפיצו את האמת על רצח רבין, על שטיפת המוח לחיילים, על מטרותיהם הגלויות של הערבים. כל אלה יועילו להפסקת השתיקה.
הפסיקו לקנות ולממן עיתונים אנטישמים דוגמת מעריב, הארץ וידיעות אחרונות.
היפטרו מרגשי האשמה על "גאווה" כביכול.
הפסיקו לשחק במשחק ה"דמוקרטי". אין לכם השפעה, ומאידך, הצבעתכם מקנה לשלטון מראית עין של דמוקרטיה.
מה לא תוכלו לעשות: להגיע למוקדי השפעה. אלא רק אם מוקדי ההשפעה יזהו ערך מוסף בהיותכם במערכת. תגיעו למוקדי השפעה רק בעוד עשר-עשרים שנה, אחרי שמספיק חילונים יירדו מהארץ ו/או לא יביאו ילדים לעולם. אז תהיו רוב. אבל, האם נשרוד עד אז?
לא תוכלו "להיאבק כחיה הנאבקת על ביתה ועל גוריה ללא אלימות", כפי שמציעה ד"ר יעל אראלי. פשוט אין חיה כזאת.
לא לסמוך על הנס
הגירוש לא היה אסון טבעאו ענישה משמיים, ולא היה טעות. הוא היה תוכנית שטנית ששמחו עליה אוכלי דתיים לתיאבון. כל מה שהתוכנית הייתה צריכה, כמו כל רֶשע - שלא יהיה מי שיתנגד לה. ולא באמת היה.
אם תושבי יו"ש רוצים להמשיך לחיות בבתיהם נוכח תוכניות תשלובת השמאל, אי אפשר שיסמכו על הנס.
לא הנס שמישהו יחשוב בהיגיון שלהם. לשמאל הגיון משלו, והוא עבד יפה;
לא הנס שהערבים ינטשו את תורת השלבים, שהוכחה כמנצחת באוסלו ואחר כך בוואי;
לא הנס שהעם יוכל להשפיע אפילו ירצה בכך;
ולא הנס שיתרחש כשתהיו נחמדים. גם אז לא יאהבו אתכם ולא יניחו לכם;
כי אתם יהודים!
עם ההבנות לגבי מטרות הערבים, השמאל הקיצוני והעולם; עם ההבנה באיזה משטר אנחנו פועלים וחיים; עם ההבנה שה"עם" אינו קובע דבר והשליטים מעוניינים בטובת עצמם ובשלטונם בלבד; עם ההבנות שאין משפיעים אהבה על שונאים ועל הפועלים בשמם;
ועם ההבנה שהתקפה היא ההגנה הטובה ביותר,
יש יותר סיכויים.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רותי איזיקוביץ, ממקימי קיבוץ חורשים של השומר הצעיר, גרה כיום בהוד השרון, וחברה בצוות שחקר את ההכנה המנטאלית לגירוש.
המעוניינים להשתתף בדיון ישלחו מאמריהם לכתובת: [email protected]