האהבה של אלירז לעם, לארץ, למדינה, הייתה אהבה שלא תלויה בדבר, אומרת שלומית, אלמנתו של רס"ן אלירז פרץ תושב שכונת היובל בעלי, שנהרג בקרב עם מחבלים בעזה לפני כחודש, ערב שבת הגדול.

"אלירז נולד בשארם א-שייח באופירה", מספרת שלומית, "והמשפחה שלו פונתה משם במסגרת הסכם השלום עם מצרים. אחר שהתחתנו, גרנו ביישוב שלו בגוש קטיף, ובמסגרת הפינוי מגוש קטיף הבית שלנו נהרס. עכשיו גם הבית שאנו גרים בו מועמד להריסה", אומרת שלומית, אך מדגישה, "עם כל זה אלירז אהב את המדינה והאמין בה. אחרי ההתנתקות הוא לא העז לומר זו לא המדינה שלי, זה לא הצבא שלי. עם כל הקשיים הוא האמין שזה חלק מתהליך הגאולה.

"אלירז האמין באהבת חינם", מוסיפה שלומית, "לאהוב מישהו שרוצה בטובתי זה לא אהבת חינם. לאהוב מישהו שרוצה לעשות משהו שלא אסכים אתו – זה המבחן האמיתי של אהבת חינם. אנו מאמינים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ובית המקדש השלישי ייבנה בגלל אהבת חינם. עם כל הכאב שלו זה לא גרם לו לכעס או לשנאה".

שלומית מספרת על אלירז כאיש המעורב בגידול ארבעת הילדים - אור חדש אוריאל, הלל מרים, שיר ציון וגילי בת עמי. "כמה שהוא היה אדם כללי שדאג תמיד לכלל, לנו בהקשר המשפחתי נתן הרגשה שאנו הכי חשובים. התמודדנו עם הריחוק ממנו כשלא תמיד הגיע הביתה בזכות הידיעה שאנחנו בשבילו במקום הראשון. זה התבטא בפרטים הקטנים ביום יום – כשהגיע מרמת הגולן כשהייתי עם הבן בחדר מיון, כשיצא מהצבא במיוחד כדי לקחת את הבת לרופא שיניים. וכשהבן התקשר אליו באמצע פעילות מבצעית הוא נתן פקודות בקשר ותוך כדי הקשיב לבן שלו".

כפיר אלון, שכנו של אלירז בשכונה, מספר על מסירות הנפש של אלירז: "חושבים שמסירות נפש זה עניין גרנדיוזי, אצלו זה היה ביום יום, בירידה לפרטים. אחרי שנולדה לו הבת הקטנה, גיל בת עמי, הוא דאג לכל הפרטים הקטנים כדי ששלומית לא תתעסק במשך כמה שבועות במי מוריד את הילדים ליישוב, ועשה הכול כדי שאחרי הלידה אשתו לא תתאמץ.

"היה לו יחס מיוחד לתורה, היה לו צימאון גדול ללמוד עוד ועוד תורה. הייתה לנו חברותא בשבת לפני מנחה באופן קבוע. הוא מסר את הנפש כדי להגיע לחברותא. בשבת האחרונה לפני שנהרג הציע לי ולעוד חבר לעשות לימוד בליל שבת אחרי הסעודה. הוא אמר 'אני מרגיש יבש, אפילו שאני עייף אני רוצה שנלמד'. מאז שהוא נהרג לקחנו על עצמנו לעשות לימוד בליל

שבת. זה קשה לכולם, אבל כולם באים לבית שלי ולומדים.

"הייתה לנו דילמה, מתי לומר ברכת הלבנה, לפני מנהג האשכנזים, כפי שנהגו בשכונה, או לפי המנהג שלנו, הספרדים. בדרך כלל לא אמרנו עם כולם, ואמרנו יותר מאוחר. הייתה שבת אחת שלא אמרנו עם כולם, ושבוע אחר כך - לא ראו את הלבנה כי היה מאוחר. בלילה קיבלתי ממנו SMS: 'עכשיו רואים'. בשבת האחרונה הייתה לנו את אותה דילמה, הוא התלבט, וכשהחליט להגיד ברכת הלבנה הוא אמר, מי יודע מה יהיה שבוע הבא? בשבת הבאה הוא כבר לא היה בחיים".

כפיר מספר על פרויקט שהקים אלירז בשכונה - תלמוד תורה לילדים. "החינוך של הילדים זה היה הדבר החשוב לו ביותר. הטריד אותו שהילדים מסתובבים בחוסר מעש אחר הצהרים. הוא אמר שעדיף להכניס להם תוכן, אמר ומיד עשה. והקים תלמוד תודה. הוא היה אחראי על הקטע הטכני, ואני על הקטע התוכני. הילדים לומדים פעמיים בשבוע פרשת שבוע ונביא. כבר עשינו 'סיומים' לשני ספרים. לפני כל סיום הוא התקשר אליי ואמר שחייבים לעשות את הסיום משהו גדול. הוא בא במיוחד מהצבא בצהריים, הוצאנו את הילדים לפינת החי במעלה לבונה, והוא קנה להם ארטיקים והפתעות. אחר כך עשינו מסיבה בשכונה, והוא קרא לתלמוד תורה 'דרך אבות' - על שם אבא שלו שנפטר לפני מספר שנים לאחר שלא יכול היה לשאת את הכאב על מות אחיו הגדול – אוריאל, שנהרג בלבנון לפני 12 שנה.

ערן רופמן, שכן אחר של אלירז, מציין את הרף הגבוה של אלירז. "הכרתי את אלירז בצבא, כשהחליף אותי בתפקיד, ואחר כך כשכן. לאלירז הייתה גבורה ומסירות נפש, הוא הציב לעצמו רף מאוד גבוה, כל דבר שהוא האמין בו והזדהה איתו הוא הלך אתו עד הסוף. גם כשיצא מהצבא לאפטר היה אפשר למצוא אותו לומר בשעה 24:30 בלילה בבית המדרש. היה לו קשר מיוחד עם תלמידי חכמים, והייתה לו חברותא עם הרב קשתיאל, רב השכונה, ב7:00 בבוקר, לפני התפילה בשבת, כשכולנו עוד ישנים".

"אני זוכר את החיוך שלו שקרן, ואת מאור הפנים. כל הזמן היה לו חיוך", מספר קובי אלירז יו"ר הועד המקומי בעלי. "אלירז נכנס כמו אבא למשפחת קליין, דפק בדלת, ולקח את הילדים תחת חסותו. לקח אותם לטיולים, קנה להם צ'ופרים, לקח עליהם אחריות בלי הצהרות ודיבורים.

"השכונה חוותה אבדות רבות. זה החל ברצח בני הזוג וולנסקי לפני שבע וחצי שנים. אסון נוסף היה כשרועי קליין נפל לפני ארבע שנים, והמוות של אלירז שנחת עלינו כרעם ביום בהיר. אסונות לא פשוטים בכלל", אומר קובי ומספר על ההתמודדות עם צו ההריסה העומד מעל בתי שכונת היובל: "הבג"צ יושב כצל של חוסר וודאות על תושבי השכונה כבר חמש שנים. זה לא פשוט, לא יודעים אם יהרסו או לא. אנו מאמינים שכל צרה שאדם מקבל הוא יידע להתמודד אתה. לרבים מתושבי עלי יש תודעת שליחות, 10% מהם אנשי קבע. תושבים רבים משרתים בתפקידים ציבוריים חשובים, אנשי תורה וחינוך, שליחים של המדינה. אנשים שנמצאים בשדרת העשייה המרכזית של המדינה פתאום נמצאים תחת הילה של 'לא חוקי'. המדינה כבר

אמרה שאינה רוצה כל כך בהרס, ואני מקווה שיאמרו זאת בצורה יותר ברורה".

רב השכונה, הרב אליעזר קשתיאל, שהיה לא קשר מיוחד עם אלירז, ספד לו בלוויה: "לקחת תחת חסותך את ילדיו של רועי קליין, והיית להם כאב. שני סמג"דים בגולני, גרתם בית ליד בית. בתים שיש הקוראים להם לא חוקיים. אתה עולה למעלה לפגוש את אוריאל ואבא ואת שאר החברים. אתה עולה עם כל המרץ והחיוניות שלך. תזיזו את העניינים, שיבוא בן פרצי. תתפלל על משפחתך, ותן להם כוח".