יפה עשה הרב עזריאל כאשר העז ושאל את השאלה המתבקשת לאחר הגירוש מגוש קטיף: איפה טעינו ומה הלאה? טרם שאני מנסה לתרום את החוויה שלי לדיון, אקדים ואומר שאין לי יכולת וכוונה לעסוק בשאלה מה עשה ה' לנו. אני אסתפק בהתמקדות בשאלת הטעות, ומה הלאה?

על מנת לתרום את חלקי לדיון אתחיל בהנחת היסוד הראשונה שלי: המאבק על גוש קטיף נכשל. לצערי גם הנחה פשוטה זו שנויה במחלוקת, תחת הכותרת "הרוח ניצחה" וכדומה. דומני שאם יש דיון, אין זה אלא מפני שאכן אפשר ואף חובה להניח שנכשלנו במאבק על גוש קטיף.

הדיון שפתח בו הרב עזריאל התמקד בכישלון במניעת הגירוש, ועסק בעיקר בהיבט האידיאולוגי ולא האופרטיבי. אבל למיטב הבנתי, הכשל העיקרי היה כשל אופרטיבי ולא כשל אידיאולוגי. לטענתי, גם אנשי יצהר או בית אל ב' לא היו מצליחים לנצח במאבק. חמור מכך, הגירוש הראה שכל האסטרטגיה הדתית-לאומית הגיעה לדרך ללא-מוצא. על מנת להסביר את הטענה אבקש לשוב לימי סבסטיה.

גזרת ההבקעה

הציבור הדתי לאומי של שנת 1975 היה רחוק מלהיות ציבור מהפכני ומגויס. הוא היה ציבור בורגני, שבחר בגישת הרב ריינס כלפי המדינה, וראה בה מקלט מדיני לעם נרדף. הגישה המשיחית של הרב קוק, שייעדה למדינה גדולות ונצורות, וחייבה פעולות מתאימות, היתה נחלת ציבור מצומצם ביותר.

במצב זה, סדר הכוחות של הציבור האמוני היה קטן, המכשולים רבים, והשאיפות גדולות – לייסד ממלכת כהנים וגוי קדוש –

ובעברית ישראלית: מדינת הלכה דמוקרטית. כעת היה צורך בצעד מהפכני שיגרום לשרשרת תגובות רחבה. הכוונה לפעולה ממוקדת בגזרה צרה, על ידי כוח קטן, שמצליח להבקיע את גבולות הסטטוס קוו ולגרום לשינוי אסטרטגי לאורך כל החזית. הרב צבי יהודה שהבין את המצב, זיהה את גזרת ההבקעה: התיישבות בארץ ישראל. הוא גייס את אנשי השטח ושלח אותם לסבסטיה עם עוד 2000 תומכים.

המהלך הזה ניער את הציונות הדתית משנתה, הפך אותה מתואמת-ש"ס שעוסקת במינויים ובכשרות, לתנועה שטוענת שיש לה מה לומר על שאלות הליבה – שאלות חוץ וביטחון.

כאשר המאבק על ארץ ישראל המשיך והצליח נפרצו דרכים גם עבור הבורגנות הדתית-לאומית, זו שבאה לחפש קהילת דתית ובית עם גינה (ובהמשך עבור הציונות החילונית והחרדים). וזו היתה הצלחה, כיון שכעת היקף הכוחות שנרתמו למשימה גדל פי כמה.

בעיניי, ההפגנה הגדולה למען גוש קטיף בכיכר רבין ערב הגירוש, היתה אירוע סוגר לעלייה לסבסטיה. במקום 2000 איש בסבסטיה, התכנסו בכיכר 200,000 איש. זו היתה תמונת המהפך של הציונות הדתית.

מלבד הרצון לחולל מהפיכה בציונות הדתית היו להתיישבות מטרות נוספות: לעורר את הזיקה היהודית של עם ישראל לארץ ישראל של התנ"ך – חברון, בית לחם, שילה – ומשם לעורר את הזיקה אל התורה; להביא להחלת ריבונות יהודית בשטחי יש"ע, ולמצב את הציונות הדתית לא רק כמשגיחת הכשרות של המדינה, אלא כשותפה להנהגה.

דרך ללא מוצא

אם ההפגנה בכיכר רבין היתה הדגמה של ההצלחה בתוך הציונות הדתית, אזי הגירוש היה ההוכחה לכישלון מחוץ לציונות הדתית. הגירוש הראה שלכאורה עם ישראל מואס בארץ חמדה, הוא חש זרות כלפי חבל עזה (ובהתכנסות, גם ביחס לרוב יו"ש), ארץ ישראל אינה מחזקת עבורו את הזהות היהודית (ואולי ביקור בפולין דווקא כן), ושהציונות הדתית איננה מהווה שום פקטור במערכת הפוליטית. במילים אחרות, המהלך האסטרטגי נכשל.

זה לדעתי מרכז הכובד של תחושת הכישלון – הכביש עליו צעדנו שלושה עשורים פשוט נגמר. פתאום התברר שגם אם נקים עוד 10,000 יח"ד ביו"ש המצב לא ישתנה. בקיצור, צריך לחפש גזרת הבקעה חדשה.

המפה העובדתית

כאשר אתה מחפש גזרת הבקעה עליך להתחיל מניתוח המפה העובדתית. מדינת ישראל נשלטת בידי אליטות חילוניות-ליברליות. אמנם המשטר במדינת ישראל כולל יסודות דתיים חזקים, אולם האידיאולוגיה שלו היא חילונית ליברלית. זו נקודה חשובה ולכן אפרט קצת. יתכן ששר מסוים יתמוך בלימוד תורה או בהתיישבות, אולם הדבר ייעשה מתוך סנטימנטים. לעומת זאת, תפיסת העולם שלו, ובוודאי של האליטה האינטלקטואלית הישראלית - היא חילונית ליברלית. הפער הזה בולט במיוחד בדיונים בבג"ץ, שם המדינה מתקשה להגן על מדיניות פרו-יהודית שלה, כיון שכאשר הדיון הופך להיות רציונלי ומנומק יש מקום רק לנימוקים ליברליים.

ככלל, אין לציונות בסיס רוחני-אינטלקטואלי יציב. הטענה בדבר סנטימנטים יהודיים נכונה גם בנוגע לציונות. הישראלים הם ציוניים, כך גם רוב ההנהגה שלהם. אבל אין לתחושה הזאת בסיס רציונלי מסודר. כאשר הם צריכים להסביר את עצמם הם חוזרים להנחות היסוד הליברליות, בדבר האוניברסליות של המדינה שאיננה יכולה להיות מדינה של קבוצה אתנית מסוימת (כגון יהודים), ואז הם נתקעים.

כאן חשוב לקחת בחשבון גם גורמים נוספים, כמו הבעיה הערבית שהופכת לאקוטית, בעיה שנמאס לישראלים ממנה, והלחץ הבינלאומי שהולך וגובר.

אז מה עושים?

השאלה היא מהי גזרת ההבקעה בה ניתן בעזרת כוח קטן שמופעל במקום הנכון ובשיטה הנכונה, לבצע פריצה ולהשפיע על המפה כולה. בעשרות השנים האחרונות היה זה מפעל ההתנחלות, אולם אחרי הגירוש עלינו לחפש דרך חדשה.

התשובה היא הגזרה הרוחנית-יהודית, וכעת אסביר.

למיטב הבנתי, לפני 30 שנה היה קל יותר לשכנע חילוני לבוא לגור בהתנחלות מאשר להניח תפילין – וכעת המצב הפוך בדיוק. הגזרה הרוחנית קלה יותר להתקדמות מאשר גזרת ארץ ישראל. זו הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה היא האילוצים הבינלאומיים שמקשים על כל התקדמות בגזרת ההתנחלות וכמעט לא מפריעים למהלך רוחני.

הסיבה השלישית היא הקשר ההדוק בין יראת שמים ושמירת מצוות לבין יכולת עמידה. וכאן כבר מדובר במהפך. לפני 60 שנה, ככל שאדם היה יותר חילוני, הוא היה יותר ציוני. כיום המצב כמעט הפוך. אפילו החרדים יותר ציוניים מהחילוניים – הם דבקים בארץ ישראל יותר מהחילונים, הם מבינים את חשיבות החיים בארץ יותר מחילונים, ועוד. אם כן, הדרך היחידה להסביר למה להיאבק על הארץ היא דרך התורה.

כאן עלי להעיר שבזמן האחרון מתרבות הקריאות (המעטות) בציונות הדתית להתנער משמירת תורה ומצוות ובכך לפתוח את היהדות לעם ישראל ולפרוץ לתחומים חדשים. אולם ההיסטוריה הרחוקה (מנדלסון) והקרובה (הציונות) מלמדת שרק מי שמקפיד על שמירת מצוות דוגמת שבת, כשרות וצניעות, הוא זה שגם נאמן בסוגיות ה"גדולות".

מקרה מבחן - החוקה

לומר שכיום הדרך לשינוי עוברת דרך מהפיכה רוחנית נשמע קצת חשוד. בדרך כלל בורחים אל המחוזות הרוחניים כאשר מתייאשים מהמציאות. לא על כך מדובר פה. בשפה מודרנית צריך לומר במקום שינוי רוחני, שינוי תרבותי-משפטי-חינוכי.

במקום הסברים מייגעים, אביא דוגמא טובה אחת: המאבק על החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל. על מה מדובר? במדינת ישראל פועל מזה שנים המכון הישראלי לדמוקרטיה. המכון סימן לעצמו מטרה – לחוקק חוקה ליברלית למדינת ישראל. לשם כך הוקם פורום מכובד ביותר, שנוהל בידי צוות מצומצם בראשות נשיא המכון ד"ר אריק כרמון. הצוות המצומצם הציע נוסח של חוקה למדינת ישראל, במקביל לקמפיין פרסומי אדיר ולמאמצי שתדלנות בכנסת. התוצאה היתה שהכנסת היתה מוכנה לדון בחוקה, כאשר על השולחן יש רק הצעה רצינית אחת – ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אל מול הגוליית הזה קם ישראל הראל, אסף צוות של אינטלקטואלים וגיבש במהירות נוסח אלטרנטיבי. הנוסח הצליח במידה כזו שכיום מול ועדת חוקה של הכנסת יש בכל סעיף שתי הצעות – זו של ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית וזו של המכון הישראלי לדמוקרטיה. יתירה מזו, באופן מפתיע זוכה ההצעה הראשונה לתמיכה של ח"כים מכל קצווי הקשת, כך שבעצם הושג תיקו מול המכון הישראלי לדמוקרטיה, תיקו ששקול בעצם לניצחון.

איך עושים זאת? אם נבחן את מקרה החוקה נוכל לאפיין אותו בכמה נקודות: ראשית, מדובר במהלך רוחני-תרבותי-משפטי. החוקה של ישראל הראל מבוססת על עקרונות יהודיים יותר מאשר זו המתחרה. הבסיס הרוחני תורגם למסמך משפטי ולמהלך פוליטי. ולכן, זו דוגמא מצוינת לגזרת הבקעה בכוח קטן עם אפקט גדול.

שנית, המהלך נעשה ללא הסכמה פנימית ציונית-דתית – הצעת החוקה המדוברת לא זכתה מעולם לתמיכה מגזרית, ויתכן שלעולם לא תזכה לה. אילו ישראל הראל היה מנסה להשיג את אחדות המחנה סביב ההצעה שלו, הוא היה עד היום עוסק בריצה מתסכלת בין תתי הזרמים. במקום זה, הוא ניסח הצעה על דעת עצמו וחבריו ויצא לקרב האמיתי – לא זה הפנימי אלא זה הלאומי.

שלישית – דגש ציוני ולא יהודי – מדובר בחוקה ציונית ולא בחוקה יהודית, וכאן אני עובר לביקורת. כמהלך טקטי מול החוקה המתחרה, מדובר בצעד גאוני, אבל אסטרטגית אני לא מאמין שניתן לבסס דרך ציונית ללא בסיס יהודי. הויתור על הבסיס היהודי מותיר רק את הברירה הליברלית שתוצאותיה ידועות. הדרך השמרנית (למשל, הדרך הרפובליקנית בארה"ב) אינה מצליחה בישראל ואין סיבה שהמצב ישתנה פתאום. במילים אחרות, אם זה לא יהיה יהודי – זה לא יהיה בכלל.

רביעית – דגש רוחני ציבורי ולא אישי – מהלך החוקה פנה אל הסוגיה הציבורית ולא אל האישית. הטרנד הרוחני העכשווי הוא מאד אישי, לשולי רנד, אביתר בנאי וחבריהם אין אמירה ציבורית אלא אישית. זה מצליח וצריך להצטרף לזה. ובכל זאת, השדה בו יש לנו תרומה ייחודית ובו מורגש החוסר הגדול הוא השדה הציבורי. תרגום התורה לחוקה, או למדיניות ציבורית, הוא מה שחסר ושם אנחנו צריכים להיות.

נקודה מאפיינת אחרונה היא מבחן התוצאה – החוקה של ישראל הראל הצליחה בינתיים. בניגוד למפעלים אחרים בהם אנו סופרים את היקף הפעילות, כאן מודדים את התוצאות, וכך צריך לעשות. בעולם הרוחני אדם נמדד לפי המאמצים שלו, אולם בעולם המעשה זה לא מספיק. כאשר אני מדבר על הבקעה רוחנית אני מקווה שנראה תוצאות ולא רק מאמצים. אפשר וצריך ללכת על מהלכים ארוכי טווח שאת פירותיהם נראה בעוד 20 שנה, ובלבד שלא נוותר על מבחן התוצאה.

מהלך החוקה הוא דוגמא אחת מיני רבות. ניתן להוסיף לה את הצלחת הרבנות הצבאית במבצע "עופרת יצוקה", את ביקורי מאות אלפי המבקרים בעיר דוד, ועוד ועוד. המכנה המשותף הוא פעולה במישור הרוחני-תרבותי ללא צורך בהסכמה מגזרית. בכך אנחנו דומים לשמאל הישראלי, שכמעט ונמחק מהמפה הפוליטית ובכל זאת משפיע במידה עצומה על חיינו.

ומה יהיה על ארץ ישראל?

כל מה שכתוב למעלה נשמע לא רע אם שוכחים את האיומים המיידיים על ארץ ישראל. אילו היו לנו עשרים שנה של שקט, אולי היינו יכולים לנצל את גזרת ההבקעה הרוחנית לשנות את המערכת כולה, ולהתארגן לקראת הסיבוב הבא. הבעיה היא שלא בטוח שיש לנו אפילו עשרים שבועות של שקט.

לשאלה זו אין לי אפילו התחלה של תשובה. מה שאני רואה הוא שאנו מנהלים קרב בלימה והשהיה שמטרתו למשוך זמן, וזה חשוב. יתכן שהדבר מחייב פעולה יותר נמרצת ופחות ידידותית. ובכל זאת, משם לא תבוא פריצה קדימה. עצם המאבק על ארץ ישראל חשוב, והוא מחייב אותנו לפתח יכולות שמסייעות בכל התחומים. ובכל זאת, אני אומר בכאב שאנו צריכים להיות מוכנים לכך שבגזרת ארץ ישראל אין לנו יכולת להתקדם, ולקוות שהאיגוף הרוחני יצליח יותר ומהר.

יהי ה' בעזרנו.