הילד חוזר מהגן ואנחנו רוצים שישתף אותנו במה שעבר עליו? לא תמיד זה כל כך פשוט בשבילו. איך מלמדים ילדים לספר חוויות.
הכתבה מופנית לאמהות ואבות כאחד, גם אם נכתבה בלשון נקבה רק מפאת הנוחות...
הילד שלך חוזר הביתה מהגן, ואת מתעניינת ושואלת אותו:
"איך היה היום בגן?"
"היה כיף!" הוא עונה.
"מה עשיתם היום בגן?" את ממשיכה.
...(שתיקה)
"מה היה כיף?" את מתעקשת.
"היה כיף..." הוא חוזר ואומר.
בגיל מוקדם מאוד הילדים מתחילים לשתף אותנו בחוויותיהם. כבר כשהילד מתחיל להצביע ולדבר, הוא מראה לנו דברים למטרת יצירת קשר ושיתוף. "פרפר! פרפר!" - במובן חברתי של "תראו מה אני רואה"; "אבא אוטו!" - במובן של שיתוף בידע "אבא נסע באוטו!".
ככל שהילד גדל והשפה שלו מתפתחת, אנו מצפים לסיפור חוויתי יותר מורכב. התיאור יהיה יותר מפורט, הילד יסביר פרטים שאנו לא יודעים ("יעלי, הבת של הגננת, שיחקה איתנו היום בגן"), יופיעו סיבות לאירועים ("הגננת לא היתה היום כי היא חולה..."), רגשות ומסקנות.
כדי לענות על השאלות שנשאלו בראשית הדברים הילד צריך לדעת:
לְמה אמא מתכוונת בשאלה "איך"?
מה אמא רוצה לשמוע?
מה היה בגן היום?
מה באמת היה לי כיף?
איך אומרים את זה...
שתיקה של ילד יכולה לנבוע מקושי בתחומים רבים: אוצר מילים דל, קושי ביכולת שליפת מילים, יכולת נמוכה של בניית משפטים, חוסר בשלות או הבנה חברתית, קושי רגשי או בעיית תקשורת. במקרה של חשד לאחד מהקשיים הללו כדאי לגשת לרופא התפתחותי שיאבחן ויפנה במידת הצורך לגורם מטפל מתאים.
איך עושים את זה
מה אנו יכולים לעשות כדי לדובב את הילד?
כדאי לקבוע זמן קבוע להעברת חוויות - באמבטיה, בארוחת ערב, במיטה לפני השינה...
לספר לילד כל יום חוויה כדי לשמש דוגמא על מה אפשר לספר, איזה פרטים מספרים, איך עושים את זה.
מאחר ויש שונות גדולה בין ילדים ביכולות ההבנה וההבעה, נתאים את סיפור החוויה ליכולת ההאזנה וההכלה של הילד ולא נספר על פי הציפיות לפי הגיל
אירועים יומיומיים שבהם הילד הוא נושא הסיפור: "כשחזרת מהגן אכלת שניצל, אורז וסלט", "אחר הצהריים הלכנו לגן השעשועים, טיפסת על הסולם, התגלשת במגלשה...".
אירועים שבהם מישהו אחר הוא הנושא: "היום, כשהיינו בגן השעשועים, אורי נפל וקיבל מכה"
סיפור חוויה מזדמנת עם הבעת רגשות: אמא מספרת - "בצהרים ברח לי האוטובוס. כל כך הצטערתי! רציתי להגיע הביתה בזמן...".
נסביר ונספר חוויות ואירועים משותפים מיוחדים תוך כדי האירוע ולאחריו: יציאה לטיול, נסיעה לשבת. לפעמים נגלה שהילד "שכח" (?) את כל מה שעשינו וזוכר רק את הגלידה שקיבל... הוא אינו מכיר את הנוכחים באירוע, אינו יודע שביקרנו בירושלים או בגליל.
נספר על אירועים שהילד השתתף בהם כאשר יש לנו ידע על המתרחש, וניתן לו הזדמנות להשלים את הסיפור: "היית היום במסיבת יום ההולדת של אסף, שיחקתם ב..."
כדי לגרות את הילד להגיב נכניס טעות מכוונת: "במסיבת יום ההולדת שיחקתם באמא ואבא..." או פרט לא הגיוני: "הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי נמר מחטט בפח הזבל! ...אוי התבלבלתי, זה היה החתול של השכנים...".
נשאיר מרווחי זמן מספיקים לתגובה של הילד.
תוך כדי סיפור נשאל שאלות הכוונה:
שאלות סגורות (שדורשות תשובה קצרה וחד משמעית): "אמא של אסף הכינה עוגה ליום ההולדת?".
שאלות על רגשות: "שמחת שסבא וסבתא הגיעו?".
שאלות פתוחות יותר: "במה שיחקתם ביום ההולדת?"; "ממה הכי נהנית במסיבה?"שאלות המעוררות חשיבה: "ברח לי האוטובוס...מה יכולתי לעשות?", "אמרתי נמר במקום חתול, למה התבלבלתי?"
נראה התעניינות, נחזור על הדברים של הילד ונבהיר אותם: הילד אומר - "הוא עשה לי כואב", ואמא חוזרת: "עומר הכאיב לך, אתה עצוב (אולי כועס) עכשיו"...
במידה ולא רואים שינוי לאחר תקופה של התמדה (כחודשיים), או אם מתעוררות שאלות, כדאי לגשת לרופא התפתחותי.
וכמו שאמא אחת אמרה לי לאחר תקופה של התנסות: "הערך המוסף של הקשר שנוצר בינינו בעקבות המפגש היומיומי הוא מעבר לכל ציפייה שהיתה לי"...