נשוי לפנינה, גננת במקצועה

אב לשני ילדים

התגורר בעבר בתל אביב ובחולון

ממייסדי היישוב נילי בו הוא מתגורר עד היום

לימודים: בוגר החוג לכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית

עיסוקים בעבר: מנהל מחלקת סחר חוץ בבנק הפועלים

עיסוקים בהווה: גמלאי שמח, מפסל בברזל ובאבן, לומד קורסים בנושא ירושלים ביד בן צבי, מלמד בהתנדבות בבית אורט בלוד, חבר מליאת המועצה ומזכירות היישוב נילי, וראש צוות הדוברות של צוות החירום ביישוב. מטייל על שביל ישראל פעם בשבוע עם חבורת גמלאים.

מה היה הרגע -

של הצלחה משמעותית?

כשהקמנו את היישוב נילי. נילי הוקמה על ידי גרעין שהתארגן בשנת 80'. חלק מאנשי הגרעין היו אנשי התעשייה האווירית. אני לא הייתי בגרעין המייסד, אבל היינו המשפחה ה-18 שעלתה ליישוב בסוף שנת ההקמה הראשונה.

חברים סיפרו לי שקם יישוב באזור יער בן שמן. אשתי ואני באנו לבקר והתלהבנו, למרות שלא הכרנו אף אחד. אהבנו את הלבביות של האנשים, את ההתלהבות והתום.

בתחילת החברות בגרעין המייסד עוד לא גרנו ביישוב, ובכל זאת לקחנו חלק בשמירות ובפעילויות החברתיות. אלה היו זמנים מיוחדים מאוד, מלאים שיתוף פעולה, עזרה ואהבה הדדית, וזה מילא את חיי תוכן ושמחה.

שאליו אתה מתגעגע?

אני מאוד מתגעגע לימים הראשונים של נילי. לצבעים, לאווירה, לריח הטרי של התחלות חדשות. כשבנינו את בתי הקבע זה היה צעד נוסף של היקשרות למקום, והחליטה סופית שזה באמת "המקום שלנו".

אני מאוד מתגעגע לימים האלה, ויחד עם זה ברור לי שזו תקופה שלא יכולה לחזור על עצמה. קבוצת הבונים הראשונה הובילה את היישוב. היישוב נחשב לחזק מבחינה סוציו-אקונומית. יש בריכת שחיה שמשרתת את כל ישובי האזור, בית תרבות גדול עם פעילויות, תנועת נוער, בית ספר אזורי. היישוב מגובש וחזק, וככזה הוא מתפתח וגדל. כשהיישוב הוקם רצינו יישוב קטן ואינטימי, אבל בהמשך הבנו שליישוב קטן יש הרבה חסרונות וקושי לתפקד, ופתחנו את השערים.

היום אני כבר לא מכיר את כל התושבים. בדרך הטבע המשפחות הותיקות פינו את הדרך לצעירים, ואת רוב תפקידי המפתח ביישוב כיום תופס הדור הצעיר. אני חריג בכך שאני "מהדור הישן" ובכל זאת נציג נילי במליאת יישובי בנימין.

גם אם אני מתגעגע לרגעים שהיישוב היה קטן, אני מקבל את זה בהבנה. העולם לא נעצר, גם אנחנו לא.

שחשת הישג?

יש בנילי הרבה "בנים ממשיכים", בנים של דור המייסדים שבחרו לגור פה. זוהי הצלחה מבחינתי, ומראה שבנינו ויצרנו מקום נעים, טוב ואטרקטיבי, שממשיך לפעום ולשגשג.

שחשת עצב גדול?

במישור האישי כאבה לי מאוד הפטירה של הוריי והורי אשתי. אשתי ילידת קיבוץ נצר סירני שבאזור באר יעקב. היא נולדה בקיבוץ, אני בא מתל אביב, הכרנו דרך חברים. כשהחלטנו לעבור לנילי ההורים שלה הרימו גבה ואמרו שאנחנו הולכים ל"סוף העולם", אבל אחרי שהם הגיעו לפה הם שינו את דעתם האנושית והפוליטית. זה גם גרם להם מאוחר יותר לעזוב את הקיבוץ.

הפרידה מההורים הייתה רגע כואב ועצוב מאוד. גם כשמישהו מותיקי היישוב נפטר זה עצוב מאד, אבל חוץ מזה לא היו רגעים עצובים ביישוב.

של שמחה גדולה?

אחד הרגעים המרגשים והמשמחים בנילי היה פתיחת כביש 446. לחמנו כדי שהוא ייסלל. הכביש גרם לכך שאיכות החיים עלתה, הוא קירב את נילי לאזור גוש דן, שם עובדים רוב אנשי נילי, התקרבנו גם לירושלים, וזו היתה נקודת מפנה בהתפתחות נילי והאזור כולו. כל גוש טלמונים נהנה מהכביש. כשנילי הוקמה עוד לא היתה קיימת העיר מודיעין. היום אנחנו במרחק שבע דקות נסיעה ממודיעין, שם יש כל מה שצריך בעיר - חנויות, קולנוע, תיאטרון.

שבו חשת שאתה גאה להיות תושב בנימין?

אני כל הזמן מרגיש גאווה. אני שמח בכל מה שאנחנו עושים. אני מרגיש שמקומי פה.

של חשש כבד?

כשהודיעו על הקפאת הבניה ביו"שׁ. אני לא כל כך אופטימי וחושב שאולי זו הכנה לגירוש. למזלנו בנילי היו 15 בתים שעברו את שלב היסודות והרצפה, ואנחנו ממשיכים לבנות. יש המון משפחות שרוצות להגיע ליישוב ואין לנו איפה לקלוט אותן. אנחנו מחכים לחודש ספטמבר להמשיך לבנות, אבל אני בעניין הזה די פאסימי, ולא בטוח שהבנייה תתחדש. אני חושב שהנחישות של התושבים החילונים בהשוואה לתושבים הדתיים היא לא אותה נחישות. כשמתעוררות בעיות בטחוניות החילוני אומר: "זה לא בשבילי, אני עוזב”.

למרות הפסימיות, אני חושב ואומר לכולם שאי אפשר לחיות באי ודאות, וצריך להתקדם כאילו נשארים. אחרי הכל כבר 30שנה אומרים לנו שיגרשו אותנו והנה אנחנו עדיין על המפה. אנחנו מעודדים אנשים להוסיף יחידות דיור, מרפסות, וכל מה שעולה בדעתם, למרות ההקפאה. יש פה ביקוש עצום לכל חדר פנוי, אנשים ממודיעין באים ורוצים לגור כאן. המחירים אטרקטיביים, וגם זה כפר קטן על גדות העיר. מזג אוויר נפלא, והכל קרוב.

שחשת בפני אתגר?

לפני שנה וחצי פרשתי לגמלאות. ואני עסוק. מאוד עסוק. מפסל באבן יום בשבוע בקיבוץ חולדה, מלמד בהתנדבות בבית ספר בלוד כלכלה, על המשבר הכלכלי ופרויקט של אלקטרוניקה.

עברתי הכשרה לגמלאים של "יחד" - מורים שלא עסקו בהוראה, וכשהתפנה להם זמן בחרו לסייע כתומכי הוראה בהתנדבות. ההכשרה היא בסמינר הקיבוצים ובמימון משרד החינוך. רוב בוגרי הקורס בחרו להתנדב ביישוב שהם מתגוררים בו,אני בחרתי בלוד, כי אמרו שאין הרבה אנשים שמוכנים ללכת לשם,כי לעיר לוד יש תדמית לא חיובית. אני נהנה ומרגיש שליחות ואתגר.

שבו שתרגיש סגירת מעגל?

אנחנו נמצאים ממזרח לגדר. אני מאמין שגם נילי וגם נעלה יתחזקו ויגדלו ויהיה קשה מאוד לוותר עליהם. אני מקווה שנחזיק מעמד ונישאר על המפה.