עברו להם מעל שלושים יום להסתלקותו של מורנו ורבנו, והלב לא מעכל והחיסרון גדול ועצום. לא סוד הוא כי השנתיים וחצי האחרונות בחייו של היו קשות מאד, והרב התייסר בייסורים קשים. היה ברור לרב ולסובבים אותו שהוא אתנו בזכות התפילות של הציבור, שהחזיר לו על כל הטוב שהרב גמל אתו במשך עשרות שנים.

את הרב זכיתי להכיר מתקופת היותי נער כבן 14. אני זוכר שבאמצע טיול שנתי, מיד לאחר היבחרו לרב ראשי, נקרא אחד מהר"מים בישיבה שלמדתי בה להיות ראש לשכתו של הרב - הרב אלי בן דהן. בתקופה זו התחלתי לבקר את הרב מפעם לפעם עם אבי מורי, הרב יחזקאל דאום זצ"ל, במיוחד בחגים או בשעת קבלת קהל, עם הציבור הגדול שהגיע אל הרבנים הראשיים. את הקשר המיוחד ששרר בין שני הרבנים הראשיים - הרב שפירא והרב אליהו - ראינו בעיניים ממש.

הרב ביקר רבות בהתיישבות, ולא רק בבנימין אלא בארץ כולה. אני ממש זוכר את ביקורו של הרב בכרם הענבים ברמת מגשימים, ואת פדיון ה"נטע רבעי". הרב אהב מאד את המצוות המעשיות, וראינו זאת על פניו שברקו בעת שזכה לקיימן.

עם התמנותו של אבי לתפקידים מגוונים בתחום הכשרות, ובהם לרב של תנובה, שלח הרב את אבי זצ"ל אל גדולי ישראל, על מנת לשתפם בתהליכים, ולשמוע את דעתם. הרב אליהו שמח מאד שמצא רב כלבבו, ואף הודיע לרבנית שהיא יכולה להתחיל לקנות מוצרי חלב... אבי נפטר בערב שנת השמיטה תשנ"ד, והרב, שהעריך אותו מאד, נשא הספד מרגש שעד היום אני שומע את קולו מהדהד באוזניי.

מכאן ואילך דבקתי ברב, ומתקופה זו זכיתי לחוש כבנו ממש, עד שעותיו האחרונות. את הרב ניתן לאפיין כענק הענקים, ואנו הקטנים שזכינו להיות בקרבתו, הבנו כי מדובר באיש אלוקים קדוש. אבל הרב היה עניו גדול, לא נתן להכיר בגודלו ולא אהב גינוני כבוד. הוא היה בקי בכל חלקי התורה ותמיד הצניע זאת. זכורני כי פעם אחת הגעתי עם קבוצה של בני נוער אל הרב לשיחה, והרב עיכב את השיעור כדי שיביאו לו את הגלימה. לאחר מספר דקות של עיכוב, כשהגלימה לא הגיעה, פנה אלי ואמר: "מה, בלי גלימה אני לא רב? וקם וניגש לעביר את השיעור.

הרב הציל תינוקות רבים שהרופאים גזרו עליהם גזר דין מוות, או בשפה עדינה – הפלה. כשאמר להורים לא להפיל את העובר, אמר להם "אני אחראי", "אני ערב". לרב היה כוח תפילה מיוחד שבקע רקיעי שמים, ואנשים רבים נושעו בזכות ברכותיו ותפילותיו.

הרב אהב מאד את המתיישבים ביש"ע, והשתדל מאד לבקר ביישובים. הוא שמח מאד לכל הזמנה לביקור שקיבל, וגם

חברים רבים הגיעו מהישובים לקבל את ברכותיו והדרכותיו, ומצאו רב מיוחד בעל יחס מיוחד. עבור רבים מהיישובים הוא היה דמות כל כך גדולה, והם החזירו לו יחס דומה ואהבה גדולה. בימים הקשים של מחלתו כמעט כל היישובים התפללו לרפואתו, מגני הילדים, דרך בתי ספר, ישיבות ואולפנות וכלה בבתי כנסת ובתי המדרש.

קשר מיוחד נוסף היה לרב עם רבני הישובים. הרב, בסבלנות אין קץ, היה משיב להם, מכוון ומדריך: כאן לבדוק מזוזות, כאן סעודה שלישית משותפת, כאן תפילה משותפת, ועוד ועוד.

הרב הוביל פעמים רבות לתפילות המוניות בכותל המערבי. בשותפות עם הגר"א שפירא זצ"ל שניהם קראו לציבור פעם אחר פעם לבוא להתפלל, ובאמת מי שהרים את הכפפה המעשית היו לא פעם ידידינו הרב נתן (נוס) נתנזון והרב רפאל עטיה. ואכן פעם אחר פעם הציבור נענה והגיע. זכורני שבאחת התפילות הגדולות בתש"ס הרב נפנה לעברנו ואמר: "עכשיו נבקעו שערי שמיים"...

הרב הרגיש קשור מאד להתיישבות, ובתקופה הקשה של הסכמי אוסלו ליווה את הישובים וחיזק את הציבור ואת המנהיגות. הרב כאב מאד את הפיגועים, והרבה להשתתף בלוויות השונות, על פי בקשת המשפחות ותושבי הישובים. הרב תמיד הרעיד את המשתתפים בהספדים הקשים, ותמיד חזר לביתו כשהוא נושא על לוח לבו את המתיישבים ואת הצער הגדול שבכאבם. זכור לכולם כי בהלוויית תלמידי הישיבה שנרצחו במרכז הרב, הרב היה כל כך מזועזע עד שלא יכול היה לדבר, ואת ההספד הקריא ראש לשכתו הנאמן, הרב שמואל זעפרני שליט"א.

לא נשכח את הסליחות במערת המכפלה שאליהן הגיעו המונים, ואת הסליחות המשולבות של אשכנזים וספרדים גם יחד.

קשה במילים קצרות להביע את הרגשות והזכרונות הרבים, ואת החוויה על שהיה בתוכנו איש אלוקים, גאון בתורה, פוסק הלכות, ראש הדיינים, אציל במידות, בעל ישועות, ולנו לא נשאר אלא להמשיך בדרכו של מו"ר: אהבת תורה, אהבת קיום המצוות, אהבת הבריות, אהבת ארץ ישראל, והכל מתוך האצילות של רבנו. יהי רצון שנהיה ראויים לכך ונזכה לגאולה קרובה ולתחיית המתים.