באמת, לא צוחקת אתכם, הפעם זה רציני.
אין לי מה לכתוב!
יבשו כל הרעיונות, התאדו תאי המוח שאחראים אצלי על חוש הדימיון וההומור, שמדי פעם מפרגנים לי כמה אימרות שפר חינניות ומתוחכמות, הגורמות לכמה אנשים (אמא שלי, החברה הכי טובה ואחיינית שלי) לגחך קלות מתחת לשפם.
ויש לי שורה של גורמים, אירועים ומצבים, להפנות אליהם אצבע מאשימה, שאחראים ישירות על כך שאין לי מה לכתוב.
מה, לכתוב עליהם?
לכתוב על ימי החופש הגדול שעברו עלינו במעבר חזרה לבית ששיפצנו? את מי זה מעניין למען השם? והילדים, שבמשך כל אוגוסט בכו, קיטרו ומחו שלא עשינו כלום כל החופש הגדול! ולא, לא עזרו כל ההסברים שמה הם צריכים איזה צימר צפוף או אוהל משפחתי דחוס ומעצבן, כשיש להם עכשיו בית דו קומתי עם מרחבים לכל המריבות והמכות והצרחות הבלתי פוסקות שלהם. הרי איך בדיוק הם מתכננים להתאבק, שני הבריונים הצדיקים שלי, בני התשע והעשר, בצימר 27 מ"מ?
בבית המחודש אני יכולה לכל היותר לנעול את עצמי בחדר השינה שלמעלה ולשכנע את עצמי שקולות המריבה הסוערת לא מגיעים לאוזניי, בטח לא כשהקטן שלי צורח לי בו זמנית ישירות לתוך התנוך הרגיש שלי.
אולי כדאי לכתוב על תקופת החגים שבה עברתי להתגורר בין הסירים? היה ממש מיותר להטריח את עצמי לטפס במדרגות מהמטבח לחדר השינה, כשבמילא כל היום העשרתי את פעילות התרבות שלי בטיגון שניצלים, אפיית עוף בדבש, עוף בתנור, עוף בקולה, עוף בגמבה, בטחינה, בשוקולד, וכשכלו כל הקיצים, שלפתי ארוחות מוכנות וקפואות של "מבושלת" שנרכשו מבעוד מועד, ולנוכח המחמאות מהאורחים, וקולות ההתפעלות מהמארחת שהפתיעה באוכל מושקע, מיוחד וערב לחך, נאלצתי רק להסמיק, ולמלמל תודה מבוישת כיאה לאשת חיל, ולהתפלל לה' בכל לבי שרק לא יבקשו את המתכון.
או אולי אני אכתוב על שמחת תורה, עת ישבתי עם שכנותיי על הספסל שבשכונה ותיניתי בפניהן את מיטב קיטוריי על החג-שבת-חג-שבת-חג-שבת הבלתי נפסק הזה, ועל הפנטזיה לחזור לשגרה הברוכה.
כן! נמאס לי! הכרזתי ללא בושה, נמאס מכל החגים האלו!
נמאס מהמטבח, נמאס מהילדים שרעבים כל הזמן, נמאס לחשוב איך אני מגוונת את התפריט כל יום וחצי, ובעיקר נמאס לי שאין לי שנייה לעצמי!
גם לי מגיע חופש, גם לי מגיע לשתות כוס קפה בנחת, מחיתי.
הן הנהנו ללא אומר בהסכמה מלאה, ולא שיערו לעצמן שבדיוק באותם רגעים בתי היקרה החליטה להפתיע את אמה בסיומת מקורית ומעניינת לתקופת החגים העמוסה: רגל שבורה, ואם לדייק - אז ברך, והתרוצצות מטר"מ לחדר מיון, למומחים אורתופדים, ומשם חזרה הביתה, להתפנק בקישוטים שאחיה ציירו בטושים זוהרים על הרגל המגובסת.
אולי אני אכתוב על הדיאטה וההליכה היומיומית, שאני ממש חוכחת בדעתי מתי להתחיל.
הרי לפני החגים ממש לא היה טעם, ועכשיו נהיה קריר, ותיכף מתכסים בסוודרים שמטשטשים את השומן שמתחת, ואז חנוכה וכל המסיבות עמוסות הסופגניות בגנים ובמשפחתון, ופורים עם משלוחי המנות... קיצור, הזמן המושלם לפצוח בדיאטה מבוקרת הוא בפסח, כלומר, מיד אחרי פסח, אחרי המצות.
כמובן שנימוקים אלו לא משכנעים את זוגתי לצעידות, שיומיים וחצי אחרי לידה שמינית היא שולפת אותי באכזריות מרביצה חסרת מעש על הספה המפנקת שבסלון ביתנו, הישר אל רחובותיה הלוטים באפילה של שבות רחל, ופוקדת עליי: חצי שעה! צעידה! צאי לדרך!
אולי אני סוף סוף אכתוב כאן על הדילמה שלי כאשת קריירה? כלומר, אני עדיין לא, כרגע אני רק מתלבטת אם כדאי לי לפרוץ קדימה, למצות את מיטב כישוריי, להוכיח לעולם שהנה, עוד אישה שיכולה גם לעבוד עשר שעות ביום, גם לגדל משפחה ברוכת ילדים לתפארת, וגם להסתער בסוף יום עבודה (מחוץ לבית!), על ערימת הכביסות, הכלים, הבישולים לשבת, הטיפול בכינים, בשיעורים, בהערות ביומן ובגזיזת ציפורניים. והספונג'ה. של שתי הקומות.
לא כולל טיפוח הזוגיות, פגישה עם החברה הכי טובה, וזמן איכות עם אמא שלך, שלנצח תבוא אליך בטענות שאף פעם אין לך זמן בשבילה.
אה, וההליכות, היומיומיות, שאף אשת קריירה לא יכולה להרשות לעצמה להקל בהן ראש.
הרי איך יגידו כולם "תראו את זו, לא ייאמן, איך היא מוצאת לה זמן גם להשקיע בבריאות?".
אהמ... בעצם על זה, אולי אני אכתוב כבר בפעם הבאה.