חברי השדולה למען ארץ ישראל, שבאו לחנוך מנהג חדש ולהדליק נרות חנוכה ביישובי יהודה ושומרון, באותם אזורים ממש שבהם לחמו המכבים (בבנימין אורגנו הדלקות כאלה בבית חורון ובעטרת), מצאו עצמם מופתעים לגמרי בביקורם ביישוב עטרת שבבנימין. תושבי המקום ביקשו מן המבקרים החשובים להניח בצד את דברי הברכה המקובלים, לוותר על אמירות פוליטיות, הצהרות מכוננות או דברי כיבושים, ובמקומם לשתף את הקהל בגילוי אור אישי או בחוויה מאירה.

כשהתבשר על כך ח"כ אריה אלדד מראשי השדולה, הוא הגיב בציניות: "מעולם לא היה לי גילוי אליהו, ואני יכול להבטיח לכם אני לא המשיח... אגב, מצאתי לפני שבועיים פנס משנת תשל"ח, האם זה נחשב לגילוי אור?"

אך כשעמד מאחורי דוכן הנואמים הוא שיתף את תושבי עטרת בחוויה מאירה במיוחד: "ארבעים שנה אחורה, לאחר מלחמת ששת הימים, אני הולך עם חבר לטייל באזור מנהרת תקוע. לא ידענו הרבה על ואדי חריטון, שמעתי שיש שם מערה. הגענו לשם כשאנו חפים מכל ציוד. בפתח המערה ראינו שני ילדים בדואיים, וביקשנו שייקחו אותנו למערה, והם שמחו מאד. הייתה להם חבילה שלמה של נרות. הם הובילו אותנו אל תוך המערה כשהם מניחים נר אחר נר, בכדי לסמן ולהאיר את הדרך החשוכה. כך התחלנו לזחול במערה. רק שנים אחר כך, כשמיפו את המערה, הסתבר לי איזה נס היה לנו. יש אגדה שלפיה מערת חריטון מובילה עד מערת המכפלה בחברון. זו ההדרכה שקיבלנו מן הילדים הבדואים. ירדנו לבור המים בהדרכת מלווינו הישמעאלים. משם, כך אמרו, תמצאו מערה נוספת הנמתחת עד חברון. הילדים הלכו הביתה, ואספו אתם את כל זנבות הנרות. פעם ראשונה בחיים שהבנתי מה זה חושך, לא רואים כלום, מגששים באפילה. אפילו את כף ידי לא זיהיתי. עד שטיפסנו מבור מהמים, הם היו בבית. זחלנו בחושך מוחלט, והרגשנו באיזה שלב שהחלל התרחב. זכרנו במעומעם שהיה חלל גדול עם כמה פתחים. מחילה ראשונה, הסתיימה במבוי סתום. במחילה השניה, ראינו את האור. עם קצת פחות מזל היינו יכולים להישאר שם ולכתוב את זכרונותינו. זה גילוי האור שלי. מהסיפור החשוך הזה יצאתי עם שתי תובנות – הראשונה, שמאז אני לא נכנס יותר למערות; והשניה, שאסור להאמין לבדואים".

גם דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, נענה לבקשת המקומיים: "אני פחות הרפתקן מידידי אריה אלדד", פתח דיין בהתנצלות, "האסוציאציה הראשונה שעלתה לי כשהתבקשתי לדבר על גילוי האור, הזכירה לי את האמירה שמעלין בקודש ואין מורידין, ורציתי לשתף בשלוש תחנות מאירות בחיי. הראשונה, בתור ילד בן 12 בבואינוס איירס, בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, גדלתי בבית ציוני מאד, בימים של חושך גדול, מצוקה, חוסר אונים. אני זוכר את האור הגדול של שחרור ירושלים, שומרון, יהודה, סיני, הגולן וחבל עזה. זהו הזיכרון הראשון מבחינתי של יציאה מחושך לאור. האור השני שהלך וגבר, האור של העלייה לארץ. פעם ראשונה שאתה יורד מהמטוס וכף רגלך דורכת על אדמת הארץ, זו יציאה מחושך לאור – הייתי אז נער בן 15, ותחושות האור היו חזקות. ההארה השלישית, שגם היא עלייה, היא העלייה לשומרון, ל"מעלה שומרון", לפני 20 שנים. למרכז הקליטה הגיעה חבורה מגשר, והזמינו אותנו לסמינר באלון שבות. המדריך היה חנן פורת. זו הייתה חוויה מלאת אור. העיניים הבורקות שלו, האור שהביא איתו. לגור בשומרון זה חלק מלעלות בקודש ולהוסיף אור. בשנים האחרונות אני מקבל לא מעט אורחים, גם מחו"ל. שואלים למה אני גר שם – ואני עונה, בגלל שני החלונות שיש לי בבית: מן האחד רואים את מגדלי עזריאלי – אני מגן על תל אביב והמרכז, ומהחלון השני רואים גת ענבים – שאבות אבותינו דרכו בה. אנחנו מחוברים לעברנו".