בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת התופעה של גרעינים תורניים ברחבי הארץ. דבר זה מעלה לדיון את השאלה, מה עדיף – להתנחל בקרקע או בלב?
הגרעינים התורניים הם למעשה סיפור של הצלחה מעשית, של קידום ציבור לאהדת מפעל ההתיישבות ביש"ע. אני מכיר מקרוב את הציבור בעיר שדרות, אשר שותף לפעילות של הגרעין התורני בעיר. זהו ציבור ספרדי, אשר באופן טבעי אוהב את הארץ, אבל לא מחובר ליש"ע. הוא לא ביקר שם מעולם, וניזון מכלי התקשורת. הציבור הזה עבר בשנים האחרונות שינוי תודעתי ביחס ליש"ע, מבלי שתקפנו את הנקודה ישירות. הדרך פשוטה – יהודי שחיברת אותו לתורה, הרבה יותר קל להמשיך אתו ליישוב הארץ.
אנחנו גרים בשדרות שמונה שנים. הספקנו לעבור יחד עם תושבי העיר תקופה קשה של ירי קסאמים מתמשך. הדבר הכי מרכזי שעזר לנו לייצב את עצמנו ומשפחתנו בזמן חירום היתה האמירה – "לא נעזוב את העיר", "לא ניטוש את המערכה".
באווירה של חוסר ודאות – היכן יפגוש אותך הקסאם, דבר אחד היה יציב – אנחנו פה. חלק מהתושבים חי את האמונה והביטחון בה' בטבעיות, אולם לחלק אחר האמירה הזו שלנו חיזקה את יכולת העמידה. להבנתי, המסר הזה שלנו נובע בין השאר מכוח המגורים שלנו בנוה צוף. גרנו שנתיים בנווה צוף בתקופה לא קלה, ובכניסה ליישוב היה שלט גדול: "מכאן לא יוצאים. בחיים". אנשי נווה צוף חיו את המסר הזה והדביקו את כל מי שבא בחברתם. כמובן שאני מוסיף לכך את המגורים בפסגות בתקופה שבה נסענו בתוך הכפר הערבי אל-בירה והתמודדנו עם זריקות אבנים.
התשובה לשאלה הפותחת אם כן היא – אם התנחלת בקרקע, תוכל להתנחל בלב.
ממעמקים
נזכרתי בעוד נקודה המחזקת את הטענה שאנשי ההתיישבות הם שהובילו את המהפכה בעם. כאשר הגענו לשדרות, גילינו שאין כאן שום תנועת מחאה בעיר. הדבר היה בעינינו לפלא – כיצד עיר שלמה סובלת שנים את ירי הרקטות, ללא שום מאבק? (מאוחר יותר גילינו את הצד היפה של אותה מטבע – הלב הרחב והשלווה שיש בעיר).
"המטה לביטחון שדרות" הוקם על ידי אלון דוידי, בוגר ישיבת קרני שומרון, ומשה שחור, בן קריית ארבע, והוא הוביל את המאבק נגד תושב העיר ושר הביטחון, עמיר פרץ.
כיום אנחנו פועלים בעיר בעיקר בהפצת שיעורי תורה לכל קבוצות האוכלוסייה - ילדים, נוער, גברים ונשים. לשם כך הקמנו ארגון הנקרא "מעמקים", המחזיק רכז במשרה מלאה. המשמעות היא לקיחת אחריות על הקידום הרוחני בעיר במגוון היבטים: לימוד אבות ובנים, כולל יום שישי, שיעורי תורה בבית כנסת (אני משמש כרב בית הכנסת "דורש טוב" שבו מתפללים יחד בני עדות שונות), שיעורים בסוכות אבלים, לימוד עם בני נוער לקראת בר מצווה, שותפות בכל האירועים כולל חנוכת בית וקביעת מזוזה בבית העסק, מסיבת ראש חודש לקבוצה קבועה בבתים, וכדומה. בינתיים מדובר על מאות תושבים (מתוך עשרים וחמישה אלף) ובעזרת ה' נמשיך ונתקדם.
אחרי שאנחנו הופכים להיות כתובת לפעילויות שכאלו, אנו יוזמים נסיעות למערת המכפלה ולקבר רחל, ובשלב שני לגוש עציון. וכך אדם פשוט מרחיב את תחושת השייכות שלו לתורה שלנו ולמפעל ההתיישבות.
ההשפעה הרוחנית מתקבלת גם בזכות השקעה ביצירת מפגשים בין שכנים בשדרות, מפגשים של אנשים שונים המוכנים להשקיע בגיבוש חברתי. וישנו גם כובע נוסף שתחתיו אותו ציבור נפגש איתנו - והוא כובע החסד. החל במרכז חסד המחלק מזון, וכלה בחסד במובן הרחב - של עצה טובה ושל עזרה בניהול כלכלי נכון, כאשר הוא רואה דוגמא אישית לסדר עדיפות נכון.
לציבור זה פחות חשובה התוכנית המפורטת הנוגעת חזון ארץ ישראל השלמה. די בכך שהצלחת ליצור אצלו תחושה כי יש באמתחתנו תשובה למאבק עם הפלשתינים, בתוספת סיסמאות הפונות לאמונה, לרגש, ואף לצורך הבטחוני - וזה נותן לו כוח לעמוד כנגד מתקפת השמאל.
אנחנו רואים בעין איך "טוב מראה עיניים" – מהנסיעות למערת המכפלה ולגוש עציון אנשים חוזרים אחרת, עם הזדהות גדולה, והם יהיו אתנו ביום פקודה.
הרב אריאל בראלי, בן היישוב פסגות, הוא ר"מ בישיבת ההסדר ורב בית הכנסת "דורש טוב" בשדרות, ודיין בית הדין לממונות.