בימים אלה יצאו לאור ספרי "קניין" ו"נזקים" במסגרת מפעל משנה תורה, המצטרפים לכרכים הקודמים – "שופטים" ו"משפטים", ומשלימים את ארבעת ספרי המשפט של הרמב"ם. מהדורה זו כוללת פירוש בהיר וקצר לרמב"ם ונספחים הלכתיים יישומיים, שעוסקים בשאלת המימוש של ההלכה בימינו אלה. בשולי ספר נזקים (המכונה בפי רבים: נזיקין) פורסם נספח בנוגע לחיוב בגרמא ובנזקי גוף בימינו.

חיוב על נזק עקיף - גרמא

ההתפתחות הטכנולוגית יצרה אפשרות של גרימת נזק עקיף בהיקף עצום. מחד גיסא, הטכנולוגיה מאפשרת להזיק בעקיפין, ומאידך גיסא, המערכות הטכנולוגיות המתקדמות חשופות לנזקים עקיפים פי כמה מן המערכות הישנות.

עקב זאת, פוסקי ההלכה ובתי הדין ניצבים לפני אתגר משמעותי: כיצד להתמודד הלכתית עם השינויים הטכנולוגיים?

הרמ"א (חו"מ שפו, ג) הביא את דעת המקילים עם המזיק, ולבסוף הביא את דעת הריצב"א, שבכל נזק שכיח המזיק חייב. אולם פוסקי דורנו סבורים שיש צורך להרחיב את החיוב ולהחיל אותו על נזקים עקיפים בימינו. כך, למשל, כותב הרב אברהם שפירא (תחומין ג, עמ' 239): "בחברה של היום יש מקום להכיר הסדר של תקנות שמחייב תשלום בגרמא". ובספר שיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין מתואר הצורך הדחוף בעניין זה (דינא דגרמי, עמ' 200): "במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים, ואפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב... הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פרצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד, להרים קרנה של תורה".

בתי הדין מתמודדים עם הבעיה בשתי דרכים: ראשית, בהסכמה מפורשת של הצדדים בהסכם הבוררות שבית הדין יכול לחייב על נזק עקיף (גרמא) על פי שיקול דעתו; ושנית, בחיוב המזיק במסגרת הסכמתו הכללית לפשרה, כפי שכתב הרב ז"נ גולדברג (משפטי ארץ א, דין דיין ודיון, עמ' 82): "בדברים שחייבין עליהם בדיני שמים ופטור מדיני אדם, כמו גרמא בנזיקין... נראה שהפשרה היא בעצם תשלום על מחילת התובע, כדי שלא ייענש הנתבע בידי שמים".

כלומר, המזיק בגרמא חייב בדיני שמים, ובמקרה זה בית הדין עושה מעין פשרה: מטיל חיוב כספי על המזיק, ובתמורה לזה פוטר אותו מחיוב מדיני שמים. פשרה זו אינה מפחיתה את החיוב. להפך. היא מרחיבה את החיוב בדיני אדם המוטל על המזיק.

חיוב על נזקי גוף - חבלה

אחד התחומים המרכזיים שנשללה בהם הסמכות מבית הדין הוא חיוב בחבלה. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה (סנהדרין ה,ח): "דִּינֵי קְנָסוֹת, כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת... אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה מֻמְחִין, וְהֵן הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

אך השולחן ערוך מביא דרך לכפות על החובל לשלם את הפיצוי (חו"מ א,ה): "אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שייתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו".

כיום, הדרך הזאת אינה מעשית, כיוון שבתי הדין אינם רואים עצמם מוסמכים לנדות.

בדומה לחיוב בגרמא, גם בנזקי גוף, בתי הדין מסתמכים על הסמכות שניתנה להם לפשר בין הצדדים כדי לחייב את החובל בתשלום. כך, למשל, דחה בית הדין הרבני הגדול ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שחייב ממון על חבלה במסגרת פשרה. וזה לשון הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הרבני הגדול (שערי צדק, כרך י, עמ' 343): "[כ]שהצדדים כאשר חתמו על שטר בוררין שבית הדין יוכל לדון בין לדין בין לפשרה בתביעת נזקי חבלה יש לראותם כמי שקבלו על עצמם שגם בי"ד שאינם סמוכין ידונו ויפסקו בתביעה זו".

כלומר, הסכמת הצדדים לפשרה כוללת גם הסכמה למתן סמכות לדייני בית הדין לדון בתביעה על חבלה. באופן דומה הכריע בית הדין לממונות של "ארץ חמדה - גזית" בירושלים (תיק 108, לא פורסם) בתביעת פיצוי על חבלה: "במסגרת העובדה שהצדדים קבלו על עצמם את בית הדין ונתנו לבית הדין את הסמכות לחייב מדין פשרה, לדעת בית הדין הוא רשאי להמיר את הנידוי בתשלום קצוב, בין היתר מתוך הנחה שזו גם טובתו של החייב".

רוצה לומר, בתי הדין חידשו את הסמכות לדון בדיני חבלה על יסוד הסמכות שניתנה להם בהסכם הבוררות להטיל פשרה על הצדדים.