ילידת שנת 1949

ילדות ונעורים באיראן.

התגוררה בירושלים

מתגוררת כיום בכוכב השחר

נשואה לאשר - חשמלאי

אמא לתשעה ילדים

סבתא לחמישה-עשר נכדים

למדה אחיות בהדסה עין כרם ובתל השומר

עבדה כאחות בבתי החולים הדסה עין כרם וביקור חולים

במשך 25שנה היתה האחות המרכזית של היישוב כוכב השחר, כיום גם של רימונים ובשער בנימין.

גם היום הטלפון שלה פתוח 24שעות ביממה וכל מי שזקוק לטיפול או עזרה גם בשעות הקטנות של הלילה, פונה אליה. לא פעם הצילה חיים, עזרה בלידות, הושיטה יד וגם אוזן קשבת.

אוהבת הליכות ארוכות, מוזיקה פרסית ולרקוד. למדה דימיון מודרך, ומטפלת בשיטה זו.

המוטו בחיים: לשמוח ולעזור לאנשים, להכיר אנשים, ולהיות קשובה לזולת.

מה היה הרגע -

שנחרת בך מילדותך?

אין לי הרבה זכרונות מאיראן. היה לנו בית ענקי, עם בריכה בתוך הבית. לא היה חסר לנו דבר. אבי עבד כסוחר בדים, והרוויח מצוין. אמי טיפלה בי ובעשרת אחי.

אני זוכרת שבתיכון הרגשתי קצת שנאה. כשהם למדו קוראן הייתי צריכה לא לזוז מהכסא, כי כל תנועה הם פירשו כזלזול בקודשיהם.

בזמן הראמדאן פחדנו לצאת מהבית. גברים גברתנים מוסלמים הסתובבו ברחובות, מכים את עצמם ברצועות עור עד זוב דם בדרכם אל המסגד. אבל היו גם אנשים טובים. השכנים שלנו היו חביבים ומאירי פנים.

של שינוי גדול?

עלינו לאחר ששליחים מישראל הגיעו לעודד אותנו לעלות. אחי הגדול השתכנע, ואמר לנו שנעלה בלי למכור דבר. הוא אמר שיתנו לנו בארץ הכל, ושהוא ואחיי הגדולים יישארו עוד קצת באיראן ובהמשך ימכרו את הרכוש וישלחו אלינו את הכסף לארץ.

אני ושמונת אחי עלינו לארץ עם ההורים, ואחיי הגדולים נשארו באיראן. אחד היה נשוי, אחר היה בצבא ואחר למד רפואה באיראן. כשהתחיל המשטר האכזרי של חומייני, גם הם ברחו משם, אבל לא הספיקו למכור את הרכוש, את השטחים החקלאים העצומים שהיו לנו ואת הבית הגדול.

שחווית קושי?

בארץ קיבלנו בית ברחוב בר יוחאי, שיכון אפור ומכוער, ואמא שלי כמעט השתגעה. היא נכנסה לדיכאון. זה היה בשנת 1965. בארץ לא היתה עבודה, וכולם סבלו ממחסור.

אבי לא מצא עבודה. כל יומיים הלך ללשכת העבודה אבל אמרו לו שהוא בגיל הפנסיה ואין עבודה בשבילו. מפעם לפעם הוא קיבל עבודה בחפירות, ובעבודות זמניות אחרות. אמי עבדה בניקיון.

למרות הכל הם לא הצטערו שעלו לארץ.

של וויתור משמעותי?

אחי למד רפואה, ואני מאוד רציתי ללמוד רפואה בעקבותיו. כשעליתי לארץ ביררתי מה צריך לעשות כדי ללמוד רפואה. שלחו אותי ללמוד באולפן, לעשות בגרויות, ובכל פעם שסיימתי את הלימודים שאליהם נשלחתי כדי להגיע אל לימודי הרפואה הנכספים, שלחו אותי ללמוד עוד משהו שחסר.

במקביל - כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עבדתי בכל מה שהזדמן. בניקיון, בחנות פלאפל. את הכסף נתתי למשפחה.

זה היה מייאש, ואז מישהי הציעה לי ללמוד אחיות.

הצטערתי מאוד כשוויתרתי על החלום ללמוד רפואה, אבל לא הייתה לי ברירה, כי כל הזמן אמרו לי ללמוד עוד עברית, עוד בגרויות, ולא היה לזה סוף.

היום אני לא כל כך מצטערת שלא הלכתי להיות רופאה. הרופאות עסוקות עד מעל לראש וזה קשה להשאיר זמן למשפחה ולילדים. לאחיות גם יש מקום מכובד ויפה. יש לי אח רופא, ואני עוזרת לאנשים כאחות.

שהשפיע עליך במיוחד?

מאוד השפיע עלי רגע במלחמת ששת הימים. עדיין למדתי אז, ובמסגרת הלימודים עזרתי לקבל את הפצועים שהגיעו אל חדר המיון. אני זוכרת חייל אחד שעזרתי לו, כשפתאום השמיעו ברדיו את השיר ירושלים של זהב. הוא התרגש, התחיל לרעוד והניח עלי את הראש. זה הביך אותי, כי למרות שלא הייתי דתיה לא הייתי רגילה שבחור מניח עלי את הראש. אבל ראיתי שהוא ממש מתרגש, לקחתי לו את היד והחזקתי לו אותה. באותו רגע הבנתי שזה חשוב מאוד, כי הוא כל כך נרגע, והבנתי שבעבודה הזו אני יכולה לעזור לאנשים.

הכי שמח בחיים?

כשנולד לי הבן ראשון. את אשר - אישי, היכרתי בבית הכנסת השכונתי ששכן מתחת לבלוק שלנו. אחי החליט להכיר בינינו, ויום אחד, כשאשר יצא מבית הכנסת, אחי שאל אותי מה דעתי עליו. הוא מצא חן בעיניי. יצאנו, ואחרי שנה התחתנו. מייד כשהכרתי אותו הבנתי שהוא שלי. הוא מאוד רגיש ועדין, ממשפחה טובה של מרוקאים. אבל אמא שלי לא אהבה מרוקאים. היא שמעה דברים לא טובים על מרוקאים והלכה לבכות אצל השכן, שהבת שלה רוצה להתחתן עם מרוקאי. והשכן אמר לה: אסתר, גם אני מרוקאי.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

בהתחלה גרנו בירושלים. אשר עבד כחשמלאי ואני הייתי אחות בבתי חולים. אחרי כמה שנים החלטתי שאני יותר לא עובדת לילות ושבתות, כי היו לי ארבעה ילדים בבית, וכשהייתי חוזרת מבית החולים הייתי צריכה לטפל גם בהם. זה היה טירוף. התחלתי לעבוד בטיפת חלב. אמרתי לאשר שאם אין לי יותר את המשמרות של בתי החולים, אני אשמח אם נעבור ליישוב או קיבוץ. רציתי חברה דתית יותר.

בדקנו המון יישובים, והגענו גם לכוכב השחר.

בעלי היה מוקסם מהיישוב. הוא חשב שזה גן עדן. הוא אמר לי, עליזה, את לא מאמינה איזה יישוב זה. אמרתי לו: בסדר, נעבור לשם. באשקובית שאליה היינו אמורים לעבור לא היו אפילו מדרגות, אבל האנשים היו ממש מאירי פנים, ואשר אמר לי: עליזה, אין אנשים כאלה בעולם. את לא מאמינה.

עברנו לשם. עד היום אני מאוד אוהבת את היישוב, את האנשים, ואת העבודה. אחיות אחרות אומרות לי: איך את יכולה לעבוד ביישוב שבו את גרה? הן לא מאמינות שזה יכול להיות הרמוני. אבל אני עובדת כבר 25 שנה במשרה מלאה, ונהנית מכל רגע.

שהיה עצוב במיוחד?

היה מקרה מאוד עצוב בכוכב השחר, כששני ילדים נכנסו בשבת למכונית ונחנקו. שכן שלהם בא וצעק לי מול הדלת: עליזה, בואי, ילדים נחנקו. כשהגעתי ראיתי שאין מה לעשות. זה היה רגע נורא.

של התרגשות?

אני שמחה שהילדים שטיפלתי בהם פה כתינוקות מביאים היום את הילדים שלהם לטיפת חלב אצלי. יש משפחה שבאה במיוחד מטבריה לפה, כי הם רוצים לבוא דווקא אלי.

אנשים מגיעים אלי באמצע הלילה לא פעם, וכשאני מצליחה להציל חיים זה מאוד משמח. יילדתי 15לידות בכוכב השחר, עם המיילדת.

היום אני בת 62ובקופת חולים רוצים שאפרוש, בעוד שאני רוצה להמשיך לפחות עד גיל 65. אני חושבת שלו היו יודעים על התרומה שלי ליישוב, ההסתכלות שלהם הייתה אחרת, והם לא היו לוחצים עלי כל כך שאפרוש. הטלפון שלי פתוח 24שעות ביממה וכל מי שצריך עזרה מתקשר. איש לא משלם לי על זה, הרגשתי שזו התרומה שלי ליישוב, כמו שיש חברים בוועדות כאלה או אחרות בהתנדבות, זו ההתנדבות שלי, וזה מה שאני יכולה לתת. אבל מעולם לא יידעתי את קופת החולים עד כמה קשה אני עובדת, ועל הטלפונים שמגיעים תכופות גם באמצע הלילה, ולא ביקשתי מהמשפחות שיכתבו כמה מילים לקופת חולים לספר להם על העבודה בכוכב השחר. מעולם לא ידעתי לעשות לעצמי יחסי ציבור טובים, או לפרגן לעצמי.

של כאב גדול?

כששמעתי שאחי נהרג בתאונת מטוס. אחי בחר לגור בארצות הברית והיה איש עסקים. הוא נסע יחד עם אחי הקטן לקנות מטוס, ובדרך חזור המטוס התרסק. אחי הקטן ניצל, אבל נפצע קשה. נסעתי אליו לטפל בו במשך חודש. ניסיתי לשכנע אותו לבוא לארץ, אבל הוא לא רצה, ומעדיף את החיים בניכר. האח שנהרג לא היה נשוי. היה לו רכוש רב, אבל אחרי שנהרג נכנסו בוזזים לבית שלו וגנבו את הרכוש.

של שינוי משמעותי?

באיראן היינו מאוד דתיים, אבל כשהגענו לארץ התחלתי ללבוש מה שרציתי, לנסוע בשבת, וההורים לא העירו לי. אחרי שהתחתנו, אשר ואני החלטנו ללכת לסמינר של ערכים. זה היה שינוי רציני בחיים שלנו. חזרתי אל היהדות, והתחלנו לנהל את הבית בצורה שונה.

של געגוע?

אני מתגעגעת להיות בריאה יותר. אני אוהבת להיות פעילה. אני אוהבת לעשות שלושה דברים בבת אחת, ובשביל זה צריך בריאות טובה.