מהבית יצאנו על סף עילפון, ודהרנו במהירות לכיוון דירת הנופש הפסטורלית, לארגן גם אותה לפני השבת הירושלמית שנכנסת 18 דקות קודם. כמובן שאת הנסיעה ניצלתי לכמה שיחות קצרצרות, להזכיר להם לחתוך נייר, לכבות את האור במקרר, להוציא גפרורים... ועוד טלפון אחרון חביב רגע לפני הדלקת נרות.

שבת זוגית נטולת ילדים בדירת נופש חלומית? 25 שעות בלי שאף אחד יצרח לידי - "אמא הוא הרביץ לי", "אמא הוא נושך אותי"? שבת שלמה בלי גילויי רגשות חושפניים בין האחים ("אני שונא אותך!") ואפילו איומים על רצח בכוונה תחילה ("אמא! הוא שבר לי את הטיסן, אני אהרוג אותךךךךך!").

שבת זוגית. נטולת מוצצים, בקבוקים, חיתולים, קניות ובישולים, ניקיונות ושטיפת ערימות של כלים. שבת אחת בלי למלצר, לפנות, לטאטא, לנקות, להדיח, לקנח, להרתיח, ועוד לגרור בסוף הארוחה את הילדים שנרדמו על הספות בסלון למיטות שלהם וחסל.

שבת כזו שמתעוררים כשנגמרת העייפות, ולא בשש לפנות בוקר לכל היותר, לא כולל קימה קצרצרה באמצע הלילה, כזו שלוקח לך ארבעים ושש דקות להירדם אחריה.

"שבת זוגית בדירה חלומית", אני מנהלת קמפיין מול בעלי, ולאחר שאני זוכה להתלהבות מהצד השני, אני מפשילה שרוולים ומתחילה בביצוע המשימה.

כל שעליי לעשות הוא לבקש מנ' קרובתי היקרה שתיקח אליה שני ילדים, ואת שלושת הנותרים להפקיד אצל א', קרובה יקרה אחרת, לארוז תיקים לכולם ולצאת לדרך.

"חבל שתטרחו ותיסעו כל הדרך לנ' ומשם אלינו", אומרת א', "אנחנו נגיע אליכם ונשמור על כולם!", היא מציעה באביריות.

"תודה, סגרנו", אני קוראת באושר, "בלי חרטות!" מכריזה חגיגית. אני מניחה חזרה את השפופרת ויוצאת במחול.

ההתארגנות? קלי קלות! מה זה כבר להניח כמה סירים על הגז? שתי עוגות, פשטידה, וכמה עופות שאזרוק לתנור, יחד עם תפוחי אדמה? לנקות את כל הבית כולל חדר האורחים, להציע לצמד השמרטפים מיטה לתפארת, לקרצף את האסלות, לשפשף את הכיריים, לשטוף את הכלים, ולקפל כמה מכונות כביסה?

להדליק את הפלטה, להרתיח את המרק והחמין, להפעיל שעון שבת, לפרוש מפה לבנה, מקלחות לכולם, טיפול כינים, אוזניים, ציפורניים. להסביר לא' איפה הכלים של שבת, המגבונים, החיתולים, ומה עושים כשנעלמים כל המוצצים? (זוחלים על ארבע ברחבי הבית כשהראש תחוב מתחת לכל ספה / מיטה / מקרר / אסלה ומתפללים בדבקות לה' שיקרב את הגאולה).

מהבית יצאנו על סף עילפון, ודהרנו במהירות לכיוון דירת הנופש הפסטורלית, לארגן גם אותה לפני השבת הירושלמית שנכנסת 18 דקות קודם. כמובן שאת הנסיעה ניצלתי לכמה שיחות קצרצרות, להזכיר להם לחתוך נייר, לכבות את האור במקרר, להוציא גפרורים מהמגירה הימנית, כוס קידוש מהארון השמאלי, ועוד טלפון אחרון חביב רגע לפני הדלקת נרות, לאחל לכולם שבת שלום, המון תודה ובהצלחה וכבר יש כאן צפירה אז ביי.

שבת זוגית זו חוויה מיוחדת. זו שבת נטולת פלאפונים לבית וחזרה, התנתקות מושלמת. זו שבת עמוסה בטיולים ברחובות ירושלמיים קסומים, תפילה בבתי כנסת מגוונים, גיחה לכותל, נבירה בעיתונים, התחלה וסיום ספר שהבאתי מהבית, וכמובן שיחות ארוכות והשלמת שעות שינה.

"זה היה פשוט חכם ומשתלם לקפוץ על ההצעה הנדיבה של א', היא חסכה לנו שעה נסיעה לכל כיוון", התמוגגתי בדרך חזרה הביתה, לא יודעת מה מצפה לי ברגע שכף רגלי תדרוך במה שהיה עד לפני שבת ביתי המסודר ומצוחצח למשעי, אחרי מאמצים לא קלים.

"הצילו!" כמעט ושחררתי צווחה מחרישת אוזניים לחלל שאריות ביתי, אבל במקום זאת נשכתי חזק את הלשון ורצתי לחבק כל אחד מילדיי, כשאני מנסה להתגבר על הסחרחורת האיומה שתקפה אותי למראה הפוגרום.

"שבוע טוב! איך הייתה שבת?", א' הגיחה מאחורי ערימה נבובה של בובות, צעצועים, כיסאות פלסטיק הפוכים וכמה שמיכות שהיו מושלכות בכל עבר.

"היה מצוין", צעקתי מהמטבח, מסתערת על ערימות הכלים, תוך חילוק פקודות לילדים: תאספו את כל מה שמושלך על הרצפה! זה לכביסה! זה לארגז הצעצועים! זה לארון בחדר אורחים! זה לפח וזה למגירה במטבח!

"הספקתם לנוח בשבת?", א' מחפשת מקום להניח את עצמה ואת כוס הקפה שלה, בזמן שאני מרימה את כל הכיסאות על השולחן וטובלת את סמרטוט הרצפה בכמות נדיבה של אקונומיקה.

"לנוח?", אני מציידת את הבעל בשלוש שקיות זבל עצומות, אחרי שטיאטאתי את כל הבית, ומתמוטטת חסרת נשימה על הספה בסלון, "לנוח? באמת אני חייבת לנוח...".

בעצם, אם אני כבר בשוונג, אולי כדאי להתחיל לנקות לפסח?