יצא לי השבוע לפגוש מורה במצוקה. כן, יש דבר כזה.

לכל מקום שהיא הולכת, הולך איתה הפלאפון שלה. בכל רגע נתון - אם במכולת או באמצע שיעורי בית עם ילדיה, ולפעמים באמצע שיחה חשובה עם הבעל - היא מקבלת טלפונים מהורים שרוצים לברר משהו על הבן הלומד בכיתה שהיא מחנכת.

"אני מרגישה מותקפת כל הזמן", היא אמרה לי, "כל הזמן הטלפון מצלצל, אבל אף פעם לא כדי לשאול לשלומי. אני מרגישה מוצפת, טובעת, אין לי אוויר...".

אחרי רבע שעה של פירוט העומס הרגשי שהיא חווה, התחלתי לשאול שאלות:

• איזו הרגשה זאת להיות מוצפת כל כך
• איזה צבע זה
• איך זה נראה כשאת טובעת
• איפה את מרגישה את זה בגוף?

אחרי סדרת שאלות מן הסוג הזה, שכולן מכוונות למוח הרגשי, הצעתי לה סל של רגשות אפשריים נוספים, והיא בחרה מתוכם עוד רגשות שעשויים להתאים לסיטואציה שהיא תיארה. עד שלפתע שטף הדיבור הואט, היא נעשתה שקטה יותר ,והקשיבה לעצמה

וכששאלתי:

• מה את מרוויחה מהעיסוק הפלאפוני האינטנסיבי הזה?

היא נבוכה.

וכמו משום מקום הגיעו הדמעות, והתברר שהיא צמודה לפלאפון לאורך כל היום כולו, שקשה לה להעביר אותו למצב שקט, ובכלל איננה מסוגלת לכבות אותו. משהו בו נוסך בה ביטחון - שהיא רצויה, שהיא בעניינים, שהיא מחוברת, וההורים שמרבים להתקשר בכל שעות אחר הצהריים והערב - מכבידים עליה, אבל גם מספקים לה עניין ותחושה של חשיבות....

והיא פתאום קלטה שזה לא הם שמתקשרים אליה כמו שזו היא שלא יודעת להציב גבולות לעצמה ולהם.

היא פתאום קלטה שהיא אחראית לנהל את הזמן שלה ולכבד את הגבולות שלה, וזה כמובן ישליך על ההורים ועל כל סביבתה.

כי כשאדם מודע להרגשות שלו ויודע להקשיב להם, הם יכולים להדריך אותו – כפשוטו.

רק צריך את אומץ הלב להקשיב ללב.

כי רגשות משרתים אותנו ומסמנים לנו איפה אנחנו, ולאן כדאי או לא כדאי לנוע, ולמעשה הם מדריכים את התנהגותנו. המגוון המורכב והמעודן של רגשותיהם של בני האדם, מעידים על הרגשות שהם כלי שרת של השכל. הם מכוונים, מזהירים, מעוררים למחשבה ולמעשה.

רגשות הם חלק מתפקודו הנורמאלי של כל אדם. הבעיות מתחילות כשאדם מסתתר מפני הרגשות, מתכחש להם או מדחיק אותם.

רגשות משמשים לנו דרך לבטא את עצמנו, הם דרך שבה גופנו משחרר ומגלה כל מה שבתוכו. אם לא משחררים ומגלים, לא מתפתחים – ולפעמים אפילו נעשים חולים גופנית ורגשית עקב אצירת דברים בתוכנו.

וחשוב גם להכיר בהשפעה המטהרת של דמעות (כעס, כאב או שמחה). אם לא נוכל לגעת בהן הכול יהיה חסר עומק ורוחב... כשאנשים בוכים הם עושים זאת כדי להביע רגש בעל עוצמה גדולה. סיבת הבכי לא תמיד חשובה - הדבר החשוב הוא לאפשר להביע רגשות באופן טבעי וללא עכבות, וכשהרגש מתעורר פשוט צריך לתת לו להיות.

פשוט.

ולא צריך למהר לומר "אל תבכה", או לתת עצות ולשכנע את האדם שהוא דווקא מרגיש טוב עכשיו ו"יהיה בסדר".

אם מוכרחים לומר משהו, אז אפשר לשקף משהו כגון "נראה שאתה מרגיש עכשיו כאב / שמחה / התרגשות גדולה", או להסתפק בליטוף או בשתיקה. וזה לא מביך אם אנחנו יכולים פשוט להיות שם בשבילו.

• * * * *

ואתם -

• מהם רגשות בשבילכם
• איך לדעתכם היו נראים החיים בלעדיהם
• ועד כמה אני מוכן/ה לחוות באמת רגש עוצמתי שלי או של מישהו אחר לידי?

על קיר בפסג"ה בנתניה מצאתי כתוב:

"לקראת המחר לא נחוצים לנו דווקא שפע של אינטלקטואלים אלא שפע של בני אדם מחונכים שלמדו גם להרגיש ולפעול ולא רק לחשוב..." צ'ארלס זילברמן.

ואין סיכום טוב מזה.

יעל אברהם,

אימון אישי וקבוצתי להעצמה [email protected]