בימים אלה לפני 16 שנים, באותו היום בדיוק, החלו אבי רואה וחיים פוגל את עבודתם ב"אמנה" – רואה כרכז בנימין ופוגל כרכז שומרון. מאז צעדו יחד בדרך העמלנית והתובענית החותרת כל העת לקידום ההתיישבות, כשפוגל, כך מעיד רואה, הביא ללא-מעט שינויים בגישה של "אמנה" לנעשה בשטח - בתפיסת היוזמות, בפריצה לשטחים חדשים ולתחומים חדשים - כמו מעורבות בקהילה וביסוס וחיזוק הקהילות. המכה שספג פוגל בליל שבת עם היוודע דבר רציחת בנו, כלתו ושלושה מנכדיו, הורגשה היטב בבטנם של חבריו לדרך. "נכון הוא שהכאב החזק הוא של המשפחה, ושל היתומים", אומר רואה, "אבל כולנו רואים שקרה כאן משהו ברמה הלאומית. וכך גם צריך להתייחס לזה. אלו נפגעים של עם ישראל, כל אחד מאתנו היה יכול להיות במקומם. הרי לא חיפשו דווקא אותם. גם בלוויה וגם בשבעה, ראינו שעם ישראל אכן רואה שהנפגעים הם חלק ממנו".

שרים, ח"כים ובכירים מהצבא העפילו כל העת אל בית פוגל בנוה צוף, כמו אל בית בן-ישי בירושלים ואל היישוב איתמר. כולם נדהמו, מספר רואה, לפגוש משפחה כל כך שורשית, ערכית, שלמרות הכאב העצום מסתכלת על טובת עם ישראל, ודרך האירוע הקשה הפרטי שלה, מסוגלת להעביר מסרים ערכיים לכל הבאים. אולי הסיפור הפרטי שלהם יהיה מנוף להבנת המדינה את ההתמודדות של ההתיישבות, את הצורך בחיזוק הבנייה, הוא מסביר בשמם. "כל זה לא מפחית כהוא זה מעוצמת הכאב שחווה המשפחה", מדגיש רואה, "ובכל זאת, אני מקווה שדרך האירוע הזה נלמד גם אנו לחזק את העמידה שלנו מול כל המנסים לסלק אותנו מכאן. ובעיקר לחזק את כל מה שאנו עושים בתחומים החשובים – חינוך, חקלאות, בנייה, וכל הקשור לחיזוק האחיזה בארץ ישראל".

ימים ספורים לאחר שקם מן השבעה, כבר התייצב חיים פוגל בישיבת מליאת המועצה, מתוקף תפקידו כנציג נווה צוף במליאת מטה בנימין. מלבד תפקידו הרשמי כרכז אמנה בבנימין, הוא נושא בעולם של תפקידים התנדבותיים רבים נוספים – חבר מליאה, חבר הנהלת המתנ"ס, חבר עמותת הותיקים בקהילה ועוד ועוד. "אנחנו משוכנעים שהמשפחה הזו רק תתחזק, ותתגבר, ותמשיך בעשייה הציבורית הערכית שלה", אומר אבי רואה, "כי זה שורש הווייתה".