יש להודות: כשספר זוכה להתייחסות במאמר מערכת של העיתון השני בחשיבותו בבירת ארה"ב, ה"וואשינגטון טיימס", זהו כבוד גדול. וכשאחד מכותבי ההקדמה לספר הוא דמות ציבורית ידועה כמו פט רובטרסון, והשני נמנה על מובילי המאבק נגד השמאל המתקדם באקדמיה ובתקשורת האמריקאית, כמו דוד הורוביץ – הרי שהדבר מכובד עוד יותר. והכבוד הזה שייך לדוד רובין, תושב שילה, שהוציא לאור לאחרונה את ספרו "הצונאמי האיסלמי: ישראל וארה"ב בתקופת אובמה".

הספר בן 256 העמודים מנתח ומבקר תהליכים מדיניים, תרבותיים ודתיים, אשר המנהיגות הישראלית טרם השכילה לנצל לטובתה. סודו של הספר הוא יכולתו לדבר בשפתו של הרוב האמריקאי, שנמצא מחוץ לקו הדמיוני שנמתח בין ניו-יורק – שיקגו – לוס-אנג'לס. הספר מלא וגדוש בציטטות מן התנ"ך, מהקוראן (לא מהברית החדשה), ומדמויות היסטוריות. יש בו התייחסות לאירועי המאה ה-21 בעקבות מעשי הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, וקריאה לעם האמריקאי להתעורר.

אבל אין להבין את משמעותו המכרעת של הספר, מבלי להתייחס לתופעה היסטורית בת מאתיים שנה, ולתופעה נוספת בת זמננו. הראשונה היא הקשר החזק והבלתי-מתפשר שבין גורמים נוצריים בולטים לבין תנועת שיבת ציון, לפני ואחרי הרצל. פועלם מימים ימימה של לורד שפטסבורי, לאורנס אוליפנט, הכומר הקר; וכן של ג'יימס האגי, יאן-וילהם ואן-דאהובן, מייק הוקאבי, פט רוברטסון ואחרים, דהיום, היה ועודנו אחד מעמודי המסד של הפעילות הפוליטית של העם היהודי בדרך להגשת עצמאותו בארצו.

התופעה השנייה, הקשורה לימינו, היא הרתיעה המובנת והטבעית של רבנים ואנשי ציבור הקוראים להתרחק מכל מגע עם נוצרים, בתואנה שיש בכך סיוע לעבודת המיסיון. אלה מלווים את התרומות להתיישבות מגופים נוצריים, או את הסיוע ההתנדבותי כמו בעבודות חקלאיות בכרמים בהתיישבות. כמובן, אין לצפות מנוצרי שלא להתנהג כנוצרי, אבל יש לתהות: אם הרב מנחם-מנדל משקלוב, מחדש ההתיישבות האשכנזית בירושלים, אירח יהודי-מומר אשר פעל בשליחות המיסיון הפרוטסטני בביתו, מתוך כוונה מודעת לנצל את קשריו עם משרד החוץ הבריטי בכדי לקדם את תוכניותיהם של תלמידי הגר"א (ואין זה המקרה היחיד של שותפות-למען-הגאולה בין יהודים ונוצרים במאתיים השנים האחרונות, שלא להזכיר פסיקתם של רבני ירושלים לרכוש דווקא ענבים מהטמפלרים הגרמנים הנוצרים, כדי לעקוף את השמיטה בשנת תר"ע), האם לא נוכל לקיים קשר דומה גם היום?

ספרו של רובין מכשיר בצורה מושכלת את המשך הקשר עם ציבור גדול ונאמן לציון, גם אם תקוותם הבלתי מוסתרת היא לבואו של אדם שאין לנו כל אמונה בו, ולא בתיאולוגיה שסביבו. השאלה העיקרית היא, האם באפשרותנו לקיים קשר מדיני שכרוך גם בחזון משיחי מבלי להתעמת על שאלות דתיות. אני יכול להעיד שבכל ארבעת העשורים שבהם אני מקיים קשרים עם הציבור הזה, כולל הופעות בפני קהלים רבים וראיונות למכביר, לא התנסיתי בפנייה אלי שאפשר שהיה בה ניסיון או רמיזה לכך שאמיר את דתי. ואחרי 30 שנה ביש"ע, לא שמעתי על מקרה של יהודי שהתנצר בגלל קירבתו לנוצרים המבקשים לחזק את אחיזתנו בחלקי המולדת הללו. האם להיות שאננים? האם לדחות כל פעולה משותפת? אין בכך לא היגיון ולא חוכמה. העם אשר ההלכה שהוא חיה לפיה נקבעת לפעמים במידת 'כזית', בוודאי יודע איך לנהל את חייו המדיניים בטוב-טעם.

העולם אשר מבסס את עצמו על ערכי התנ"ך המוסריים, הדתיים והרוחניים, נמצא בעימות עם העולם האיסאלמי, אותו עולם אשר פרע בנו בתקופת המנדט והמשיך לנהל נגדנו מערכה טרוריסטית מאז קום המדינה. דוד רובין עצמו, ובנו רובי, הם נפגעי מתקפת טרור, כשנורו מן המארב בכביש 60 בדרכם הביתה. ספרו של רובין מאפשר לנו ליצור חזית משותפת, ויש להודות לו על כתיבתו. יש רק לקוות שגם אנחנו נדע לזכות בתועלת זו.

____________

ישראל מידדהוא תושב שילה, ולמען גילוי-הנאות - חבר הנהלת עמותת נוצרים ידידי הישובים הישראליים.