לראיין את משפחת בלוט זה כמעט מבצע צבאי. צריך לסדוק כמה מעגלי אבטחה בכדי להקשיב לסיפור המשפחתי המאלף: עוד לפני שהתחלנו לשוחח, נדרשנו לקבל את אישור הקב"מ (קצין בטחון מידע) ולעבור את משוכות הצנזורה הצבאית. רשימה ארוכה של הגבלות פרסום הוטלו על הכתבה, ונתבקשנו לפסוע בתפר הדק שבין הנסתר לנגלה. ככה זה כשאתה הורה לשבעה בנים שכולם שירתו או משרתים ביחידות מובחרות: אגוז, מגלן, חה"ן גולני, צנחנים, וגם כאלה שהס מלהזכיר כאן. כמעט כולם קצינים, מפקדי פלוגות וגדודים. הרבה עיתונאים ניסו לפנינו לפזר את הערפל ולהגיש את פיסת החיים המרתקת הזו אל קוראיהם, אך לא עלה בידם. "אנחנו לא אוהבים את זה", אומרים לי אפרים ושושנה, ההורים לבית משפחת בלוט. "זה לא שאנחנו מפגינים צניעות יתירה, פשוט אנחנו מרגישים לא בנוח עם החשיפה הזו. אנחנו אנשים מאמינים ושמחים בחלקנו, ולא מחפשים דקות של תהילה". אחרי הפצרות רבות הם נעתרו לנו. ביקשנו לחלוק את הגאווה המקומית הזו בתוך המשפחה הבנימינית, והם פתחו בפנינו את דלתם והובילו אותנו בין סמטאותיהם.

הבית של אפרים ושושנה בנווה צוף שקט בשעות ערב. הריאיון אתם נערך עוד טרם הפיגוע הנורא באיתמר, שבו שיכלו שכניהם ליישוב – חיים וצילה פוגל – את בנם, כלתם ושלושה מנכדיהם. בשלוות ערב זה אין כל רמז לבאות. הבית מואר וחם ושום פריט צבאי חריג לא נמצא במרכזו. רק כשמטפסים במדרגות העץ אל הקומה העליונה נחשפים קירות עטורים בתמונות הילדים. מדים, דרגות, מצנחים, ועוד כמה סמלים שאסור לנקוב בשמם המפורש ע לגבי נייר עיתון. ניתן לראות שם,

מתהלכים בין הילדים, את ברק וגנץ ואשכנזי. את החיילים לבית בלוט תמצא נמתחים במסדרים צבאיים ובטקסי הצטיינות, כמו גם מחבקים בחיוך את הוריהם שהביאו אותם עד הלום. התמונות הללו נקיות ומחייכות ללא טשטוש מכוון של צנזור צבאי. יש משהו טבעי ומחבק במקום הזה. התמונות הללו עוטפות אותך מכל עבר ומשתפות את המתבונן הסקרן בפיסת אידיאליסטיות פועמת. אך המציאות, מסתבר, מורכבת הרבה יותר.

אני חושב שהוא לא שרד

במרץ 2002, ליל חמישי, חדר מחבל למכינה בעצמונה. חמישה תלמידים נהרגו, עשרות נפצעו, ביניהם נתנאל בלוט (28). "בליל הפיגוע אפרים היה בחו"ל", מספרת שושנה, "באיזהו שלב כיביתי את האור והלכתי לישון. אחד הבנים צלצל אליי והעיר אותי משנתי, הוא שאל אם שמעתי משהו מנתנאל, כי קרה משהו בעצמונה. הדלקתי מיד את הטלוויזיה. התחלתי להבין מה קרה, והרמתי טלפון לנתנאל. משלא ענה לי צלצלתי להורים של חברים שלו מן המכינה. המידע היה עמום מאוד, מישהו אמר שהוא נפצע ביד ופינו אותו. עדכנתי את כלתי ויצאנו ברכב לכיוון המרכז. אמרו לנו שאת הפצועים פינו לבתי החולים אשקלון, סורוקה ותל השומר. בשלב הזה עוד לא ידעתי היכן הוא ומה מצבו. תוך כדי נסיעה טילפנו אליי לספר לי שהוא בתל השומר. הדלקתי את הרדיו ושם דיווחו שלתל השומר פינו את אלה שנפצעו אנוש. הלב שלי נעצר.

"זמן קצר אחר כך הגעתי אליו. הגוף שלו היה מלא בדם והוא היה מחוסר הכרה. היה חשש כבד לחייו. מסתבר שרסיס רימון פגע לו בעצם בית החזה ונהדף מחוץ לגופו. זה היה הנס שלו, הנס שלנו. לא קל לאמא לראות את הבן שלה כך אחרי פיגוע. כעבור איזה זמן הוא חזר להכרה ומצבו התייצב. הוא עבר שלושה ניתוחים ושוחרר כעבור שבועיים. למחרת הפיגוע ראיתי את תמונתו מרוחה על חצי עמוד ב'מעריב'. זה היה 'משהו משהו'. בהחלמה שלו נס רדף נס. עור התוף שלו נקרע לגמרי ונקבע לו ניתוח בדיוק שנה אחרי, אלא שבבדיקות המקדימות התגלה שעור התוף הצמיח את עצמו מחדש. זו תופעה שקוראת פעם במיליון, כך אמר לנו אחד הרופאים".

נתנאל השתקם מן הפציעה הזו והתגייס ליחידה המובחרת "אגוז", שם שירת כלוחם וכקצין. במלחמת לבנון השנייה, כשנתנאל וחייליו הסתוו באחד הכפרים בלבנון, פגז טנק ישראלי התפוצץ בקרבתם ופצע כמה מחייליו. חודשים אחר כך, כשהם מתאמנים בחילוץ מוסק של פצועים, נתבקש נתנאל לדמות פצוע. "יש לך ניסיון בזה", אמר לו מפקדו בהיתול. לפני העלייה למסוק הוא החליף כמה מילים עם הטייס: "הכרתי בלוט אחד בנסיבות כואבות", אמר לו טייס המסוק, "לפני כמה שנים פיניתי תלמיד מעצמונה בשם בלוט. נראה לי שהוא לא שרד". נתנאל הביט בו בחיוך: "הבלוט הזה הוא אני".

אם הבנים שמחה

אפרים ושושנה נולדו בניו יורק ממש במקביל לתקומת המדינה בישראל. משהו באוויר הישראלי ובאווירת התקומה המהדהדת הצליח להרחיק עוף, אלפי קילומטרים, ולגעת גם בהם. שושנה באה ארצה להתנדב לשירות לאומי בנתיבות. היא עסקה בחינוך, והמפגש החי עם המקום נטע בה את ההכרעה כי תגיע במוקדם להשתקע כאן בארץ. אפרים למד במתיבתא בברוקלין, בברוקלין גולג' (בדומה לשושנה), ואחר כך בישיבת "נצח ישראל" במקום. הגם שרוב רבותיו של אפרים היו בעלי חזות חרדית, הוא מציין כי "רוב הרבנים שחינכו אותי השתקעו בארץ, גם אלה שלא הגדירו עצמם ציונים". אם שאלתם את עצמכם איך מגדלים משפחה קרבית כזו, אשר קירותיה נוטפים אידיאליסטיות מפעימה, הכל מסתבר מתחיל בראש. "לא גדלתי בבית ציוני באופן מובהק", מספר אפרים, התרגשות מה גודשת את גרונו, "אך חצי שנה לפני שעלינו, אמי ניגשה אליי ואמרה לי כך: 'אני לא מרוצה מהחלטתכם להיפרד מהתא המשפחתי. אבל עליי לומר לך שני דברים. דבר ראשון הוא שאי שביעות רצוני נובעת מסיבות אנוכיות, כי אני יודעת שזו החלטה נבונה ואתם עושים את הדבר הנכון. הדבר השני שרציתי לומר לך, שאביך המנוח לו היה בחיים היה מאוד גאה בך'. אמי הוציאה תמונה שאותה ראיתי לראשונה בחיי. בתמונה נראה אבי ע"ה, אשר נפטר בעודי בן 11 בלבד, אוחז בשלט של הועד הציוני המקומי והקק"ל ברופשטשיץ (מקום מגוריו בפולין) בשנת 1921. הוא רצה לעלות ארצה, המשיכה אמי, אך אביו לא הרשה לו. ב-1927 הוא יצא מפולין והגיע לניו יורק. אמנם בכך משפחתי הקרובה ניצלה מהשואה, אך חלומו לעלות ארצה נגוז. אני הראשון במשפחה שהגשמתי את השאיפה הזו". בשנת 69', כשאפרים ושושנה באו בברית האירוסין, הם קבעו כתנאי שאת ביתם הם יבנו בארץ ישראל. "גדלנו בדור שהכיר את ישראל לפני ששת הימים", הם מדגישים בלהט, "והתרוממות הרוח שליוותה את הניצחון בששת הימים היוותה רוח גבית בשאיפות לעלות ארצה".

הגם שהחתונה הייתה בחו"ל, הלב כבר היה לגמרי בארץ ישראל. "עד כדי כך", מספרת שושנה, "שעל אף שניסיתי להרות כבר עם חתונתנו, כל הניסיונות עלו בתוהו. תשעה חודשים בדיוק אחרי שעלינו ארצה נולד בננו בכורנו, יוסי". מכאן ואילך שמחה רדפה שמחה. שנתיים אחרי יוסי נולדה הבת היחידה (כן, יש אחת כזו וגם היא בוגרת צה"ל), ציפי. ניבאו לנו אז חברים בצחוק: 'בת סימן לבנים', ובאמת הם לא איחרו לבוא. בן אחר בן אחר בן נולדו להם, וכך שישה בנים נוספים לבית בלוט, שמעדיפים לפזר מסך ערפל סביב שמותיהם ותפקידיהם המדויקים. עכשיו דמיינו רגע לעצמכם בית רווי בנים ונטול סבתות שיכולות להושיט עזרה או לסייע במשהו למשפחה הצעירה וברוכת הילדים, ותבינו לאיזו מסירות, אחריות ועצמאות גדל הבית הזה. "לא גדלנו במשפחות אמידות", אומרים לי הזוג בלוט, כמעט מתנצלים, "ולכן רק פעם בחמש שנים זכינו לביקור משפחתי. אפילו בבריתות של הבנים הם לא יכולים היו להגיע". משפחת בלוט החלה את צעדיה בירושלים, עברה בשליחות קצרה באוסטרליה, ובשנת 88' העפילה לנווה צוף, חברה לדור המייסדים, ומאז הם נטועים עמוק במקום.

לאפרים ושושנה אין ספק שגם לאווירת המקום שבו גדלו הילדים היתה תרומה מכרעת. "גדילה ביישוב חלוצי, האווירה הקהילתית של החיים בישוב כמו נווה צוף – היוו עבור ילדינו חממה ציונית וערכית, שחיזקה והעצימה את הערכים שהדגשנו בבית. אי אפשר להמעיט בחשיבותה של סביבה תומכת ומאתגרת, ובמיוחד כזו שמורגשת היטב בישוב שלנו".

בין גאוה לדאגה

"אנחנו מאוד גאים בילדים שלנו ושמחים בדרך שבה הם בחרו, אך זה לא מונע מאיתנו לדאוג ולפחד", הם מודים. בין גאווה לדאגה פוסעים בני הזוג בלוט, כמו הליכה על חבל דק בין ארץ לשמים. בין שמחה מכונסת, אצורה, לבין מתח מטריד. במלחמת לבנון השנייה לחמו מחצית מן הילדים בזירות השונות. אבא ואמא של הלוחמים צבעו לילותיהם לבן כשלבם יוצא אליהם, מתפלל וחרד. "אנחנו שלמים עם הבחירות שהם עושים. אנחנו מלווים את הילדים במסלול הצבאי במידה שווה של גאווה ודאגה". ברגעים של פחד ומתח מתמיד הם דולים ממעיינותיהם האידיאליסטיים, וחובשים בהם את פצעי דאגותיהם. "אומה שלא מוכנה להגן על עצמאותה תאבד אותה", אומר אפרים בקול עמוק ומלא חזון, "האומה איננה מושג מעורפל. העם כולו זה אנחנו, כולנו יחד, למרות החששות והפחדים. מי שקושר את גורלו לעם היושב בציון חשוב שיבין שהוא נטל על עצמו את האחריות להגן על העם וארצו. התחושה הזו מלווה אותנו מאז ומתמיד. זה לא האחר שיעשה את המלאכה אלא אנחנו. כל מי שחש חלק מן העם, הראייה הזו חייבת להוביל את חייו".

אתם גם ישנים בלילה? אני מוכרח לשאול אותם, לפצוע לרגע את קרומי השלווה שנמתחים בסלון החם והמוגן. פתאום מתחוור לי כמה מתח תדירי עשוי לזרום במציאות הקרבית והלוחמנית הזו, וכמה רוגע, שלווה וסיפוק אני מוצא בין קירות הבית המעוטרים למכביר. אפשר ממש להתכרבל בנחת הזו שמחייכת אליך מכל פינה בבית בלוט. אבל עדיין אני טרוד ומפציר בהם, עם כל כך הרבה לוחמים בבית אתם מצליחים להירדם!? הם מחייכים, עיניהם טובות ושוחקות, מתבוננים בי כמו הורגלו לקושיות מן הסוג הזה. "אנחנו בהחלט דואגים, יש גם לילות שאנחנו לא מצליחים לעצום עין, ועם זאת אנחנו לא מתחרטים לרגע בבחירת ילדינו".

במבצע עופרת יצוקה נכנסו הלוחמים לבית בלוט אל לוע האויב ממש. בימים כאלה הבית מתפקד כמעט כמו חמ"ל, עדכונים שוטפים זורמים אל הבית בנווה צוף, ואמא שושנה מעדכנת את הילדים בשלום אחיהם. אחד האחים נכנס לעזה עם חייליו כשהוא משאיר בביתו אשה בשלהי הריונה. חייליו נכנסו לאחד הבניינים בעזה וגילו, למרבה ההפתעה, כי נמצאים עימם שני מחבלים. חילופי אש התנהלו בתוך הבניין ושלושה חיילים נפצעו. מפקד הכוח לבית בלוט אסף עמו כמה לוחמים נוספים ונזעק מיד לתת גיבוי ומענה לחיילים הפצועים. עם כניסתם לבניין הושלכו לעברם רימונים וירו עליהם מנשק קל. הוא נפצע באורח בינוני, והוזנק במסוק לתל-השומר, לא לפני שהכוח הספיק לחסל את שני המחבלים. וכמו גלגל חוזר, אף הפעם אפרים שהה בחו"ל ושושנה וכלתה הוזעקו לבית חולים תל-השומר, שם גילו את הבן והחתן כשגבו מנוקב מכדור פלשתיני, אך רוחו עם לוחמיו ומשפחתו.

סבתא על גלגלים

בחיי היומיום עוסקת שושנה בחיי הקהילה ומתנדבת בבית הספר המקומי. אפרים מגייס כספים לישיבת אלון מורה, ומעת לעת, כחלק מעבודתו, הוא מרחיק נדוד אל מעבר לים. אך הם בעיקר מתמלאים ממשפחתם, או כדבריהם "אנחנו פול-טיים סבא וסבתא".

את הנתון הבא אני מעריך שיהיה קשה לקבל, הוא על גבול ההזוי, כמעט צחוק הגורל; אולי יש בו איזה מסר שמימי ומתגרה, אולי יש בו חיוך וקריצה, ואולי, מי יודע, הוא מכוון לאיזון דמוגרפי. הנתון הזה מזכיר בדיחה ישנה על אברך צעיר שמגיע לראשונה עם אשתו ההרה לחדר לידה, לא מסוגל לעמוד בלחץ ופורש לו לחדר צדדי. הוא מסתובב מצד לצד בחוסר נוחות, מוחו קודח ובטנו צבה, כך שעות ארוכות ומתישות עד אשר יוצאת המיילדת וחיוך על שפתיה: "נולדה לך בת". האברך המאושר מזיל דמעה ופולט אנחה מפיו: "לפחות היא לא תעבור את מה שאני עברתי". ממש כמו הבדיחה ההיא, כמעט ולא יאומן, מכל בניה-לוחמיה של משפחת בלוט יצאו רק נכדות. 12 במספר, לא פחות, ואין ולו נכד זכר אחד (לעת עתה). "הן", יכולה שושנה לומר בהיתול, "לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", אך היא מבקשת לומר משפטים אחרים: "הנכדות המתוקות האלו הן האינפוזיה השבועית שלי, אין על נכדות!".

שושנה היא סבתא על גלגלים, כל יום בשבוע היא מבקרת ילד אחר ונכדות שונות, וכך בכל שבוע היא מקיפה ביקור משפחתי מורחב. "אני הבטחתי לעצמי", אומרת שושנה, "שאצל הילדים שלי זה ייראה אחרת. אנחנו גידלנו את הילדים לבד, ללא עזרת ההורים. ואני רציתי לעשות תיקון לחוויה הלא פשוטה הזו, ולהעניק לילדיי ונכדותיי את מה שאני לא זכיתי". כל יום נוסעת שושנה אחר הצהריים להוציא את הנכדות מן הגן ולבלות עימן ועם אימותיהן ("יש לי כלות מדהימות, גם כשהבעל-הבן בצבא הן מסתדרות נהדר"). די בלהביט בעיניה הבורקות של שושנה בכדי להבין כמה טוב נפל בחלקה.

לכל נכדה יש עץ

את מצבורי הנחת והסיפוק בבית משפחת בלוט אפשר ממש למשש בידיים. "חלומותינו התגשמו – עלינו ארצה מתוך רגש ציוני, וכל מה שרצינו לעשות זה להיקלט ולהפוך לחלק אינטגראלי מהחברה הישראלית, ושהמשפחה שנצליח להקים תהיה משפחה עם אידיאלים". התחמושת האידיאליסטית בבית משפחת בלוט לא נגמרת. "אנו גאים שהילדים שלנו, כולם, הביאו את האידיאלים שספגו בבית המשפחה למישורים נוספים. אנו מתפלאים מהישגי הילדים וזה מקור לנחת וגאווה". אל תוך המחסניות של הזוג בלוט נתחבים כדורי תפילה וחלום, הם דורכים אותם בנשקם, משחררים ניצרה ופולטים תקוות לכל עבר: "אנו מקווים שהקב"ה יעניק לנו שנים רבות של שלווה ונוכל ליהנות מן הבנים ומבנות הבנים".

רק כשאני יוצא את הבית אני מבחין בערוגה קטנה וירוקה ובה מזדקרים עצים רכים ונטיעות חדשות. 12 במספר. הם מתנודדים ברוח החורפית, הקרה, כורעים ומשתחווים ומודים, בעיקר מודים. תחת כל עץ רענן ניטע לוח קטן הנושא שם של אחת הנכדות. "את העצים הללו נטענו בכל הולדת נכדה. לכל נכדה יש כאן עץ הנושא את שמה. בעזרת ה' בבוא העת, כמו במנהג התלמודי, אנו נגזום מענפי העץ ונבנה בהם את חופתן של הנכדות הנישאות". משהו בעצים הרוחשים הללו, בחלומות הנטועים, בצינה המטפסת בין העלים המתבדרים ובאהבה שנישאת כאן ברוח הקרירה בנווה צוף, מציף איזו שורשיות מיוחדת, נדירה, המלאה באהבת אדמה, מלאה באהבת אדם ועם. פתאום אני מרגיש קטן כל כך אל מול המשפחה המיוחדת הזו, המסורה כל כך. "תודה" אני אומר לאפרים ושושנה, מצטנע לרגע, נבוך ומהרהר לעצמי, "תודה על מי שאתם ועל מה שבניתם, תודה על השיעור החשוב שלימדתם אותי, אותנו. תודה על המסירות המפעימה ועל האהבה".