הבוקר. בתי בת השמונה מספרת לי בהתלהבות למה מתחפשת כל אחת מחברותיה, ונכנסת לפרטים בקולה הקופצני. ואני במקום אחר. מנסה להיראות קשובה, מכילה, מידי פעם שולחת לעברה חיוך, כשבראש מהדהד לי, כמו תקליט שרוט, קולה של גיסתי מאיתמר שלוחשת לי בטלפון במוצ"ש האחרון "זה פוגל...","זה פוגל...", "זה פוגל...".
ואותה שנייה שאני זורקת את הטלפון ופורצת החוצה בצעקות. והזמן שנחצה לשני עולמות. לפני ואחרי.
אמי מתקשרת נסערת, "הכל בסדר עם נחמה ויוסף?", קולה הרועד חושש לחיי גיסי היקרים. "כן, אמא, איתם הכל בסדר..". איך אני עומדת להודיע לה על רותי? רותי שגדלה אצלנו כבת-בית מגיל 12? רותי שהגיעה לביתנו בקרית משה, כשאחיה - אורי, תילי וחנן משתרכים בעקבות אחותם הגדולה? מהופנטים ל"עמי ותמי" בטלוויזיה? רותי שישנה אצלי כמעט כל שבוע? שנשארה לשבת עם אמי על שולחן השבת, כשאני כבר מפנה את הצלחות, ודנה איתה בעניינים שברומו של עולם? שמתעניינת בשיריה של אימי, אפילו יותר ממני? שיוצאת איתנו לבתי קפה, לאנה טיכו.
בסוף שמינית, רגע אחרי שענן הבגרויות התאדה מאחורינו, משאיר את רובנו למנוחה קלה לפני שנת השירות, עברת ניתוח לב פתוח. ילדה בת 18 במחלקה עם זקנים ותשושי נפש, וצלקת. והתאוששת כל-כך מהר. נהרנו לבקר אותך בבית החולים כל החברות, היה צריך לגרש אותנו מהמחלקה, הפרענו לכל הזקנים עם הבלונים והשוקולדים והצחוקים הרמים. "בבקשה אל תצחיקו אותי, זה כואב לי בתפרים", התחננת ופרצת בצחוק לא רצוני.
* * *
איזה מזל שהגעתי אתמול, ביום הראשון, לשבעה. עוד היה רגוע. את הר הגעש של הכאב הצורח מתוכי, הוצאתי לתוך זרועותיה החובקות של אימך. "מיכל", היא זועקת, "הייתן חברות כל כך טובות". ושתינו גועות בבכי.
היום כשבאתי, כבר לא היה מקום אפילו לשבת, כולם עמדו וניסו לנחם במבטם. שירה שעומדת לידי, מעלה זיכרונות ילדות. "זוכרת בכיתה ו', כשהמחנכת החזירה את העבודות שעשינו על נשים מיוחדות לאורך ההיסטוריה, היא אמרה שהעבודה שהרשימה אותה יותר מכל הייתה של רותי, כי היא כתבה על אמה".
אתמול היא סיפרה לי, אימך, שבשיחתכן האחרונה, רגע לפני שבת, סיימתן את השיחה בצחוק מתגלגל, כזה שתופסים איתו את הבטן. לא משהו בשגרה בשיחת אם ובת, וכך נפרדתן.
* * *
אני רואה את איילת, חברתך הטובה מהתיכון, מגיעה לנחם, והיא מספרת לי על ההתמודדות עם השגרה הכפויה, עם הבעל והילדים שלא יכולים להכיל את גודל הכאב. באותו רגע אני מודה לה', שזיכה אותנו לשמור על קשר חזק גם כנשואות, וזאת בעיקר בזכות הבעלים שמיד הפכו לחברים טובים. איתו אני יכולה לחלוק אותך, אותך ואותו. ואת הילדים. שלפתי מאחד האלבומים תמונה של אודי, מטיול של שניהם לפני כמה שנים, מתפלל בזריחה במכתש רמון. אודי הגיע מנצרים, יששכר מכרמי צור, ובמשך 48 שעות הם טיילו במדבר, מנותקים מכל העולם, ישנים באוהל זעיר, כשמסביבם גשם זלעפות, משאירים שתי נשים דאוגות מאחור.
אני זוכרת אותך אופה חלות כל יום שישי. היו לך גם הסלטים הקבועים שהכנת, מטבוחה, סלט חצילים מטוגן. פעם קפצתי אליך ואת היית בסוף הריון, עומדת במטבח, פנייך מאובקות מעט מקמח, ואת מנסה לשווא למצוא תנוחה נוחה, עם הבטן התופחת והרגליים שהתנפחו לך מההיריון, ותוך כדי לשה בצק במרץ. אני מיד התקוממתי ואמרתי לך, "תפרגני לעצמך, מה יקרה אם לא תאפי חלות כל שישי? אם לא תכיני שמונה סוגי סלטים? תקני, תקלי על עצמך". "את צודקת, אפילו לא העזתי לחשוב על זה", עצרת לרגע, הבטת בי כאילו נשאתי בפי בשורה מרעישה, ואז המשכת ללוש במרץ, מסיטה לרגע כמה שערות סוררות שהשתרבבו מהמטפחת ונשרו על פניך. ולחלות שלך היה טעם גן עדן.
* * *
היום פסקו גלי הבכי החנוק, היום דמעותיי יבשו איכשהו. בבוקר הקפדתי לא להתאפר, מחשש שהאיפור יימרח על פניי כשאבכה אצלכם. ונותרתי יבשה, יבשה ושותתת דם. בדרך חזרה עצרתי לרגע בתחנת דלק, ושם בשירותים פרצתי שוב בבכי.
אני נזכרת בסוכות לפני שנה, כשקפצנו אליכם עם כל הילדים, ואודי עשה על האש. גם זהר וגילי - חברים טובים מהתקופה שגרנו כולנו בכרמי צור - הגיעו עם הילדים, ולרגע היה נדמה לי כאילו לא עברו תשע שנים מאז היינו שכנים באותה שכונת קרוונים. קינאתי בשתיכן, איך חזרתן להיות שוב שכנות, הפעם באיתמר.
כואב לי נורא בלב, אני רוצה להתחבר שוב לעוצמות הבכי המטלטל הזה, שמקיא מתוכו את הרעל השורף, ולא יוצא כלום. מפחדת שהכאב יתמסמס לי יום אחד, מפחדת שזה יקרה מהר מדי. אני מתגעגעת אליך, מביטה לתוך עינייך בתמונות מהאינטרנט ולא מסוגלת לקלוט. לא מסוגלת לעשות פעולות יומיומיות פשוטות. שטפתי ערימת כלים אחת, ועצרתי את השנייה. הכביסה גועשת, הילדים נאלצים להסתפק באוכל תעשייתי. הם דורשים ממני לחייך, לחנך, לעזור, לחבק אותם. ואני רק מחכה ללילה, לשקט, לעצום עיניים ולחבק לתוכי עוד זיכרון קטן ממך ששב וקופץ אלי, עוד פגישה שלנו בבית קפה ירושלמי, עוד שיחה מלאת תובנות ודמעות משותפות לשתינו, עוד קפיצה אקראית שלכם לבית שלנו בשבות. וכל פעם מחדש אני נפעמת מה עדיין קושר את נפשנו זו בזו, אחרי כל השנים.
"את ורות חברות טובות?" סגנית מנהלת אולפנת "לבונה" שהייתה שכנתי עד הקיץ, לא מסוגלת להבין את החוט המקשר, "היא כזו רצינית, תורנית, ארץ ישראל, שכל, שיעורי תורה, הרב קוק, מסירות נפש!", ואני כזו לא, "מה הקשר??", היא מרימה גבות וצוחקת, ואני מתנפחת מגאווה. זכיתי.
בהלוויה וגם בשבעה מספרים ללא הפסקה איזו אישיות מיוחדת היית ואני מודה לה' שנתן לי אותך במתנה כחברת נפש. "רותי כולה אש, הכל אצלה חד כתער, עוצמתי", מסכמת איילת כשאנו נפרדות, "וכך גם היא הלכה". את כל הזכרונות שצפים בי, אני כותבת מהר, לא לשכוח, רוצה להחיות אותך בתוכי, ולו לרגע קט. לצבוע את הזכרונות המתוקים עליך וחקוקים בדם ליבי. אני מתפללת שהחוט המקשר בינינו לא ייפסק, מתפללת להמשיך להנציח אותך בכל דרך אפשרית, מעל כל במה, שגם אנשים שרחוקים מהדת, מאיתמר, מיש"ע, יזכו להכיר את האור המיוחד שבך. את הילדה החכמה, הנערה הבוגרת, הבחורה השובבה והשנונה, זו שגם מתחצפת לעיתים למורים, שמבריזה מידי פעם מהלימודים, שמתלהבת מחיילים גבוהים ירוקי מדים, שתמיד מתבוננת לעומק, על כל אדם, בכל מצב, נלחמת בחירוף נפש לצדקת כל הדברים, גם הפעוטים, של החיים.
רותי יקרה, תודה לך שהיית לי כאחות 23 שנה, שהקשבת, שפתחת בפניי צוהר לנפשך, שאהבת.
נוחי על משכבך בשלום.