יש משהו מטעה בשלווה ששורה על מגרון בסתם יום של חול. בתים קטנים ונוף בראשית מכל עבר, אבל עננה כבדה מאפילה בשמי הקיץ. העננה הזו מרחפת על המקום הזה כבר שנים ארוכות, ואחת לתקופה היא מתעבה ומשחירה ומאיימת על הכל.
הרבה אומץ לב יש לאנשי המקום הזה, כמו דוד הקטן מול גוליית הענק, הם מעיזים להרים אבן שלא מרימים בדרך כלל, ולהילחם במוסכמה השלטת, ש"לא נוגעים באדמות פרטיות וזהו". אפילו במחננו מרימים ידיים מול תחנת הרוח הזו, אבל אנשי מגרון קוראים תגר ולא מוותרים. המושג אדמות פרטיות הוא פיקציה, הם אומרים, אל תקנו את זה, אל תלכו שולל ותוותרו על עקרון אידיאולוגי רק בגלל סעיף משפטי שאין אמת מאחוריו, זהו סכר בפני שיטפון.
הבעיה המשפטית של מגרון לא פשוטה, הם יודעים, כי במפות שמדינת ישראל אימצה אכן רשומים בעלים ערבים פרטיים על שטחי מגרון. האם באמת אדמת מגרון גזולה? האם רק בשל הרישום הזה אין מוצא וחייבים להרוס יישוב פורח? זו כבר שאלה לגמרי פוליטית ולא משפטית בכלל. לו היתה המדינה באמת רוצה – היא היתה מוצאת בקלות מוצא משפטי כשר וחוקי גם להשארת היישוב הזה על כנו. בכסות חוקית עתרו פעמיים אנשי שלום עכשיו כנגד מגרון, כשבעצם – לא חוקיות עומדת כאן על הפרק, אלא שאלה בסיסית אידיאולוגית הרבה יותר: של מי הארץ הזו (ר' מאמרו של רב היישוב מגרון במדור מאמרים).
קרקע פרטית ללא בעלים
בואו נחרוג מהרגלנו ונשים את השוטף בצד, כך אמר לאחרונה מנכ"ל המועצה למנהליו כשהתייצבו במגרון כחלק מסדרת סיורי מנכ"ל מנהלים ביישובים. כאן לא נדבר על התקציבים ולא על תכניות העבודה, כאן יש משהו חשוב יותר לשמוע. ואנשי מגרון פרסו את משנתם, שטחו את טיעוניהם, נגעו בתחושותיהם, דנו בדילמות שונות כמו גישה כזו או אחרת לתקשורת.
אז מה באמת יש להם, לאנשי מגרון, לטעון אם הקרקע פרטית? ראשית, הם אומרים, איפה בעליה? אין איש שטוען לבעלות (מאמצי שלום עכשיו למצוא אותם עלו בתוהו), הקרקע מאז ומעולם היתה טרשית ולא עובדה (צילומי אוויר עשרות שנים אחורנית מוכיחים זאת), וגם אם יימצא בעל קרקע – אפשר לפצות אותו כספית. לא חייבים להרוס יישוב שנבנה דווקא במקום זה בשל חשיבותו האסטרטגית. בקלסרים עבים הם שומרים מסמכים המעידים שמדינת ישראל בעצמה אישרה ותכננה ובנתה. עמודי החשמל שהעמידה המדינה עומדים זקופים כעדים נחרצים.
חוק התצרוף הירדני
בימים אלה עסוקים כמעט כל חברי מגרון במאבק. צוותים צוותים הם עובדים בכל החזיתות. בינתיים הוגש בג"ץ חדש של שלום עכשיו, כנגד כמה בתי קבע חדשים שנבנו. העתירה התבררה כחסרת בסיס, הערבים שנמצאו כבעלי הקרקע התבררו כבעלי קרקעות אחרות, אבל המדינה כבר התחייבה להרוס את הבתים. התמיכה של תושבי בנימין חשובה לתושבי מגרון מאד במאבקם.
"דוגמה טובה למקרה דומה מצויה בישוב ברקן בו המדינה הקצתה בטעות קרקע פרטית של משה זר לטובת שכונת מגורים. כיום ברור לכולם שהבתים לא ייהרסו, והשאלה העומדת על הפרק היא גובה הפיצויים שעל המדינה לשלם למשה זר, וכפי שכותבת המדינה שמאחר "ונבנו עשרות יח"ד בשטח זה המהווה כיום מרכז חייהם של עשרות משפחות, ברי כי הסעד המבוקש של סילוק יד איננו ישים".
שליטה על הציר
בסוף החודש שוב ידון בג"ץ בעתירת שלום עכשיו הראשונה נגד מגרון, לאחר שהמדינה ענתה שבכוונתה להעתיק את היישוב לאדם מזרח. בימי אולמרט ואווירת ההרס הכללית נטו ראשי יש"ע להסכים להעתקה מתוך תחושה שזה הרע במיעוטו, גם אם לא חתמו על אף מסמך. היום הם כבר נשמעים אחרת. "טיוטת ההסכם נדחתה בזמנו על ידי הנהלת מועצת מטה בנימין", מבהיר אבי רואה, יו"ר המועצה, "וגם במועצת יש"ע לא התקבלה החלטה ברורה לאמצה. היום כשמדיניותו של נתניהו שונה משל אולמרט, ברור שיש לפתוח את עניין ההסכם ולערער עליו. בתשובותיה האחרונות לבג"ץ המדינה כבר אומרת שיש לה עניין להסדיר מאחזים, לכן יש מקום למצוא גם כאן פתרון על בסיס שאלות והשגות על ההגדרה הגורפת בנושא אדמות פרטיות", אומר רואה. "זו הזדמנות לקרא לכל תושבי בנימין לבוא, לחזק ולתמוך. אין שום סיבה לפרק יישוב שהוקם גם אם לא באישורים פורמליים, אך בהסכמה ואף דחיפה של ממשלות קודמות, ולאחר אירועים קשים בכביש 60. המקום הוקם להבטיח שליטה על הציר המרכזי ולחזק את הביטחון עליו. אני רוצה לקוות שממשלת נתניהו לא תהיה זו שהורסת יישובים ומפנה את תושביהם".