יש שני דברים שיהוידע נזרי (34) אמר שלעולם לא יעשה.

הואנתי רום - מי שהקים את 'הבית האדום' ובו עזר לנוער נושר, והוא אומר: אני רוצה להציע לך הצעה. יש בית יהודי בהודו, ואני רוצה שתצא לשם עם המשפחה. שאלתי מה עושים שם, והוא אומר לי - הכנסת אורחים ולימוד תורה.

"זה היה מפתיע ומדהים. לא היו לי הרבה התבלטויות, כי זה היה בדיוק מה שרציתי. אמרתי כן בלב שלם. גם תמר התלהבה מהרעיון. הנסיעה קסמה לה".

"זכרנו את הודו לטובה מהטיול ההוא", משחזרת תמר, "הוא השאיר טעם של עוד, ובהצעה של נתי היו אתגר והרפתקה. חשבתי שזו תהיה חוויה משפחתית תוך כדי חיבור לערכים”.

"כבר באותו טיול היינו מעין בית יהודי מהלך”, אומר יהוידע. "עשינו קבלות שבת, שוחחנו עם חבר'ה שפגשנו בדרך על יהדות. באותו זמן, באזורים שבהם הסתובבנו, לא היה בכלל בית יהודי".

הרעיון לפתוח בית יהודי עלה אצל נתי רום כשהיה בטיול בתאילנד. בבית חב"ד הוא פגש זוג שחיו זמן מה בתאילנד, חסכו כסף, ובדיוק בנקודת הזמן הזו ה חשב שלעולם לא יתחתן עם תמר - מי שלימים הפכה להיות אשתו ואם שבעת ילדיו. ושלעולם לא יגור בעמונה, בה הוא מתגורר עם משפחתו כבר 13 שנה.

"כשהכרתי את תמר אני הייתי בן 16 והיא בת 14. הייתי המדריך שלה בבני עקיבא. היא היתה מקשה לי קושיות בפעולות, ואמרתי לעצמי: וואי, עם אחת כזאת אני בחיים לא אתחתן.

"אחרי שנישאנו, תמר למדה במדרשת שובה, ואני הייתי חייל. גרנו מספר חודשים בעפרה, ויום אחד הייתה בעמונה הופעה של איזו להקה. כשראיתי מלמטה את היישוב חשבתי לעצמי ששם בחיים אני לא אגור. התגוררו שם ארבע משפחות והמקום היה נראה לי נידח, ושזה שינוי מדי קיצוני לגור שם”.בשנה השלישית לנישואיהם יצאו בני הזוג לטיול בהודו.

"זו היתה גחמה שלי", מתוודה יהוידע, "מן שיגעון שנכנס בי. חבר הראה לי תמונות מטיול שעשה בהודו והרגשתי שהלב מושך אותי לשם. לא חיפשתי רוחניות או משהו, אפילו לא ידעתי להסביר למה אני כל-כך רוצה את זה. באתי הביתה, אמרתי לתמר שהייתי רוצה לנסוע, ולשמחתי זה דיבר אליה". הטיול ההוא היה הכנה למה שיעשו בני הזוג נזרי מספר שנים אחר כך - הם ייצאו להודו, מטופלים כבר בארבעה ילדים, ויקימו את 'הבית היהודי' - מקום שנועד לארח ישראלים ולתת להם טעימה של יהדות.

"כשחזרנו מהטיול עבדתי כמנהל בחברת בניה. ב-2005 פוטרתי כי לא הייתה עבודה וסגרו את החברה. הייתי מבולבל ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אז הלכתי להתבודד בהרים שליד עמונה כדי לחשוב. החלטתי שאני רוצה לעסוק ב'הכנסת אורחים' וללמוד יהדות עם חבר'ה.

"חזרתי הביתה ופתאום נוחת אצלי חליטו לחזור, ולהתחיל את החיים שלהם מחדש. הם מכרו את כל רכושם ולקחו מונית לבית חב"ד, תחנת ביניים בדרך לשדה התעופה, אבל כשהם הגיעו, הם גילו ששכחו את התיק עם הכסף במונית. הסיכוי לקבל כסף בחזרה בתאילנד כמעט לא קיים, אבל בכל זאת הרב של בית חב"ד הלך לתחנת הרדיו המקומית, עלה לשידור, וביקש שהכסף יוחזר. נהג המונית, ששמע את התכנית, הגיע למרבה ההפתעה, והחזיר את הכסף.

"בני הזוג רצו לתת לנהג המונית חמישית מהכסף במתנה, אבל נתי אמר להם שיתנו לנהג רק חלק - כי הרי בשבילו, בתאילנד, זה המון כסף, ושאת השאר יתנו לו כדי לפתוח בית יהודי. וכך נוצרה האפשרות לפתוח בית כזה. שכנענו את ההורים שיהיה בסדר, ונסענו”.

לא ממהרים לשום מקום

"יצאנו להודו לחמישה חודשים. נחתנו באמצע הלילה, הגענו לבית מלוכלך, מלא עכברושים. ישנו על הרצפה. זה היה סיוט, הכל היה רקוב.

"אבל זה לא עשה לנו חשק לחזור לארץ, אלא להיפך. רצינו להישאר ולסדר את המקום, להתארגן. שמנו שלטים, כתבנו 'הבית היהודי', ואנשים באו לשאול במה מדובר. אמרנו שאנחנו מארחים ישראלים. הם עזרו לסדר, והעסק התחיל לפעול.

"בסביבות הצהרים היו מתחילים להגיע מטיילים. היינו מכינים יחד ארוחות ערב, משוחחים. לא ניסיתי לדבר איתם על עניין ספציפי כזה או אחר, אלא לתת הרגשה של בית. לתת אהבה. העניין היה הכנסת אורחים. ביום שישי היו מגיעים כל החבר'ה ומבשלים לשבת. 98% מהם לא שומרים שבת, ובכל זאת היו מגיעים לבושים בבגדי לבן, לקבל את השבת. בשיא הגענו ל-150 איש".

למה אנשים נפתחים לזה דווקא בהודו?

אני חושב שאולי אנשים באים לתקופה ארוכה ומתגעגעים לבית, ואנחנו יצרנו מקום ביתי כזה. זה הבסיס. בהודו אדם נכנס לקצב חיים שבו הוא לא רודף אחרי הזנב של עצמו. קצב החיים המערבי מאוד תובעני ודורש. כל הזמן צריך לעשות משהו. להרוויח. יש מרדף אחרי החיים. בהודו, גם בגלל שההודים חיים כך, וגם בגלל שהמטייל מגיע לחופש, הוא נכנס לקצב חיים מאוד איטי. לא ממהרים לשום מקום. להודים יש אמונה שהכל מתנהל על פי הקארמה, לפי המזל, ואין לך הרבה מה לעשות. ואם נולדת לקאסטה מסוימת - למעמד מסוים, שם תישאר, ולכן השאיפה היא להצליח בקאסטה שלך, ולא לנסות להתחרות או לעבור לקאסטה אחרת. למשל, אם מי שנולד בהודו מקבץ נדבות, הוא ינסה להיות מקבץ הנדבות הכי טוב שהוא יכול, הוא לא ינסה לשנות את גורלו או לצאת מהקארמה שלו. יש בזה משהו יפה, שלימד אותי להיות איפה שאני הכי טוב, וליהנות מזה.

"אני חושב שהשלווה הזו מאפשרת סוג של הקשבה ופתיחות לדברים שבארץ פחות פתוחים אליהם. בכל ערב העברתי שיחה או סיפור, וזו היתה נקודת מוצא לדיון. הגיעו אנשים שמעולם לא התארחו אצל משפחה שומרת מצוות, או שלא היו במגע קרוב עם מתנחלים, והשיחות היו מרתקות. היו גם הרבה בעיות אישיות שניסינו לעזור ולמצוא להן פתרון - בעיות עם הדרכון, וכדומה. יום אחד ביקשו ממני לחלץ בחור שלקח סמים והשתגע. הוא לא אכל, לא ישן והיה אלים מאוד. הוא התחיל ללכת מכות עם אנשים בחוף. מהארץ שלחו את 'חיליק המחלץ' שיבוא להחזיר אותו, הוא חיליק מגנוס, שעבד בעבר ברשות שמורות הטבע בנגב, באילת ובסיני, שם שימש 'שריף' של שארם-א-שייח. אחרי פינוי סיני הקים חווה גדולה ביישוב דקל. בשנים האחרונות הוא מחלץ מטיילים ממקומות נידחים בעולם. למרבה הצער, במקרים רבים הוא מחזיר אותם ארצה בארונות קבורה. בזמן האחרון, הוא נקרא יותר ויותר לחלץ צעירים ישראלים שפשוט 'דפקו' לעצמם את הראש במסיבת סמים או בהילולת טראנס בחור נידח בעולם, במיוחד במזרח הרחוק – בתאילנד, בהודו ובנפאל.

"כשהגעתי לחלץ את הבחור מהמשטרה, ולקחת אותו לחכות אצלנו לחיליק, הוא התחיל להרביץ גם לי, העיף לי את הכיפה וצעק שאני חוטף אותו. השוטרים היו בטוחים שבגלל שהוא אלים כלפיי - אברח, אבל אני חיבקתי, והרגעתי אותו לאט לאט. היה חשוב מאוד להוציא אותו מהמשטרה, אחרת ההודים עלולים לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש, ולתת לו תרופות שעלולות לדפוק אותו לכל החיים”.

בוכים מגעגועים

בין אלפי המטיילים שעברו אצלנו, היו גם הרבה זוגות", משחזרת תמר, "לפני חתונה, בירח דבש, חילונים, דתיים ומעורבים. זוג אחד מעורב - הוא דתי היא לא - שהו אצלנו תקופה. ערב אחד, לוקחת אותי הבחורה הצידה ולוחשת לי: "מחר אני צריכה לטבול, תוכלי לבוא אתי לאגם?". כמובן שהסכמתי בשמחה, גם בארץ אני משמשת כבלנית בישוב. קבענו שעה ויום, ולמחרת התגנבנו בשקט, בזמן ארוחת הערב, ויצאנו בדרכנו אל האגם. כל הסיפור הזה היה כמו סרט... שתינו הולכות בחשיכה לצידי הצוקים, בעוד גלי הים מתנפצים בחוזקה לרגלינו, הליכה של כ-20 דקות שבסופה הגענו אל האגם. גם שם זו לא היתה חוויה מרנינה. הכל חשוך, אני עם פנס קטן. שקט. אין נפש חיה. היא טבלה, התארגנה, ושמחות וטובות לב התחלנו במסענו חזור, כשלפתע - "אוי! הטבעת!". מסתבר שהיא שכחה להסיר את הטבעת לפני הטבילה. חזרנו. היא טבלה שנית. ומאז יש לי סיפור על מסירות נפש בימינו על מצוות הטבילה במקווה – כשאני עושה הדרכת כלות.

"השהייה כשליחה בבית היהודי בארמבול היתה אחת החוויות של החיים שלי. מצד אחד זה חייב אותי לגדול ביכולות שלי - של הכלה והסתכלות פנימית, ומצד שני של ניהול בית ומטבח שעוברים בו מאות איש בשבוע, וכן שמירה על הגבולות של המשפחה בתוך כל החגיגה הזאת. דבר נוסף שהתחזק אצלי מאוד זו האהבה לארץ ישראל. היינו יכולים לבכות מרוב געגוע. היינו סופרים את הימים עד לחזרה לארץ".

"הגיע פעם זוג עם שני ילדים", מספר יהוידע, "היתה להם קריירה מצליחה בארץ, אבל הם רצו לעשות פסק זמן בחיים. הם פתחו את כל החסכונות שלהם, והחליטו שעד שייגמר להם הכסף, הם בהודו. האיש היה אנטי דתי, אבל האישה עברה פעם לידנו, נכנסה בדיוק כשישבנו ולמדנו, היא נדלקה, והתחילה לבוא כל יום יחד עם הילדים. את האיש לא ראינו. יום אחד היא הצליחה לשכנע אותו לבוא לקבלת שבת ולסעודות.היא חשבה שהוא ייבלע בין מאות האנשים ולא ימשוך תשומת לב מיוחדת, אבל הם הגיעו מוקדם, והיה חסר לנו עשירי למניין. הוא ישב בחוץ, אז החברה החילונים הלכו לקרוא לו. הםלא ידעו שהוא אנטי.

"הוא לא הסכים, ואמר שהוא לא מאמין בזה. הם חזרו ואמרו לי: אתה בעל הבית, אז אולי אתה תצליח לשכנע אותו. עניתי שאם הוא לא רוצה, אז לא. מה יש לשכנע אותו? אבל הם לחצו עלי אז יצאתי, למרות שזה לא שייך אלי ללחוץ על אדם לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות. זה גם לא לפי ההלכה. אמרתי לו: שלום, ברוך הבא, ושאלתי - אתה מעוניין להצטרף למניין? הוא ענה - לא. מה שאני לא מאמין בו, אני לא מעוניין לעשות.

"התפעלתי מאדם עקרוני שעומד על הדעות שלו ולא מזייף, ואמרתי לו: כל הכבוד לך שאתה אדם ישר.

ואז הוא אמר לי - טוב, אבל אם אתם מתעקשים, אני מוכן לעשות לכם טובה. עניתי - הייתי שמח, אבל הלכתית זה לא תופס, כי אם אתה לא מתחבר לזה, אתה לא יכול להיות חלק. שלפתי סידור של הרב מרדכי אליהו והראיתי לו את זה בסידור. הוא התפעל מההלכה, שנותנים מקום, וצריך חיבור. הוא לא נכנס לתפילה. הגיעו אחרים, והתחלנו להתפלל. בארוחה ישבנו יחד ושוחחנו. היה נעים.

"אחרי כמה ימים האישה הגיעה בוכה וסיפרה שיש להם קושי גדולֿ, כי היא מאוד מתעניינת ביהדות והוא לא נמצא שם, אז הוא הלך מהבית עד להודעה חדשה, כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו. הם גרו בכפר הסמוך, שבו הייתה לי פרה שהייתי חולב, כדי שיהיה לי חלב ישראל. אחרי כמה ימים איזה בחור לקח אותי לשם על אופנוע, ונכנסנו אליה כדי לדרוש בשלומה. הגענו בדיוק כשגם הוא חזר הביתה. זה היה מביך, מלמלנו משהו והסתלקנו כדי לתת להם לסדר ביניהם את העניינים. יום למחרת הם באו שניהם ואמרו שהם החליטו ללמוד יחד. הוא לא רצה לחזור בתשובה או משהו דומה, אלא רק להכיר את החומר. בהמשך הם חזרו לארץ, עברו לגור באיזה מצפה בגליל, וחזרו בתשובה. את ליל הסדר באותה שנה הם עשו אצלנו בבית בעמונה.

"היו הרבה שהגיעו אנטי-התנחלויות ומתנחלים, וכששמעו שאנחנו מעמונה עיקמו את האף, אבל השיחות והקירבה האנושית הפכו לא פעם את הקערה. אני זוכר במיוחד בחור אחד שהגיע מלא אמירות בוטות כנגד המתנחלים, אבל שנה אחר כך הוא מרים אלי טלפון ואומר לי: אתה יודע איפה אני נמצא? אני עוזר לאנשים להתגנב לגוש קטיף. זה היה בזמן הגירוש.

"היה בחור בן 37 שהיה נזיר בודהיסטי, שהעביר סדנאות בבודהיזם לישראלים וללא ישראלים. הוא הגיע אלינו וגילה את היהדות, חזר בתשובה, ושילב ביהדות גם את תורות המזרח".

לא הרגשת קצת מיסיונר?

לא, כי לא הייתי מיסיונר. קיבלנו כל אחד באהבה, כמו שהוא, בלי לרצות לשנות אותו. היו גם כאלה שבאו ולא התעניינו ביהדות. לא ניסינו לדחוף להם את היהדות בכוח. אז היו אנשים שחזרו בתשובה, אבל זה לא העניין, מבחינתי העניין היה לעשות שלום בין האנשים.

"יום אחד בא אלי בחור שמאלני ממשפחה מאוד קיצונית, שאמר שאם לא היינו בהודו הוא לא היה מדבר אתי, וסיפר שדוד שלו אפילו מסוגל לירות באדם כמוני, רק בגלל שאני מתנחל. הדוד הזה שלו לא מדבר אתו כי יש לו חברה ממרום גולן. השיחה והמפגש קירבו בינינו והרגיעו את הרוחות.

"אני לומד ומכבד כל אדם שמגיע לדבר אתי. ממקום כזה זה לא שיש לי מה לתת ולהם מה לקבל, אלא יש לנו נתינה וקבלה הדדית. להרבה אנשים שנקראים חילונים יש חשיבה בריאה ואוהבת א-לוהים לא פחות מלאנשים דתיים. ישבתי פעם עם חרדי ברסלעבר חוזר בתשובה. הוא חזר בשנת 82' והוא אמר לי: 'לא הבנתי שנים איך המזרוחניקים לא מצליחים לקרב, אתם יש לכם יתרון עלינו בכל דבר. אנחנו לא הולכים לצבא, אנחנו נראים נורא, אתם מסתובבים בין החילונים ואתם לא מצליחים להגיע לסיפור הזה, ורק עכשיו בשנים האחרונות זה קורה'. אני חושב שזה שלא עשינו את זה עד היום זה ממקום של התנצלות. היום אני מבין שיש לנו מה לתת וגם מה לקבל, אז למה לא לתת.

"גם אני בעצמי, כשניסו לקרב אותי - חרדים, חב"דניקים - היתה רתיעה, מה אתה מנסה לשנות אותי? אבל אני לא באתי מהמקום הזה, באתי ממקום שאני בא ללמוד איתם יחד. גם לקבל וגם לתת. לפני שיצאתי להודו שאלתי את הרב מרדכי אליהו מה ללמוד איתם בהודו, עם החבר'ה, והוא אמר לי ללמוד איתם הלכה אגדה ומוסר. זו היתה תשובה מאוד כללית, אבל אני לקחתי מזה את המילים 'ללמוד איתם'. באתי ללמוד איתם ביחד. לברר איתם דברים ביחד. ואותי לא מנסים לקרב? בחור אחד שחזר אצלנו בתשובה בהודו, הפך לחב"דניק, והיום הוא מנסה לקרב אותי...

"כשחזרתי מהודו הבנתי שצריך לעשות משהו גם בארץ, מקום פתוח, שאנשים יוכלו להתחבר. מקום שבו תהיה הקשבה".

ממים ליין

"כשנחתתי בארץ, פוגש אותי על השביל אביחי בוארון, שכן שלי מעמונה, ואומר לי: שכרתי מקום במרכז העיר, בוא תפתח. זה יהיה מקום לאהבה, לקירוב לבבות. הוא ידע שחזרתי מהודו ושהייתה לנו שם הצלחה גדולה, יצרנו קשר משמעותי עם הרבה אנשים, נשברו הרבה מיתוסים ונשבר הרבה קרח בין דתיים וחילונים ובין החילונים ליהדות. אני מאוד מאמין בשלום בינינו. גם אם אנחנו שונים. גם אם אנחנו חושבים אחרת. לא צריכים להיות אחידים, אבל כן מאוחדים. אוהבים זה את זה ומאפשרים לכל אחד לחיות.

"לא רציתי מיד לתת תשובה, אמרתי לו תן לי לחשוב על זה, והוא אמר, מה יש לחשוב על זה? זה ברור שזה מה שאתה צריך לעשות. חייכתי. ואז הקמנו את 'מרכז מים'. בהתחלה הגיעו הרבה חבר'ה מהודו לשמוע שיעורים, הרצאות. המטרה של מרכז מים היתה קירוב לבבות והנחלת היהדות".

במשך שש שנים הפעיל יהוידע את מרכז מים, קירב לבבות והרבה אהבה, אבל לאחרונה נטש את העולם הזה והחל מתרכז באהבה אחרת – ביין שהוא מייצר ביקב עמונה, ובמקביל הוא מחפש עוד עבודה.

למה עזבת?

לא עזבתי. התחלתי להתעסק עם היין. אני רואה שזו גאולה, 'עוד תטעי כרמים בהרי שומרון' זה אחד הפסוקים שמבטאים את הגאולה. זה כמו תחיית המתים של האדמה. זה מלמד על תעשיית יין במימדים גדולים בעת העתיקה. האזור של בנימין ושומרון היה מרכז יין עולמי, אנשים היו מגיעים לפה עם נאדות וכדי יין, והיום מתחילים להכיר בזה. אחרי שש שנים במעייני הישועה, וריכוז פעילויות בכל הארץ, החלטתי לצאת לעולם העסקים ולנסות את מזלי בתחום הכלכלי, כדי לחזור למקום של הקירוב ביותר שפע. הרבה פעמים פרויקטים שרצינו לעשות נפלו מחוסר תקציב, ואני רוצה שזה לא יקרה. אני כרגע מחפש עבודה, ובינתיים מתעסק ביקב, שהתחיל כתחביב לפני יותר מעשר שנים. הייתי מכין כל שנה כמה מאות בקבוקים לצריכה אישית. נמשכתי אל היין משום מה, ובהתחלה דרכתי ענבים באמבטיה בלי לדעת הרבה מה אני בדיוק עושה. צברתי ניסיון, ועם השנים היין הפך איכותי.

"את יקב עמונה הקמנו אביחי בוארון ואני ב-2008. החלטנו לעשות את זה יותר מסחרי, וכיום יש לנו בסביבות 5000 בקבוקים בשנה, ואנחנו רוצים לגדול. זכינו במדלית כסף בתחרות בינלאומית שנקראת טרה (אדמה) וינו (יין), ובמדליית ארד בתחרות ארצית שנקראת 'אשכול הזהב'.

"למרות ההכרה הלאומית והבינלאומית יש מסעדות בארץ שלא רוצות את היין שלנו, כי הוא מההתנחלויות. הגעתי לחנות יין במגדלי עזריאלי. הבעלים שאל מאיפה היין. אמרתי שזה מעמונה, והוא אמר: 'אה, אז בשטחים, אני לא רוצה'. הוא לא היה מוכן אפילו לטעום. הייתי גם במסעדה בירושלים שנקראת zuni, והצעתי להם את היין. בעלת הבית התנגדה מסיבה דומה, וכשרציתי שתסביר, היא אמרה: אני לא מספיק מכירה אותך בשביל לפרוש בפניך את משנתי. אבל יש גם הרבה תגובות אוהבות ואוהדות.

"אנשים אומרים לי: מה אתה עוזב את הקירוב שזה עניין ערכי, בשביל עניין חומרי? אז קודם כל היקב זה לא כזה עניין חומרי. יש עכשיו קבוצות של חובבי יין בארץ. הגיעו אלינו כמה חבר'ה שהסכימו לחצות את הקו הירוק בפעם הראשונה בחייהם, אירחתי אותם בבית והם נדהמו ואמרו, לא ידענו שיש לנו כזה חבל ארץ מדהים. אז הנה, גם היקב עושה קירוב רחוקים.

"וחוץ מזה, לפני חצי שנה נסעתי לפתוח בהודו שני בתים יהודיים מטעם ארגון 'רוח אחרת'. הלכתי יותר בקטע הלוגיסטי, וגם להכווין את הזוגות הצעירים. יש לי עדיין חיבור. ואני נוטע עכשיו כרם ליד הבית, וזה להכות שורשים. למרות ששוב מאיימת מעלינו חרב הגירוש".

אתה לא מפחד לנטוע בכזה מצב?

לא. אני ממשיך כי אני מאמין שמה שיגרום לנו להיות יותר חזקים באדמה, זה אם נשתרש בנטיעות וגם בלב. אם הילדים שלי יגורשו חלילה, הם יהיו עקורים, עקורי עמונה. לפעמים כשאני חוזר הביתה מהמרכז, מכל האספלט, אני מגיע אל הפינה שלי, אל השקט, וממש מנשק את האדמה. איבדנו את החיבור הבסיסי אל המקום שלנו. החיבור בפשטות אל האדמה. האהבה. הבית הוא לא רק נכס נדל"ני שמשרת מטרה.

"בילדותי עברנו דירות רבות. כשהייתי בן 11 יצאנו לשליחות. אבי היה הרב של צפון צרפת. למדתי בבית ספר גויי כי לא היה בית ספר יהודי ברדיוס הקרוב. בכיתה שלי היו ערבים ונוצרים ששיחקו אחד נגד השני כדורגל. עמדתי בצד, והערבים קראו לי: 'בוא, בוא, אתה איתנו'.

למדתי המון מכל המעברים, אבל אני מאוד מחובר לאדמה. מקורקע. נוטע עצים, רק מסביב לבית יש לי איזה שבעים עצים. זה מקרב אותי לעצמי, ועוזר לי להתקרב אל המקום שלי ואל אנשים אחרים".