הניכור למדינה המשתקף מתוך מאמרו של עדיאל ליבי צריך להביא לחשבון נפש על תהליך ההתנתקות שהביאה ההתיישבות ביהודה ושומרון על עצמה. אין אני מדבר על הישובים הפתוחים לכלל האוכלוסייה, כגון אריאל ומעלה אדומים, שגם יצרו עובדות בשטח, אלא לרוב הישובים המגזריים ביו"ש.

במקום ראיה רחבה, המתחברת למדינה דווקא בגלל שכאן הוא המקום היחיד שבו יהודים חילוניים יכולים לחיות בלי לאבד את זהותם היהודית, והבנה שהציונות היא יותר פרויקט חילוני מאשר דתי (יהודי דתי יכול לחיות גם בגולה), מתאר עדיאל ליבי אידיאל הזוי של מלך המשיח. מדינת ישראל הצליחה לקום דווקא מתוך אותם יהודים שהשתחררו מהאמונה במשיח הגואל ועלו גם בלעדיו, כפי שכותב ברנר: "אין משיח לישראל - הבוּ ונגבר חֶילִים לחיות בלי משיח" (כל כתבי ברנר, תשכ"א, עמ' 59).

לאורך כל הדורות נשמע בעם היהודי קול המתנגד למלך "ככל הגויים", מגדעון ושמואל ועד לאברבנאל המשווה את עניין המלך לאשת יפת תואר: "כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן" (דברים יז, יד). הרצון להכיל על כולנו את השיח החב"די של "מלך המשיח" מבטא חיים בבועה המנותקת מן ההוויה היהודית המגוונת. "חלומות שלמים" של קבוצה הם אסון בשביל הקבוצה האחרת. בעיני רוב העם היושב ציון, יותר משיש כאן חלום שלם יש כאן סכנה של השתלטות של קבוצה אחת על האחרת.

ספרו של ד"ר אלחנן שילה 'הקבלה ביצירת ש"י עגנון' עומד לצאת לאור בהוצאות אוניברסיטת בר-אילן.