השינוי קורה בכל הארץ, והוא חייב להתחיל לקרות גם אצלנו: את מקומם של הבתים הפרטיים צמודי הקרקע תופסים בניינים רבי קומות. זה לא רק כלכלי וחסכוני, זה גם משפר את איכות החיים בפרמטרים רבים. נכון, השינוי הפסיכולוגי לא קל, אבל הוא יבטיח את עתידנו

אני זוכר כמו אתמול דיונים באסיפות החברים מן הימים הראשונים של היישובים. הדיונים היו סוערים על החזון ועל היעד לטווח רחוק. היום קשה להאמין, אבל מייסדי היישובים לא ראו לנגד עיניהם יישובים שהם בני יותר ממאתיים משפחות. היו שהסתפקו גם בחמישים. חלק מהסיבה היא שרבים מותיקי היישובים באו מהתנועה הקיבוצית או המושבית, וזה היה המודל המוכר והידוע. מאה משפחות בעיניים של חברי קיבוץ – הרי נחשב לקיבוץ גדול ומוצלח. למה צריך יותר? גם החטיבה להתיישבות, שהיא למעשה המתכננת של היישובים שלנו, תכננה את היישובים במודל הקיבוצים והמושבים. זה מה שהיה. ומאז התפיסה הזו היא התשתית לתפיסת חזותו ודמותו של היישוב ביהודה ושומרון. נכון, היו בודדים שדיברו פה ושם על יישובים גדולים יותר, רון נחמן ודאי ראה את הדברים אחרת, אבל הרוב המוחלט כך ראה את היישובים.

אלא שמאז חלפו עשרות שנים, והשתנו תפיסות רבות בעולם שסביבנו. גם המושב והקיבוץ שינו את תפיסת עולמם בנוגע לגודלם. כולם כבר מבינים שבלי הרחבה, אין עוד הצדקה ליישוב קטן. אפשר למנות סיבות לא מעטות לשינויים שחלו, אבל אני סובר שהכוחות הכלכליים הם המשפיעים ביותר. השינוי התחיל מהמעבר מחקלאות קטנה לחקלאות תעשייתית. במושבים הפכו נחלות צמודות-בית ללא רלוונטיות, לא כלכליות. את עבודת האב ובניו מחליפים מכונות ותאילנדים. רוב המושבים הפכו את המשק לתעשייה. בקיבוצים ראו שהיום אדם אחד מחזיק את כל הקרקע וכל השאר פנויים למשהו אחר. גם הצדדים החברתיים השפיעו ככל הנראה (לפתע המושב מזדקן והגן נסגר), אבל במציאות חיינו הצדדים הכלכליים משפיעים יותר. כשאתה רואה שאין לך כסף להחזיק את המערכת הישנה, ומולך קיבוץ או מושב אחר שהולך על גידול ומצליח כלכלית, אתה מבין מה עליך לעשות.

את השטח לא סופרים

וכך בכל הארץ רואים את השינוי של הפיכת יישובים קטנים ליותר גדולים ויותר כלכליים, וגם בעיר צפיפות הדיור לדונם הולכת וגדלה. זה יותר כלכלי ופחות פוגע באיכות סביבה, ופשוט אין ברירה – אין עודף משאבי קרקע. וכך הולך השינוי ומחלחל בכל השכבות. גם ליישובים שלנו.

אך בנוגע ליישובים שלנו, נוסף גם ההיבט הפוליטי. גם אצלנו לאט לאט מחלחלת ההבנה שאיש לא יכול להבטיח לנו שמציאות היישובים היא מציאות בלתי הפיכה, ולכן, ככל שמספר תושבינו יגדל, כך נעמיק את יתד אחיזתנו. לא דומה יישוב בן מאה דונם עם מאה משפחות, ליישוב בן מאה דונם עם אלף משפחות. היום, כשמדברים על יישובים - השטח הוא לא הגורם המשמעותי. את השטח לא סופרים, סופרים מספר תושבים. וכאן באה הבנה חשובה ולא קלה: היכולת שלנו להביא יותר תושבים ליו"ש היא בעיקר באמצעות צפיפות האוכלוסיה בשטח נתון. במיוחד בימינו אלה, כשישנם קשיים באישור תב"עות. כשאני חושב על קידה למשל, שיש בה סוף סוף משבצת קרקע חוקית ונורמלית, האם יגורו מאה משפחות וזהו, ואז לא ניתן יהיה לבנות יותר? או שנשכיל להכין אלף יחידות דיור – ואז היישוב הזה ייראה לגמרי אחרת, האזור כולו ייראה אחרת, ויתייחסו אליו לגמרי אחרת?

ההבנה הזו מחלחלת לאיטה ליישובים, בעיקר בשל הגורם הפוליטי, אבל השינוי הכלל ארצי, המקדם הרחבות וגידול על ידי בנייה צפופה – מאיץ את הליכי השינוי גם אצלנו. האם היה השינוי הזה קורה ביישובים שלנו גם בלי השינוי הכלל ארצי? כנראה שהיה לוקח יותר זמן.

אלא שכאן נתקלת ההבנה שבצורך בשינוי בקושי גדול: גם מי שמבין בשיקול הקר שנכון לבנות צפוף יותר (או "רווי" יותר בלשון השיווקית), מרגיש קושי לוותר על בית החלומות, על בית צמוד קרקע עם שטח גדול.

וישנו קושי נוסף: גידול היישוב איננו קל חברתית. בימי ראשית היישוב הרי רצינו יישוב שבו כולנו מכירים את כולם, והנה המגמה החדשה חוטאת למטרות החברתיות שלנו. אבל היום אני כבר מבין שהרצון הזה לא אפשרי. כמעט כולנו כבר חיים ביישובים שבהם כבר לא ממש מכירים את כולם, היישובים נפרסים על פני עוד גבעה והמרחקים והגודל כבר לא מאפשרים את אותה קהילתיות של פעם. אני רק מקווה שאכן אין אנשים שלא נופלים חברתית בין הכסאות עם הגידול המבורך הזה (ואולי דווקא יש כאלה שמתאימה להם חברתיות פחות אינטנסיבית?).

איכות החיים צומחת לגובה

אני מבין היטב את הקושי בנטישת פנטזיית בית החלומות. אבל יחד עם זה, אני רוצה לטעון טענה הפוכה להיגיון של רוב האנשים: החיים בבית צמוד קרקע עם גינה הם לא בעלי איכות חיים גבוהה יותר, אלא להפך. איכות החיים בבית קומות עולה על זו שבבית צמוד קרקע. למעשה, איכות חיים נמדדת בהרבה פרמטרים. גם בכסף הפנוי שלך. האם אתה יכול להחזיק שתי מכוניות? לעזור לילדים להתחתן? ללכת לחוגים? איכות חיים נמדדת בסעיפים נוספים מלבד מקום לשלושה ערסלים בגינה. החיים בשטח צמוד קרקע יקרים יותר בהשוואה לבניין קומות, לא רק בגלל הארנונה, אלא מסיבות רבות, כמו למשל חימום או קירור, שעולים פי שניים בבתים צמודי קרקע. גם עלות הסביבה גבוהה יותר. היכולת להחזיק גינה מושקעת במגדל דירות גדול, היא הרבה יותר ישימה וזולה. האם הדשא צריך להיות דווקא "שלי"? האם איכות החיים נובעת מכך שהנדנדה "שלי"? ואם כולם יכולים להשתמש בהם, למה שיהיה דווקא שלי? היום 200 משפחות בבניין רב קומות מחזיקות בריכת שחיה. בשביל מה לבזבז אלף דונם על אלף משפחות כשאפשר עשרים דונם?.

אין ספק שלגור לגובה הרבה יותר כלכלי. עלות הגינון, המים, החזקת ועד בית, ניקיון המדרגות והמבואה, ואפילו שמירה על הבניין במקום סייר שנוסע 8 ק"מ. המעלית היא אכן החיסרון הגדול בכל העסק, אבל בסך הכל, רמת החיים לא פחות טובה. גם השירות המוניציפאלי עולה. אם בעיר יש פנס תאורה על כל 50 אנשים, אצלנו יש שני פנסים לאיש.

אני מניח שלא מעט קוראים מפטירים: "מגדלים? ביישובים? בחיים לא יהיו!". אני יודע שזה נשמע קצת לא ריאלי היום, אבל מגדלים כאלה יהיו. זה יקרה, זה לא סימן שאלה. לאט לאט ייפלו אסימונים לכולם שזה כדאי. זה יתחיל מן הסתם מיישובים שקרובים לעיר (בתל ציון זה כבר קורה) ואחר כך ביישובים שאין בהם איפה לבנות. זה גם יהיה יותר כלכלי לכולם, וגם יהיו לנו יותר תושבים. זה יקרה כנראה בהתחלה באדם, בעפרה, בכוכב יעקב, באזור חשמונאים ומתתיהו, ואחר כך בכל היישובים. זה מוכרח להיות, וככל שיקרה מוקדם יותר ובהיקף רחב יותר, כך ייטב לכולנו.

מציאות מכשירה גאולה

היום כשאני הולך בירושלים, ורואה איך בכל מקום צצים מגדלים יותר ויותר גבוהים, אני מרגיש בתוכי שהמגדלים האלה הם הגאולה. כל מי שאי פעם הטריד את מוחו בשאלה איך, כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונרצה כולנו להקריב קרבן פסח, ייכנסו עשרה מיליון איש לירושלים? התשובה שלי היא שאם יהיו מגדלים, רוב עם ישראל יוכל להתאכסן על פני שטח שעדיין סביר למרחק הליכה. לכל אחד יהיה מישהו שאצלו הוא יוכל להיות. הרי באותו שטח של העיר העתיקה אתה יכול להכניס עשרות אלפי משפחות. הנה, אני מביט אל המגדלים ומחייך לעצמי, המציאות מכשירה את הגאולה. כל בית גבוה שמתרומם, היה בית קטן שעל גביו בנו מגדל חדש. אפילו במאה שערים כבר רואים חמש קומות. אם יזם יקנה את השטח שבין שער שכם והמטה הארצי, ויבנה שם רק מגדלים, פתרנו את בעיית עולי הרגל.

למי שמרים גבה אין לי אלא לומר: כך יהיו החיים בעתיד הקרוב. היום יותר ויותר אנשים מבינים שזה כדאי. ואני, באופן אישי, אשמח להיות שותף לניסיון: קחו את השכונה שלי, ועל יסודות ביתי - בשיטת פינוי בינוי - בנו מגדל ותמורתו תנו דירה אחת. בשיטה הזו בית הכנסת יותר קרוב, הכל יהיה יותר קרוב, ובעיר כבר לא נצטרך מכונית. העולם יהיה אחר. יום יבוא ונביט לאחור אל השיטה שבה אנו חיים – ולא נאמין איך חיינו בשיטה כה בזבזנית ומיושנת.

אני מצפה מהמנהיגים ביישובים להקדים ולהוביל את הקו. להבין שזה חשוב להתיישבות, לעתיד היישובים, ומועיל כמעט בכל התחומים. ברגע שאנשים יבינו את זה, אלו יהיו הנחיות התכנון, והכיוון כולו יתחיל להשתנות. וברגע שהדברים יתחילו לזוז, התהליכים ירוצו. אפילו זמביש אבי ההתיישבות כבר הבין את זה. אנחנו, כמועצה, צריכים להתחיל ולהוביל לכיוון הזה במבנים הציבוריים – יותר ויותר מבנים של שתי קומות, יותר פונקציות בפחות שטח. גן ילדים – שהוא גם בית כנסת, ספריה שהיא גם מועדון נוער.

השינוי הפסיכולוגי

אודה ולא אבוש: אני יודע שזה שינוי פסיכולוגי מאד קשה. השינוי הזה קשה גם לי אישית. חשבתי עליו הרבה זמן. כשהבנתי שיש פה טעות, לא הייתי מסוגל יותר לטפל בגינה שלי. אינני בא להאשים אף אחד, עשינו מה שהיה מקובל עד כה, אך לא ראינו את העתיד. בעבר, הקדמנו את האחרים בכל הנוגע להתיישבות הקהילתית. עד שקמו יישובי יו"ש היו רק מושבים וקיבוצים על בסיס חקלאי, ואצלנו לראשונה קמו יישובים על בסיס קהילתי. אנחנו הובלנו את המהלך הזה, אבל מאז המושבים והקיבוצים עקפו אותנו בסיבוב בכל הקשור להרחבות. הגיע הזמן שנתחיל להדביק את הפער.

אפי פלס הוא גזבר המועצה האזורית מטה בנימין