בלי שאנשי משק אחיה התכוונו בכלל, הם מצאו עצמם יום אחד בלב לבה של סערה פוליטית תקשורתית, נסחפים למערבולת של הצהרות ותגובות שכנגד. אבל למרות שב"שלום עכשיו" בחרו בהם לככב בקמפיין הקורא להחרימם (יחד עם יין פסגות, פטריות תקוע וחלווה אחווה), בתגובה נזעמת ל"חוק החרם", במשק אחיה איש לא נבהל ולא התרגש. אולי בעצם היו דווקא כמה רגעים מרגשים, כשהחלו זורמים מיילים תומכים, בסגנון: "לא שמענו עליכם קודם ועכשיו נקנה רק משק אחיה", "מהיום קונים רק את השמן שלכם". ובכל זאת, יאיר הירש, המנכ"ל, איש השומר בדרך כלל על אמירות מיינסטרים לא מתלהמות, השמיע הפעם אמירות חדות ונחרצות, שגילו את תחושותיו העמוקות כלפי יוזמי החרם: "מחר יהיו שלטים בתל אביב – אין כניסה למתנחלים וכלבים" – ציטטו מפיו. בין הצהרה לריאיון הוא מאמין שהחרם הזה עוד יעשה להם רק טוב. מספיק להביט בכתבות שסיקרו את הפגנות "שלום עכשיו" באתרי האינטרנט, שבהן בטלו בשישים הטוקבקים התומכים באנשי הגוף השמאלני-קיצוני הזה ובמהלכי החרם שלו, ולעומתם מכל עבר כתבו אנשים: "עכשיו אנחנו יודעים מה לקנות, תודה לשלום עכשיו", ו"עכשיו אנחנו הולכים לסופר לחפש דווקא את המוצרים האלה".

הירש, 35, תושב קידה, נפצע לפני כמעט שנתיים בפיגוע ירי, אבל גם בשיא פציעתו המשיך לנהל את משק אחיה מרחוק. היה זה למחרת יום הכיפורים תש"ע. בשעת ערב מוקדמת הוא נהג ברכבו בדרכו מבית הבד של משק אחיה לביתו בישוב קידה. השקט המוחלט והחושך הכבד איפשרו לו לשמוע בבהירות את צרורות הירי על רכבו ולראות את ההבזקים מבעד לחלון המכונית. את הפגיעה המיידית הוא הרגיש בידו. העלטה וההפתעה לא בלבלו אותו. הוא התעשת תוך שניות אחדות, השתלט חזרה על המכונית והמשיך לנסוע הביתה. עם יד פגועה, דרוך, ותוך כדי נהיגה, הוא טלפן לאשתו לקרוא לעזרה. את הדי הצרור השני שנורה לעברו הספיק הירש לשמוע מאחוריו, ובינתיים התמקד בהגעה הביתה, לקידה. שם, מאה מטר מביתו, מקבלים את פניו כוחות עזרה ראשונה מקומיים ששמעו את הדי היריות מהעמק שלמטה, והוזעקו על ידי יעל אשתו, שיצאה החוצה וצעקה "יאיר נפצע", וכך הקפיצה את כיתת הכוננות.

את מילותיו הראשונות הוא משחזר בקלות: "משק אחיה, חלקה 7". הדבר הראשון במעלה מבחינתו היה להגדיר במדויק מהיכן ירו עליו, "בסביבה הביתית" שלו. כראוי למפקד מיומן הוא נעמד במשרדו שבמשק אחיה מול המפה ומסביר לי, כמעט שנתיים אחרי, את נתוני הציר שעליו נסע, פריסת החלקות של משק אחיה, מהיכן הגיעו המחבלים היורים ולאן הוא המשיך לנסוע. לרגע הרגשתי כאחד החיילים בחמ"ל, מקבלת תדריך מפקד. רוח הלחימה וקור הרוח עוברים כחוט השני בתהליך השיקום של הירש.

את ידו הציל שכנו הטרי, חובש קרבי בהכשרתו, ואת המשך הטיפול והשיקום הארוך המשיך בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. "אין מצב לקטיעה, עושים הכל ומצילים את היד", אמר הירש לפרמדיק ברגעים הראשונים. כעבור כמה שעות, כשרק התעורר מהניתוח הראשון, הבינו הירש ואשתו את גודל הנס.

השיקום הארוך שלא הסתיים עדיין, התחיל במוגבלות גדולה ובכאבים קשים, שהדירו שינה מעיניו בלילות הארוכים בהם שהה בבית החולים. על הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו בשיקום הוא מספר בקצרה ובלי להיכנס לפרטים. "ניצלתי ממשהו שיכל להיגמר אחרת לחלוטין", הוא אומר, אבל את הקושי הוא משתדל שלא להפוך למרכז חייו.

לאורך השיקום זכה יאיר הירש לביקורים רבים של חברים וחיילים מגדוד המילואים שבו הוא משרת כמג"ד. הללו רמזו וחלקם אף דיברו בגלוי שעדיף לעזוב את האזור הזה: "הבנת מה קורה שם - קח את הילדים וברח". אבל מבחינתו זה אף פעם לא עלה על הפרק. "אנחנו לא חיים בתוך מאבק וגם לא בתוך פחד. אני חי פה ונוסע בכל יום, באותו ציר, הביתה. עוברות מחשבות, אבל הפחד משתק ולכן הוא לא חלק מסדר היום שלנו. אנחנו חלק מקהילה-משפחה חמה, ואלו החיים שלנו".

לחיצת יד מהנשיא

על שירות המילואים שלו כמג"ד בחטיבת החרמון לא הסכים הירש (סא"ל במיל') לוותר לאחר הפציעה בפיגוע. מלכתחילה לא היה ברור האם הדבר יתאפשר מבחינת אופי הפציעה, אך מבחינתו - לשוב ולפעול כמפקד הגדוד היה צעד טבעי מאוד בתהליך השיקום שלו. "החזרה לשירות המילואים היתה אחד מהאתגרים שהצבתי לעצמי בשיקום. יש הרבה אנשים ששקעו במשבר שלהם, והאפשרות לחזור לחיים בבית, בעבודה וגם במילואים, עזרה לי מאוד להשתקם. הרצון הוא תמיד לחפש את האופק שמאפשר לצאת מהפציעה הקשה".

ביום ההוקרה האחרון שנערך בל"ג בעומר לחיילי ומפקדי מערך המילואים קיבל הירש בשם היחידה שלו את פרס "היחידה המצטיינת". בכל שנה בוחנת וועדה בראשות הרמטכ"ל את היחידות מצטיינות בצה"ל. הפרמטרים הנבדקים נעים בין מוכנות מבצעית והתארגנות לוגיסטית במחסני החירום, מצב כוח האדם ועד לשביעות הרצון של חיילי הגדוד ממנו. רוח היחידה הינה מרכיב מרכזי בשקלול הנתונים, והירש מחשיב אותה כמרכיב המשמעותי ביותר בעבורו.

"נשיא המדינה והרמטכ"ל ביקרו אותנו באימון, לחזות בתצוגה שלנו בשטח בצאלים. זהו דבר מרגש ומכובד, וזה נותן תחושת הערכה על עשיית דברים בצורה מאוד מאוד איכותית. תמיד נחשוב איך לעשות את הדברים טובים טיפה יותר מהרגיל, ומדהים לראות את ההתייצבות של חיילי מילואים שהם בממוצע בגילאי השלושים לחייהם, ויש להם את כל הסיבות שבעולם לא להגיע למילואים, כמו לידת ילד ראשון, לימודים, עבודה; והם בכל זאת מגיעים, וזה מפתיע ומדהים מחדש, ואפילו מחזק. כל העצמות של המדינה מתחילות מכאן".

על קבלת הפרס מנשיא מדינה שדעותיו הפוליטיות מוכרות לכל והפוכות לדעותיו הוא עונה באלגנטיות: "גדלתי בבית שדיבר על הקרבה ועל עשייה שמעבר, ואני ממשיך את הדרך שחונכתי בה".

אהוב הקהל

משק אחיה, המונה אלפי עצי זית ובית בד, הוקם לפני כעשר שנים בידי יוסי ורונית שוקר, מראשוני היישוב אחיה שממזרח לשילה. בשנה הראשונה להפעלת בית הבד נפצע יוסי במהלך העבודה מאחת המכונות. שש שנים אחרי פציעתו הקשה הוא נפטר. לאחר מספר שנים שבהן הפעילה רונית את המשק ואת בית הבד, התגייסו מספר צעירים תושבי היישוב השכן עלי במטרה לקדם את המשק. אלה גייסו משקיעים והקימו צוות ניהול בראשותו של יאיר הירש.

ההערכה למקימי החברה מורגשת היטב במשק אחיה. בכניסה למשרדים ניצבת תמונת דיוקן של יוסי שוקר ז"ל שצוירה בידי בתו. בשיחה עם הירש עולים תדיר שמותיהם של יוסי ורונית יחד עם תיאור העשיה השוטפת.

משק אחיה פרץ מזמן את גבולות בנימין. שמן הזית אחיה זכה בשתי מדליות יוקרתיות בתחרות שמן זית בינלאומית, בציון גבוה ובתואר "אהוב הקהל" שניתן לו בפאנל טועמים מומחים ושפים מהארץ ומהעולם, שערכו טעימה מודרכת של מיטב שמני זית כתית מעולה מישראל.

את תפקיד מנהל משק אחיה אייש הירש לפני ארבע שנים, ונדמה כי ההתרגשות של מימוש והגשמת חלום "החקלאות היהודית" עדיין מפעמת בו כבראשונה. ניכר כי החקלאים, ולאו דווקא הצוות הניהולי שעמו הוא נמנה, הם המרגשים את הירש במיוחד: "משק אחיה הוא עולם שלם של אנשים מדהימים שבחרו להיות חקלאים ולחזור לשורש במלוא מובן המילה; לא מתוך כורח אלא כהחלטה שזה עולמם. אנשים וחברים מענף הכרמים והזיתים מגיעים לכאן מכל הארץ ומשתאים מאיכות הטיפול והגידול. הם מופתעים לטובה מאיכות האנשים שעובדים פה. צריך לבוא ולראות כדי להבין: חבר'ה עם ציציות בחוץ, עובדי אדמה. אני, שביום יום לא נמצא איתם בשטח, אלא אחראי על הניהול הכולל, מתרשם מהם ומעבודתם מאוד.

עיתונאים ומובילי דעת קהל שמסיירים בבנימין אכן עומדים לא פעם נפעמים מול המראה ההולך ונכחד הזה, שכאילו נלקח מראשית המאה הקודמת, של פועלים עבריים בכיפות גדולות, ופאות וציציות מתנפנפות, עובדים את האדמה באהבה. אתגר העבודה העברית הוא לא פשוט מבחינה כלכלית. "אנחנו עושים בדיקות כל הזמן, האם אנו עומדים במחיר השוק. זה נכון שמשלמים לשעה יותר מאשר לתאילנדי, אך בגדול הצרכנים לא משלמים יותר. זה נטו שמן זית. אני לא מתחרה בשמנים שמגיעים מכל מיני מקומות באיכויות ירודות. המחיר הוא עבור שמן זית איכותי, ישראלי. אנחנו לא מחפשים להרוויח הון, וייצור שמן זית משלב השתיל ועד השמן האיכותי שנמצא בבקבוק עולה הרבה" .

"בית הבד קולט בשנה כמעט 2,000 טון של זיתים מכל רחבי הארץ: מרמת הגולן, הר הנגב ועמק בית שאן. המאמץ להביא את הכל לבנימין וליצור קשרי ידידות יחד עם חוזים ארוכי טווח, התחיל מהאידיאל לחבר אנשים מכל רחבי הארץ למה שקורה כאן. יוסי שוקר ז"ל החליט שמעבר לפיתוח היישובים והחקלאות באזור יש מקום לאמירה אחרת, והיום בפרספקטיבה של 12 שנים ניתן לראות את כל המרחב הזה פורח, והכל בזכותו ובזכות רונית אשתו. בכל שנה קל לי יותר לפתח קשרים עם אנשים מבחוץ. מי שהיה כאן, פשוט נשבה בקסם של המקום הזה. המשקיעים העיקריים במשק הם איש העסקים מוני ליימן - הבעלים של חברת ליימן שליסל, ומשה נמדר - מגדולי היהלומנים בארץ. הם החליטו על ההשקעה מתוך אידיאל ורצון לפתח את נושא החקלאות היהודית ואת מקומות התעסוקה באזור. הם השקיעו פה עשרות מיליוני שקלים. הם עד היום מלווים אותנו, וזה לא הכי קל להם".

מאיזו בחינה לא קל?

"קשה להחזיר את ההשקעה העצומה. זה תהליך שאורך שנים רבות. משק אחיה הוא עסק כלכלי לכל דבר, ובמאמצים של צוות מקצועי ומדהים שנמצא כאן הצלחנו לייצב את ההוצאות מול הרווחים. אי אפשר לדבר רק ציונות, צריך גם להרוויח. היום מוכרים אותנו ביותר מקומות. אנחנו נכנסים להרבה יותר שווקים; בית הבד עובד בתפוקות שהוא אף פעם לא עבד בהן, יש לנו חוזים עבור תוצרת הכרמים ל-25 השנים הקרובות - נותנים אמון בכך שנמשיך להיות פה ונצליח בעשיה".

להירש ישנה משנה סדורה בנוגע לאחריות הצרכנים בבנימין לפריחה ושגשוג כלכלי של האזור: "באחריות כולנו לקנות מבעלי עסקים באזור כדי שהעסקים ירוויחו. מדובר בכל העסקים ולאו דווקא על התוצרת של משק אחיה. חלק מהערבות ההדדית שלנו היא לקנות האחד מהשני ולא לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה. האחריות היא עלינו, גם אם זה מעט יקר יותר".

התוצרת של משק אחיה משווקת בעיקר בארץ, וגם בכמה מקומות בחו"ל שיש בהם ביקוש בקרב הקהילות היהודיות. "המחיר בחו"ל נמוך מאוד לתוצרת כמו שלנו, ואין תחרות כמעט. אנחנו צריכים לוודא שבארץ יהיה שמן זית איכותי ולחבר כמה שיותר אנשים לכאן. המסר של משק אחיה הוא להקים עסק שהוא כלכלי וציוני גם יחד".

החקלאות תנצח

"האלוף (במיל') אורי שגיא", מספר הירש, "שהוא חבר ענף שמן הזית, אמר לי פעם: 'הקרוואנים לא מדברים אליי, החקלאות תנצח'. הדהים אותי לשמוע את זה ממנו. זה נותן כוח לעשייה שלנו".

לפני כמה חודשים, בעיצומה של עונת המסיק, הסוערת מבחינה פוליטית, יזם משק אחיה מפגש בלתי אמצעי עם טובי השפים ממסעדות גורמה ברחבי הארץ. עשרים שפים הגיעו לכרמים ולמטעים של משק אחיה. הם למדו על ההיסטוריה של שילה והחקלאות הענפה שהייתה באזור; סיירו בשטח וחזו במו עיניהם בחקלאים המנערים את העצים ובמרחבים העצומים של עצי הזית, ובחנו את תהליך עיבוד השמן בבית הבד. כשסיימו להתרשם מאיכות הייצור בישלו לעצמם ארוחת גורמה בניצוחו של השף מרקוס ממסעדת אנג'ליקה בירושלים. על המיזם המקורי היה אמון מנהל השיווק של משק אחיה, רועי כרמי, שפועל רבות ליצירת קשרים עם מובילי טעם בענף המזון בארץ.

הירש מסביר: "למסעדות היוקרה הללו קשה להכניס שמן זית איכותי. למרות מחירי המנות הגבוהים המוגשות בהן, במטבח המסעדה מצוי שמן זית מהול. חלק מהמהפכה שלנו היא ההצהרה שגם מתנחלים יודעים לעשות שמן זית טוב, והיה חשוב להביא אותם לפה שיכירו עוד חבל ארץ שאולי נתקלו בו בשירות הצבאי ואולי בכלל לא. עוד מטרה שהייתה למפגש הזה היא שיראו ששמן זית צומח על העצים ולא במכולות".

למה דווקא בתקופת המסיק, אני שואלת, והירש עונה: "תקופת המסיק זו תקופת המסית. ערבים יכולים היום להיכנס למטעים בשטחי הישובים. הם באים למסוק שש שורות של עצים יחד עם כל הכפר. הצבא מגן עליהם ומאבטח את הצירים באופן לא פרופורציונלי. הפיגוע שלי היה תוצר לוואי של איסוף מודיעין, ואם לא הייתה למחבלים כניסה לאזור הזה הם לא היו יכולים לבצע אותו. צריך להיזהר מהכנסה של הגורמים האלו לתוך המערכת. זה לא משהו שהוא באוויר אלא יש לו תוצאה במציאות.

"יחד עם זה, אסור לשכוח שהדיווחים על כריתת עצים של ערבים בידי יהודים הם בעיקר המצאות, וגם מה שנכון, עדיין בהשוואה למקרים כלליים של גניבות למשל – הוא נורמלי. בסך הכל ברוב המוחלט של המקרים הכל מתנהל כחוק והתקשורת מחפשת אקשן. רזי ברקאי ראיין אותי לגלי צה"ל ואמרתי לו שפשוט יבוא לראות. ארגוני זכויות האדם מתסיסים את הערבים להתלונן כדי להכפיש אותנו. זה הזמן שבו מעלים לכותרות את השוליים. בטלוויזיה מצטיירת מציאות מסוימת של אלימות בזמני המסיק ואם נסיט מעט את עדשת המצלמה נראה מציאות אחרת, רחבה ומיוחדת, ואנו זכינו להראות את הגודל והעוצמה של 15,000 עצי זית. אולי הם לא קיבלו כל דבר שאמרנו בסיור, אבל אנחנו השמענו והם שמעו. היו כאן כתבים מערוץ 10 שניסו למשוך את המשתתפים לכיוונים הפוליטיים, והשפים ענו:'חבר'ה אנו כאן בפן המקצועי לראות איפה מפיקים את שמן הזית הכי טוב בארץ'.

אולי את ההוכחה הטובה ביותר לאיכותו הגבוהה של שמן הזית ניתן לקבל מסיפור קטן שסיפר אחד השפים על עובד ערבי באחת המסעדות, שגנב מהמטבח פח שמן זית של אחיה. "אם הוא, שמבין בשמן זית, גנב פח שמן של אחיה - סימן שהשמן מעולה", סיכם בחיוך. ואולי הקוריוז הזה ממחיש גם את משמעות חדירתם של החקלאים היהודים לעיסוק שהיה עד לא מזמן נחלתם הבלעדית של הערבים.

באתר האינטרנט של משק אחיה ישנו סרטון מתחכם ומומלץ לצפייה בשם "מה עושים המתנחלים לעצי הזית בשומרון". הירש רואה את משק אחיה כחלק ממערך ההסברה של בנימין. "יש פה כל הזמן סיורי אח"מים שמאורגנים על ידי מערך ההסברה והדוברות של המועצה. משק אחיה הוא עצמו ההסברה. אני לא מאמין בלדבר הרבה, פשוט צריך לעשות. האנשים שבאים לכאן רואים את המציאות בשטח. משק אחיה מתנהל על פי קודים עסקיים. זו החווה החקלאית הגדולה ביותר ביו"ש וזו אמירה בפני עצמה, וחשוב לא רק לדבר על זה אלא להמשיך ולפתח את התעשיה פה".

בצאתי ממשרד משק אחיה גיליתי תקר בגלגל מכוניתי. בעוד אני חוככת בדעתי מה לעשות יצא יאיר הירש מהמשרד להמשך יומו, וקלט את תמונת המצב. בלי היסוס הוא ניגש להחליף את הגלגל למרות הפציעה בידו. בעקבותיו סייע לי אחד העובדים שעבר באזור. לכאורה, התנהלות פשוטה, אבל היא המחישה לי שהדברים שאמר הם מציאות יומיומית. יאיר הירש אינו מחפש מישהו שיעשה את העבודה בעבורו, אלא עושה אותה בעצמו ולמרות הקשיים.