ילידת שנת 1954
ילדות ונעורים במרוקו.
מתגוררת בעפרה.
אמא לארבעה וסבתא לעשרה נכדים.
נשואה למשה, מנהל בדימוס של בתי ספר ובית חינוך עיוורים, כיום פנסיונר, גבאי בית הכנסת הספרדי בעפרה, לומד בכולל ונהנה מהחיים.
למדה תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני במנהל החינוך, וכן עשתה קורס מנהלים.
עיסוק בעבר: מורה, מחנכת, סגנית, רכזת שכבות, רכזת אולפניות, מדריכת מורים, מנהלת בית ספר, ומנהלת פסג"ה בנימין-בית אל.
עיסוק בהווה: בספטמבר פרשה ממשרד החינוך, "לקחת פסק זמן. אחרי החגים כנראה אלך ללמוד פסיכודרמה וקואוצ'ינג" ("אני לא מרגישה פנסיונרית. יש לי עוד הרבה מרץ לעשות דברים יפים ואני מקווה שעוד אעשה").
תחביבים: אוהבת לקרוא, לדבר, להשתחנש, מאוד אוהבת להקשיב לאנשים. חושבת שיש לי אפשרות להיות אמפתית וזה מעודד אנשים לדבר. משתדלת לשמוע ולא להטיף מוסר. אוהבת תיאטרון, להיות סבתא טובה וליהנות מהחיים. להיות קשובה לכל הסובבים אותי ולעצמי.
מוטו בחיים: למצות את עצמי ואת היכולות שלי, להרגיש עם עצמי טוב ומספיק משמעותי בעיני עצמי, לא אכפת לי מאחרים, ובאמת לעשות טוב. כשאני מצליחה לעשות טוב, אפילו לנכד שלי בן השנתיים אז טוב לי. לדעת לקבל דברים שאי אפשר לשנות. להיות בשמחה.
מה היה הרגע -
שלא תשכחי מהילדות?
בגיל שנתיים וחצי עלינו לארץ ממרוקו. בגיל ארבע הגענו לדימונה. אבא שלי היה רב העיר ושם גדלתי עד שהתחתנתי. דימונה היתה חממה. אני זוכרת גלים של עליה, התלהבנו לקבל עוד ועוד עולים, היה לי מאוד טוב. אולי בגלל שלא ידעתי מה יש במקום אחר. דימונה נחשבה לעיירת עולים, אבל לי היתה ילדות מאושרת. אני זוכרת את לילות וימי העצמאות בדימונה. היו מקרינים סרט וכל העיירה היתה ברחוב, ואני על הכתפיים של אבא צוהלת ושמחה.
הזכרונות ממרוקו שיש במשפחה שלנו הן של אמי. היא התייתמה מאבא בגיל צעיר, ואמא שלה לא התחתנה שוב. בזמן מסוים היתה הפיכה במרוקו ורצחו את סבתא שלי ואת דודתי, אחותה היחידה של אמי, לא על רקע אנטישמי אלא על רקע הפיכה כלשהי. אמי כבר היתה נשואה כשזה קרה, אבל אבי היה באותו זמן בארץ ישראל, ובאותם ימים לא היתה כל דרך לתקשר איתו, וכך היא לא קיבלה כל תמיכה כשזה קרה. במשך שנים ארוכות מצאנו את אמי פעמים רבות כואבת ומדוכאת.
של הגשמת חלום?
כשעברנו לגליל. למרות שאהבתי את דימונה, בכל פעם שהגעתי לגליל הייתי מאוהבת בירוק ובפריחות. וכשבעלי אמר: בואי נגור בעפולה, זו היתה בשבילי הגשמת חלום.
בעלי משה הוא בן דוד שני שלי, שלא ידעתי על קיומו עד לערב אחד שבו נערכה מסיבה משפחתית ושנינו הגענו. הוא הציע שניסע למחרת יחד באוטובוס לתל אביב, ואני הסכמתי. ומאז התחילה חברות יפה עם מכתבים רומנטיים, שהיום כבר לא כותבים, ועם וטלפונים - פעם בזמן רב כי לא היו טלפונים, אלא אסימונים. כעבור שנתיים התחתנו.
של מעבר משמעותי?
בעפולה נולדו ארבעת ילדינו. בשנים 84'-87' יצאנו לשליחות חינוכית בקנדה. הוריי עברו לירושלים ורצינו להתקרב אליהם, ועברנו למודיעין. תוך כדי שבנינו את הבית, שתי בנותיי התחתנו. בתי הבכורה החליטה לגור בעפרה.
חיפשנו עבודה לבעלי, וראינו מודעה בעיתון שמחפשים מנהל לבית חינוך עיוורים. אחת הדרישות היתה לגור במקום. בעלי התלהב. הסכמתי וחשבנו שנגור שם שנה אחת. הגענו לבית חינוך עיוורים. היה לי קשה, אבל הקירבה להורים עשתה לי טוב. הדברים התגלגלו כך שנשארנו שם 13 שנה. אני עסקתי בהדרכת מורים בכל הארץ. כשהרגשתי שמיציתי את עצמי, חיפשתי להתחדש.
בתי אמרה לי שמחפשים מנהלת בבית הספר בעפרה, וזה קרץ לי. אהבתי את החמימות ואת היישוב בכלל. הגשתי קורות חיים, ההורים קיבלו אותי כמנהלת, ושכנעו את משרד החינוך לקבל אותי.
ניהלתי את בית הספר בעפרה ארבע שנים. ואז המנהל של אוולינה דה רוטשילד יצא לשנת שבתון וניהלתי את בית הספר הענק שמנה 670 בנות. זו היתה שנה מקסימה.
של החלטה?
בתום אותה שנה אמרו לי שרוצים שאגיע לנהל את הפסג"ה (פיתוח סגלי הוראה בבנימין). לא ידעתי מה זה. המפקחת המחוזית של החינוך הדתי אמרה לי: אנחנו חייבים אותך שם. חשוב שתגיעי. הגעתי. אני הייתי רגילה לבית ספר ענק, עם צוות גדול, ואני רואה שתי מזכירות יושבות על כסא בחדר קטן. אמרתי: שלום. איפה הצוות? והן אומרות: אנחנו הצוות.
חשבתי שאני הולכת להשתעמם. אני מלאת מרץ וצוות קטן לא מתאים לי. מנהל מחלקת החינוך של בנימין קרא לי ואמר: מי שיוביל את החינוך בבנימין זה הפסג"ה. הבנתי שיש לי הרבה מה לעשות. והפסג"ה הפכה להיות משמעותית. הובלנו את החינוך בבנימין.
הטיפ שאני נותנת תמיד לעובדי ההוראה הוא שירגישו שהם נמצאים במוקד הכי משמעותי במערכת החינוך. אני תמיד הרגשתי שכל דבר הוא הכי הכי, ונתתי את כל מרצי. אני חושבת שזה סוד ההצלחה. טיפ נוסף זה לא לשקוד על השמרים. לא להישאר באותו תפקיד הרבה שנים, לחפש, ולאתגר את עצמך. ברגע שמיציתי את עצמי בתפקיד מסוים חיפשתי תפקיד אחר ולהרגיש משמעותית.
הפסג"ה הפכה להיות מיוחדת וייחודית, שלא רק מפתחת עובדי הוראה, אלא נכנסת לעומק ומובילה תכניות גדולות ויפות, וגם מיישמת ומעמיקה אותן במוסדות החינוך.
שבו החלטתם לעבור לבנימין?
עברנו לפני שלוש שנים לגור בעפרה. אני התאהבתי בעפרה מרגע שבתי התחתנה ועברה לגור כאן. והאהבה גדלה כשניהלתי את בית הספר. מה שנותר - לשכנע את בעלי שזה הכי מקסים לגור פה.
פעם היינו פה בשבת ומשה שאל אם יש פה בתים למכירה. למחרת כבר קנינו פה בית, אבל לא גרנו בו.
לפני שלוש שנים עברנו גם אנחנו, וכעת אנחנו ושלושה מילדינו מתגוררים בעפרה.
שהיה שמח במיוחד?
היו לי הרבה. הלידות, הנכדים. הנישואים של הילדים. אני עכשיו בתקופת שמחה גדולה, כשאני מחתנת את בן הזקונים. השמחות הקטנות בבית עושות לי את זה. אני מאוד משפחתית. שמחה, אופטימית, רואה דברים בטוב. הכל משמח. כל התפקידים החדשים שקיבלתי שימחו אותי.
של אכזבה?
כשאני לא מצליחה לשכנע מישהו בצדקת דרכי. וזה לא משנה מה. זה יכול להיות משהו קטן בעבודה, וזה יכול להיות משהו מאוד ערכי שאני מאמינה בו.
של כאב?
כשאמי קיבלה אירוע מוחי לפני כמה שנים. זה היה כאב גדול לראות אשה כל כך טמפרמנטית ואוהבת חיים שפתאום מתנהלת לאיטה. הכאב ממשיך בכל פגישה איתה.
רגע אחר היה כשהבן שלי התחיל קורס קצינים והתגלה לו גידול בראש. הוא עבר ניתוח ראש וברוך ה' הכל בסדר, הוא הבריא ומתחתן בימים אלה ממש, אבל זה היה רגע של כאב עצום, של שבירה.
של געגוע?
אני די מתגעגעת לזמנים שבהם היתה לי משפחה קטנה משלי. היום כל הילדים התחתנו, וזה משמח אותי מאוד, אבל יש לי לפעמים געגוע למשפחה הקטנה הגרעינית שהקמנו בתחילת הדרך.
יש בי גם געגוע לדימונה. אבל בסך הכל אני עם הפנים קדימה ומאושרת עם מה שיש. היה טוב ויהיה עוד טוב. אבל געגוע זה לילות השבת עם המשפחה הקטנה שהיתה לנו.
של הצלחה?
הפרישה שלי ממשרד החינוך בשיא, עם הרגשה של נתינה ועשייה, ושל הרבה הצלחות. זה מבחינתי רגע של הצלחה. אני מרגישה שהמערכת שבניתי מספיק יציבה גם בלעדיי. זה נותן לי הרגשה של סיפוק ושל הצלחה אמיתית. וגם שהקמתי כזו משפחה לתפארת.
של סגירת מעגל?
אני סוגרת הרבה מעגלים. למשל שבן הזקונים שלי מתחתן ואנחנו הופכים פתאום שוב להיות זוג, וצריכים לבנות כמו בתחילת הדרך את הזוגיות שלנו. מאד מעסיק אותי איך הופכים שוב להיות זוג, ומה כל אחד צריך להיות בשביל השני. זוג, כמובן, גם עם נתינה לנכדים ולילדים.