רוח סתיו קרירה נשבה כשעצר אוטובוס "המועצה האזורית גליל עליון" ליד הקרון בעלי, וכחמישים מעובדי המועצה ירדו ממנו, מביטים אל הנוף שרב בו הדימיון אל זה שהשאירו מאחור לפני שלוש שעות, פוסעים לעבר עוד ביקור בבנימין שיש בו תמהיל ייחודי של גשרים ותהומות, של משותף ומפריד, של ידידות ומחלוקות; עוד ביקור שהוא חוליה נוספת בשרשרת הקשר המתמשך בין שתי המועצות.

אהרון ולנסי, ראש המועצה הגלילית, ותיק ראשי המועצות בארץ מאז עזב פנחס ולרשטיין את כס ראש המועצה שלנו (אבל בא לכאן לפגוש אותו, איך לא), לובן שיבה בתלתליו, פיזר חיוכים וחיבוקים כמכר רב שנים.

"מבלי לפגוע בולנסי", פתח ואמר אבי רואה בחיוך גדול, "ברוכים הבאים למועצה האזורית הגדולה ביותר במדינה"... והמשיך בסקירת הנתונים הייחודיים לבנימין. נתוני הילדים והכיתות הרימו גבות של פליאה. בקיבוצי הצפון אין אחוזים כאלה.

את הרוח המנשבת מינפה תמר אסרף, דוברת המועצה, והמשילה אותה לעשייה הציונית החברתית שקיימת בעם הזה לאורך הדורות. בסיור הזה בחרנו לשאול מה תפקידנו במהלך הציוני הזה, ומה משותף לנו ברוח הזו. זוהי רוח שיוצרת שינוי ומניעה מהלכים, אמרה ובכך פתחה את המפגש עם תושבים מעלי, שהציגו את עשייתם.

ראשון המספרים היה שילה אדלר, מנהל הגרעין התורני בלוד. ללוד הוא נוסע כמעט מדי בוקר מביתו שבעלי, לניהול קהילה של 300 משפחות שהגיעו ללוד מכל הארץ. הם עברו לגור בעיר שבעיותיה ואוכלוסייתה הערבית הביאו את תושביה לתחושה שאין בה תקווה ואין לה עתיד. הגרעין הפיח תקווה חדשה בעיר שיש בה היום 14 גני ילדים, שני בתי ספר, ישיבה ואולפנה, וחוגים שמשותפים גם לאוכלוסיה הערבית. העוצמות של ההתיישבות כאן, אמר אדלר, והחיבור החזק לעשייה, מביאות אותנו לעשייה בערים. מתוך הכוחות שכאן אנו עושים למען אחרים.

שכר מצווה

אחריו סיפרה מרב ניסנהולץ על עבודתה. 12 שנה אני גרה בעלי, פתחה ואמרה, למדתי עבודה סוציאלית ומשפטים, וכיום אני ממונה על מחוז ירושלים בפרויקט של לשכת עורכי הדין שנקרא "שכר מצווה", המעניק סיוע משפטי למעוטי יכולת. 52 תחנות קיימות בכל רחבי הארץ, מצפון עד דרום, עשר מהן במחוז שלי, מה שאומר 260 עורכי דין מתנדבים, 12 תיקי ייצוג בחודש, והביקוש רק עולה. כך אני נפגשת עם אנשים שבאמת זקוקים לסיוע, שבאמת קשה להם, חלקם על סף פשיטת רגל. אנחנו מטפלים בכל מגוון האוכלוסיה בארץ, עובדים זרים ופליטים, תושבי מזרח העיר הערבים, עולים חדשים וותיקים. גם עורכי הדין המתנדבים מייצגים את כל מדינת ישראל – יש לנו עורכי דין עולים מאתיופיה ומרוסיה, דרוזים, ערבים, מוסלמים ונוצרים, וגם ישראלים.

"העובדה שאני גם גרה פה וגם עוסקת בבעיות הקיומיות של תושבים במדינת ישראל - היא לא ייחודית. זו אותה רוח ואותה תחנת כוח שמפעילה אותי. ההתיישבות ביהודה ושומרון בהחלט מחזקת את הכוח לעשות. לא גדלתי פה, גדלתי בגבעתיים, ואני מרגישה שהמקום הזה נותן לי את הכוח לעשייה. כשאתה גר כאן אתה מרגיש שאתה לא יכול סתם לעשות משהו בינוני. זה חייב להיות משהו תורם, שממצה את הכוחות שלך לכיוון של עזרה לעם ישראל".

-" זה לא היה קורה לך לו היית נשארת בגבעתיים?", שואל לעומתה ולנסי.

"אני ברמה האישית מרגישה שהמקום הזה נותן לי כוח לעשייה הזו", משיבה לו ניסנהולץ. "עצם העובדה שאתה מרגיש שמקום המגורים שלך והצורה שאתה מחנך את הילדים זה למען עם ישראל, לא מאפשרת לך שלא ללכת בדרך הזו, גם כשזה נוגע לפרנסה", היא אומרת ונעתרת לספר גם על בעלה אלי, שהיה סמנכ"ל תפעול של בית תוכנה בעלי, אך עזב את ההייטק והיום מנהל ישיבה תיכונית בנוחם ליד בית שמש. "המקום הזה לא נתן לו את האפשרות לעבוד רק בהייטק", היא מסכמת.

בואו הביתה

שלישי ואחרון לספר הוא דניאל ואך, בן 25, אב לשלושה ילדים. "אני בן למשפחה של 11 ילדים, הגדולה בת 40 והצעיר בן 20, ששה מתוכם גרים פה בעלי. אנחנו משפחה ששרה. זה התחיל בעמוד התפילה במערת המכפלה, כשכולנו עומדים ליד אבא בימים הנוראים ומתפללים, והיום השירה יצאה לבמה. אבא תמיד סיפר על אביו, סבא שעבר את השואה ונהג לשיר, ובכך חשב להגן על אבא מתלאות השואה ומוראותיה. וכך גדלנו, חיים את השירה של סבא כל הזמן. אבא עוסק בעשרים השנים האחרונות בקליטת עלייה. גם הבוקר טס – בכל שנה הוא טס כשליש מהשנה לצרפת, תופס משפחות אחת אחת, מארגן להן סמינר, וכך כל שנה עולים לעלי כמאה משפחות מצרפת. עד היום הוא העלה לארץ מצרפת כאלף משפחות.

"אני זוכר את אבא ככזה שמחכים למתנות שלו כשיחזור מחו"ל. הפעילות שלו נעשית מטעם עמותה פרטית שהקים, שמאמינה שקל יותר לעולים חדשים להיקלט בארץ אם יעלו כחלק מקבוצה תומכת.

"מכאן צמח החיידק שדחף גם אותי ואת אשתי לשליחות של שנתיים בווינה הקרה: בני עקיבא, ניהול סניף וצוות הדרכה, וכשראינו שנותר לנו עוד קצת זמן, עבדנו גם עם משפחות צעירות ואחר כך עם הקהילה כולה. יש כסף וטוב בוינה, אבל רוח אין. לכן בשנה השנייה התקיימו בווינה שלושה אירועים גדולים מרכזיים שהביאו לשם את הרוח הישראלית, התורה הארץ ישראלית, ואת החסד הישראלי: לערב רב המשתתפים הראשון הגיעה הרבנית ימימה מזרחי, ולערב השני - ברכה זיסר מ'עזר מציון'. ולערב האחרון הבאתי את משפחתי. קדמה לכך התפילה בבית הכנסת הגדול, וביום ראשון בערב – הופעה. זה בעיניי היה אקורד סיום שלא יכולתי לבטאו בדרך אחרת. הבאתי את כל מה שגדלתי עליו קומפלט לשם. שרנו גם שירי ארץ ישראל, שרבים מהם הכירו. לפני ששרנו בפעם השניה את "ארץ ארץ ארץ" אבא שלי הביא משל, וסיפר על החיה שנקראת גחלילית, שמאירה בלילה. 'ואתם האור שלנו כי אתם בחושך', אמר, 'יהודים יקרים בואו הביתה'.

"זה היה מצמרר. לכל אורך השליחות תמיד ניסינו להגיד דברים בזהירות, פוליטיקלי קורקט, אבל זה היה כל כך אמיתי וכל כך חזק, ואז שוב שירת 'ארץ ארץ ארץ' עוצמתית. בשליחות מסוג שכזה, אתה לא יודע מה זרעת ומה ומתי יפרח".

העיניים היו מרותקות. לרגע היה נדמה שכולנו בחזית אחת.