כך התבצעה המזימה: כביש 60, השעה 00:30 לערך. מכוניות חוזרות לעפרה מחתונה, אחרות מניחום אבלים, ועוד רבות לישובים בסביבה. מתחת ל"רמת מיגרון" ערימת בלוקים וחול שפוזרו דקות ספורות קודם לכן, כנראה על ידי משאית על הכביש.

המכוניות נתקעות ובנס אף אחת לא מתהפכת. לרכב שלפניי נגרם פנצ'ר ולאחריםנזקים קלים (אני מקווה). על הגבעה נראות דמויות בחושך, עדיין בשקט. תוך דקותספורות מגיע הג'יפ הצבאי הראשון לסייע, בעקבות דיווח למוקד, ואחריו נוספים, וכןניידת משטרה. בדיוק לכך חיכה "המארב". אבנים מושלכות על החיילים, והם מגיביםברקטת תאורה. התגובה - עוד אבנים וקללות. לזה קוראים 'תג מחיר'.

אנחנו אשמים.

הפקרנו את המאבק על ארץ ישראל לנוער שוליים. אם היינו כולנו במיגרון בליל החרפה, אם כלהמתפקדים לליכוד היו חותמים על עצומה שאם לא יאושרו ויחתמו התב"עות של עפרה, בית אל, גבעת אסף ומיגרון וישובים נוספים תוך 60 יום - תהיה פרישה המונית או אפילו הקמהשל חמישה מאחזים נוספים מדי חודש - לא היה הואקום שנוצר מתמלא על ידי משוגעים. המדינהמובלת על ידי קבוצה קטנה של עוכרי דין (מייק בלס וחבריו) שמשתפים פעולה עם "מחרחרימלחמה עכשיו" ואנחנו שותקים. אפשר עוד לתקן. הנהגת מאבק ערכי ללא פשרות עכשיו!

ויחד עם זה, טיפול נאות כנגד הנוער העבריין חסר הגבולות. אפשר לשנות את המצב לפני ההרס הבא

שיהיה חס וחלילה כואב יותר, ולפני שמשוגעים יביאו לשפיכות דמים. יש לנו הנהגה שחייבתלהוביל מאבק. הגמגום והשתיקה רק מחמירים את המצב. שתיקה עכשיו תעלה ביוקר אחר כך".

* * *

דברים אלה נכתבו על ידי באחד הלילות של חודש אלול בשעה 01:00 בלילה. מי שמכיר אותי יודע שאינני מ"יפי הנפש", וכמדומני מעולם לא נקטתי בלשון כה בוטה כנגד מי מנוער הגבעות. ההיפך, לדעתי מדובר בפטריוטים, בנוער ארץ ישראלי בריא ברוחו ובנפשו, הקרוב לליבי גם בגלל תודעת שימור הסביבה ואהבת ארץ ישראל שלו.

ראיתי במאחזים גם בני נוער מוזרים שהתרחקו ממשפחתם ומקהילתם, ותמיד התנחמתי בכך שאת מרד הנעורים שלהם הם מבטאים בעבודת האדמה ומצוות יישוב הארץ. הביקורת המושמעת מפיהם כלפי מנהיגי הציבור שלנו לא ערבה לאוזניי, אולם אם זה המחיר שעלינו לשלם בתמורה לחיוניות שלהם, חשבתי לתומי, מילא. את ההאשמות של התקשורת בגין פעולות "תג מחיר" דחיתי, כרובנו, שהרי מי מאמין לתישקורת.

כשהוקם גוש אמונים, במאבקים שלנו מול הצבא בעליות לקרקע הראשונות (מעלה אדומים, אלון מורה, עפרה – שילה ועוד) היתה לנו הנהגה אחראית שכללה גדולי תורה, אנשי ציבור, ומנהיגות צעירה אולם אחראית. התלבטויות כבדות היו מנת חלקם - מהי הדרך אותה יש לנקוט, מה יהיה על "העם שבשדות", וכיצד לעשות כדי שהחוט המקשר והמאחד לא ייקרע. הדבר לא הפחית במאום מהספונטניות והפטריוטיות שלה. היום, כתוצאה מחולשתו של הציבור הדתי לאומי, דבר שמתבטא בפירוד ובחוסר הנהגה, מול אוירה של חוסר אונים ורפיון, מול האיומים על עתיד ההתיישבות, תופסת לה מקום קבוצה ללא הנהגה שקולה, בני נוער אשר מוטיב אי קבלת האחריות על תוצאות מעשיהם הוא נר לרגליהם.

אינני מתיימר להבין את נבכי נפשם של אותם עשרות בודדות בני 14 עד 19 שנה. ניסיתי ללמוד מהם על המוטיבציה המניעה אותם (בעיקר כשהם נוסעים עמי כטרמפיסטים), ולא מצאתי דאגה ממשהו או חשש כלשהו. לא חשש מנזק שייגרם למפעל ההתיישבות, או הס מלהזכיר פגיעה בנפש. אוירה של הפקרות.

ליצוק תבונה למאבק

האשמתם של הצעירים פורקי העול בלבד תהיה בריחה מהמציאות. עלינו, כל אחד ואחת, לצאת מהאדישות ולפעול בשני תחומים, כל אחד על פי כישוריו וכשרונותיו. מצד אחד לפעול לחיזוק המאחזים המאוימים בכל דרך אפשרית, וליצוק למאבק שנכפה עלינו תבונה ובעיקר נטילת אחריות. מצד שני, בהכוונה מקצועית וערכית של בני הנוער שלוחי הרסן.

במקרה בו נכחתי ניצלו חייהם של נוסעים יהודים וערבים בנס. מאחד הג'יפים הצבאיים שהגיעו לסייע לנו יצא חייל חבוש כיפה גדולה ופאות ואמר לי בהתרגשות, כשאבנים מוטחות כלפיו: "הם מנסים להרוג אותי".

לא מדובר בתופעה רחבה מבחינה מספרית, אבל הנזק יכול להיות חס וחלילה גדול מאד. הדבר יכול להחליש אותנו גם במאבקנו הצודק על ההתיישבות, ולכן חשוב שבפעם הבאה, שלא נצטרך, כשיישוב יהיה מאוים ויקראו לנו לדגל, נקום כולנו באחדות כאיש אחד ונעלה. אם נהיה מחנה גדול - הגזירה תוסר, והסיכון מפני בודדים חסרי דעת יקטן.