האמת שאני לא נוסעת, ולא שאין לי מחשבות בקשר ללונדון, דווקא יש לי שם דודה שמאד תשמח אם פתאום אחליט לקפוץ אליה לכמה ימים, לביתה החמים בשכונת גולדרס גרין, רק בלי הילדים בבקשה...
ולא, אני גם לא רוכנת ברגעים אלו מעל סיפון אוניית פאר בדרכי לחופשה באיים הקריביים, או מועדת, בפעם המיליון, מגבו של פיל לבן ענק בלב ליבו של ג'ונגל פראי בתאילנד, וגם לא מנסה לטפס על עץ קוקוס באפריקה. אבל אני כן לוקחת חופשה, חופשה מכתיבת הטור.
נכון, חלפו עברו להן רק שנתיים מאז הטור הראשון, התדירות הייתה נסבלת בהחלט, וגם אם לא הפכתי מיליונרית מהפרסום, הכתיבה גרמה לי סיפוק והנאה לא קטנה.
זה התחיל בסגנון סאטירי, הכל היה לקוח מהחיים הפרטיים שלי. פה ושם קצת הקצנתי, הוספתי פלפל ומלח, אבל לרגע לא חרגתי מהאותנטיות. רק על עצמי לספר ידעתי, כדברי רחל המשוררת. כל זאת, עד לפיגוע של משפחת פוגל, שאחריו כבר היה קשה לי להמשיך בסגנון הכתיבה הקליל. אז הודעתי לעורכת שאני רוצה הפסקה, וקיבלתי תשובה מחממת לב - תמשיכי. תכתבי על כל מה שעולה על רוחך, תכתבי שוב על רותי אם את רוצה, אבל תמשיכי. וכך עשיתי.
רק לאחרונה, חצי שנה אחרי הפיגוע, חצי שנה של געגועים בלתי פוסקים לחברה כל-כך טובה, התחלתי להרגיש שאפשר להרים את הראש מעל המים, התחלתי להרגיש איך לאט לאט אני יכולה שוב לשמוח, לצחוק, לענות על שאלה סתמית של "מה שלומך?", ב"ברוך ה', מצוין", בלי להיאנח ולהסביר מה עבר עליי בתקופה האחרונה; ודווקא עכשיו הגיע פיגוע נוסף, בו איבדנו את גיסי ואת אחיין שלנו - אשר ויונתן פלמר הי"ד, שנרצחו לפני חודש בדרך מקרית ארבע לכיוון ירושלים.
והפעם, זה קרה במשפחה שלנו, וההתמודדות היא בכל דקה ודקה, וההתעסקות, לפחות בחודשים האלו, היא סביב השעון. כי יש לי גיסה מקסימה, אחותו של בעלי, שאיבדה את כל משפחתה ברגע אחד, ונותרה רק עם בטן של חודש שישי.
בחצי השנה שקדמה לפיגוע של אשר ויונתן, הבנתי מה זה אומר להיות אבלה לא רשמית. הרי על רותי לא יכולתי, עם כמה שרציתי בכל ליבי, לשבת שבעה. ומאידך גם לא יכולתי לתפקד בבית כרגיל במשך חודש לפחות. כל ערימת כלים בכיור הייתה נראית לי מעין אוורסט שלא אצליח לטפס אותו, וכל קיפול כביסה דרש ממני גיוס כוחות נפש. אבל ביישובים אין מערך של בישול לאבלים לא רשמיים, רק למשפחה.
ועכשיו, כשזה קרה במשפחה המורחבת, אני קולטת באיזה 'חתיכת תיק' מדובר. כמו שתמיד אומרים - עד שאתה לא עובר את זה, אין לך שמץ של מושג. כולי תפילה שלאף אחד לא יהיה מושג.
ושוב הודעה בטלפון, ועוצמת הזעזוע המטלטל, והעייפות הגדולה מהעצב. ושוב לספר לילדים, והפעם זה בן דוד קטן ומתוק, שרק שבוע קודם הבנות שלנו התגלשו איתו במגלשות הענקיות בפארק גילה, וגילינו שהוא התחיל ללכת, עוד לפני גיל שנה. והפעם עולה וצומח מתוכי זעם גדול, ושאלה אחת שבא לי לצרוח אותה, שאלה שמזדחלת לה בין כל האיברים, מטפסת ממעמקי הבטן ורוצה לפרוץ בקול גדול במעלה הגרון: למה? למה ה', למה?
אני כועסת, ומתביישת בכך. מנסה להשיב לעצמי ולהתחזק רוחנית, מנסה להתפלל בכוונה בתפילת ראש השנה, חמישה ימים אחרי הפיגוע, ולא יוצא לי כלום. אני מבקשת בלב סליחה מה'. כזו אני השנה, קבל אותי במצב זומבי, לא מתפללת, לא מתחננת שתסלח לי על כל העוונות שעשיתי בשנה שעברה, לא מצליחה להתכוון בתפילה. חושבת על האנשים היקרים שהכרתי כל-כך מקרוב, שרק שנה קודם התפללו בדבקות בבית הכנסת, ולא שיערו את שעתיד לקרות.
מגלה את הצורך ההישרדותי לדבוק בחיים, בדברים הקטנים-גדולים שגורמים לי לשמוח, או לפחות לשכוח קצת מהכל, ולעבור את התקופה הזו בצורה שפויה. מוסיקה קצבית ברכב בזמן הנסיעה, ואירובי דאנס ב"סיקרא" (מי שלא ניסתה שתרוץ עכשיו! מקום מדהים ושיעורים מדהימים לא פחות), ופגישה קולנית, מרגשת ומצחיקה עד דמעות, עם כמה חברות ממכללת "אמונה", בבית קפה ירושלמי.
אז בתקופה הנוכחית, כשכולם אט-אט מתרגלים לשגרת אחרי החגים, אני לוקחת פסק זמן קטן, אולי של גיליון-שניים-שלושה, ודובקת בחיים, ובעבודה, ובשיעורי הבית של הילדים, ובמשקל שממאן לרדת, על אף כל ההצהרות לרזות השנה 20 ק"ג, ויהי מה.
אני לא שוכחת לחלום גם על טיול בכדור פורח מעל שמי טוסקנה, וסנפלינג בהרי הרוקי המושלגים. ובעצם, יותר פשוט לחלום על לונדון, שם לפחות יש את הדודה שמחכה לי.