אתרוג מהודר או חנוכייה מפוארת הם מצרכים מבוקשים, טרום חגם. אולם לא תמיד ישנה מספיק ערנות לחובה להקפיד על דיני הממונות בקיום המצוות. לגזל יש השפעה על היכולת לצאת ידי חובה בקיום מצווה או לברך ברכת המצוות.
בתלמוד ירושלמי נאמר (שבת יג, ג): "תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם (תהילים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'". מכאן - שמצווה אינה יכולה להתקיים בחפץ גזול. הרמב"ם פסק (חמץ ומצה ו, ז) שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, ונפסק בשולחן ערוך (או"ח תנד, ה) וכן לגבי ציצית גזולה (שם, יא, ו), תפילין גזולות (שם, כה, יב), וכמובן לגבי לולב הגזול (שם, תרמט, א. אומנם, שם דעת הרמב"ם שגזול כשר, מלבד יום טוב ראשון, ונחלקו עליו שאר הראשונים).
האם הפסיקה הזו עומדת בעינה גם לגבי חפץ שעבר שינויים, או החליף מספר בעלויות?
לולב יד שלישית מסוחר
בתוספתא (סנהדרין א, ב) נידון מקרה של מי שגנב חיטין והפך אותם ללחם, ורצה להפריש חלה: "אחד שגנב סאה של חיטין, טחנן ואפאן, והפריש מהם חלה והאכיל לבניו, היאך זה מברך, אין זה מברך אלא מנאץ. על זה נאמר ובוצע ברך ניאץ ה'." מהתוספתא עולה שהברכה על חפץ שראשית דרכו בגזל, היא ניאוץ שמו של הקב"ה.
השולחן ערוך (או"ח תנד, ה) הדגיש, בעקבות התוספתא, לגבי מצה, שהפסיקה השוללת את הברכה נאמרה דווקא כאשר נגזלה מצה, אך אם נגזלו חיטים ואפו מהם מצה, יוצאים בה ידי חובה. וכן מוסיף הרמ"א דין זה לגבי ציצית - שאם גזל צמר, ועשה ממנו ציצית - יצא ידי חובה.
לגבי ברכה על חפץ גזול, נחלקו הראשונים בביאור כוונת התוספתא: שכן הלשון "היאך זה מברך" – יכולה להתפרש כך שמותר לברך, אף שברכה זו אינה ראויה, כפי שהבין הרא"ש (ברכות ז, ב): "שחייב לברך, אלא שברכתו הוא ניאוץ"; או שמא הכוונההיא שאינו יכול לברך כלל, כפי שכתב הרמב"ם (ברכות א, יט, וראו כסף משנה) וכך עולה מדברי התוספות (סוכה ל, א, ד"ה הא).
להלכה, השולחן ערוך קבע בדין לולב הגזול (או"ח תרמט, א) שגם אם הוא כשר לנטילה, כיוון שעבר שינויים, בכל זאת אין לברך עליו. הרמ"א הפנה לדברי השולחן ערוך הללו גם לגבי ציצית גזולה ועוד.
הפוסקים האחרונים נחלקו האם החומרה שלא לברך על חפץ גזול קיימת גם כאשר החפץ נקנה לחלוטין, כגון אם היה ייאוש של האדם שגזלו ממנו והגזלן מכר את החפץ הגזול - האם במקרה כזה מותר לקונה לברך על המצווה? (ראה משנה ברורה וביאור הלכה בהלכות ציצית, המביא את המחלוקת ונוטה להכרעה כאוסרים). המשנה ברורה חידש (כה, נד) שלכל הדעות אם החפץ עבר לאדם שלישי מותר לו לברך.
לא עונים לחזן
לגבי שופר הגזול ישנה פסיקה מעניינת לפיה יוצאים ידי חובה בשופר הגזול, שכן המצווה היא שמיעת הקול של השופר, ובקול אין גזל (שו"ע תקפו, ב). אף על פי כן אין לברך על כך, אלא אם השופר עבר מספר בעלויות, כמפורט לעיל, ולאחר ייאוש של בעליו.
השלכות נוספות לדיני הגזל: יש פוסקים שטענו שאין יוצאים ידי חובה בתפילה שנעשית בבית כנסת שנבנה על קרקע גזולה (ספר האשכול מהדורת הרב אוירבך הלכות בית כנסת). יש שהזהירו מברכה על ספר תורה גזול (פתחי חושן גניבה פרק ו סעיף יב), וכן על קידוש והבדלה על יין גזול (שם יד) ושימוש במזוזה גזולה (שם לב).
השלכה מעניינת בנושא זה הועלתה בראשונים (אגודה ברכות פרק ו): "כל [חזן] המתפלל שלא ברשות, מחמת אלימות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו שנאמר (תהלים י, ג) בוצע ברך ניאץ ה'." וכך נפסק ברמ"א (או"ח נג, כב; שם תקפא, א).
מסוגיה זו למדנו שצריך להקפיד מאוד בקניית חפצים, ובפרט חפצי מצווה, מאדם ישר, שאינו חשוד על הגזל כלל.