לעתים רחוקות ידי רועדות על המקלדת, אבל כך חשתי כשניגשתי לכתוב את הדברים על רב-סרן דגן ורטמן שנהרג במבצע עופרת יצוקה – מבצע שיצא לדרך בחנוכה לפני שלוש שנים, והוא בן 32. בעשרה בטבת נפגע דגן מאש כוחותינו, ומהפיצוץ שפגע במבנה בו שהו, נהרגו הוא וחבריו - סמ"ר נתאי שטרן וסמ"ר יוסף מועדי. דגן, אוהב האדם, העם והארץ, תלמיד ישיבת 'הר המור' שנלחם בעוז ובגבורה, שסלל את דרכו בעבודת המידות כ'מסילת ישרים' - נקטף, והותיר אחריו מורשת מפוארת, והורים, משפחה וחברים המנסים יום-יום להמשיך ולצעוד במסלול שהתווה.

עוד כשהגעתי לביתם של הוריו, ד"ר אלי ודבי ורטמן במעלה מכמש, חשתי בתחושת ההוד האופפת את הבית, עוד בירידה במדרגות האבן, במעבר בין השיחים העוטפים את הכניסה אל הבית - ודמותו הצנועה של דגן הניכרת בכל פינה ומכל רגע בשיחה עימם. אלי ודבי אינם מדברים הרבה דיבורי סרק. דגן ותחושת השליחות שהותיר אחריו, הם קריאת הכיוון להוריו בכל אשר הם עושים להמשכת מורשתו אחרי שנפל. השיחה הארוכה בינינו נקטעת מספר פעמים. בכל פעם שהם מרגישים שיש צורך שאבין לעומק משהו שעדיין אינני יודעת על דגן, הם עוצרים, ואלי ניגש אל הספרייה עמוסת הספרים ושולף ממנה עוד חוברת עם לקט שיחות לזכרו, ועוד חוברת של דברי הספד ומכתבים. דגן המשיך מישיבת 'הר המור' לשירותו הצבאי, וכמו שישיבת 'הר המור' היתה אבן דרך בחייו של דגן, כך היא גם בפעילות הנצחתו. "בשבת שהיינו ביחד עם דגן בבית", נזכר אביו, אלי, "היה לנו מעין-חידון: אם אתה זוכה במיליון דולר, מה אתה עושה עם הכסף? דגן אמר שהיה קונה דירה להשקעה בשביל הישיבה. אחרי שנהרג הילדים שלנו הסבו את תשומת ליבנו לכך שאחת מפעולות המשכת דרכו צריכה להיות תרומה כלשהי ל'הר המור', כמו שהוא רצה, לעשות דברים טובים לישיבה. אנחנו מחפשים ומתייעצים מה לעשות שתהיה נביעה של דגן שקשורה לישיבה. משהו שיביא אנשים לרצות להיות כמוהו, ולעזור עם זה ל'הר המור'".

לוחם קשוח, מפקד אהוב

דברים רבים נכתבו על דגן בעבר, קווים רבים שורטטו לדמותו המיוחדת. דגן היה שילוב ייחודי בין איש רוח המדייק במידותיו ובוחן אותן תדיר, לבין מפקד קשוח בצבא, מוכשר וחדור שליחות ואהוב מאוד על חייליו. לאחר שנפל גילתה משפחתו בעזרת חבריו את גדולתו ועוצמתו, וסיפורים רבים המציירים את דמותו המיוחדת סופרו להוריו.

הוריו של דגן חשו תמיד שהם מגדלים בן מיוחד. עוד בתקופת בית הספר היסודי דגן התבלט בתכונותיו המיוחדות ובכושר המנהיגות שלו. בקבוצת הקט-רגל בה שיחק ידע לסחוף אחריו את שאר השחקנים, ובמקביל עודד גם את אלו שלא הצליחו. באימונים שעשה לקראת הגיוס הוא הצטיין מאוד, ואכן בצה"ל רצו לגייס אותו ל'שלדג'. אך דגן בחר ללכת לישיבה. אחרי שש שנות לימוד תורה דגן התגייס לגולני. "דגן התקבל ליחידות מאוד מובחרות", מסביר אלי, "ולמרות זאת אחרי התלבטויות הוא בחר ללכת לגדודים והתגייס לגולני. הוא רצה להרגיש את כלל ישראל, ואנו יודעים איך הוא אהב את האנשים שם. את קורס הקצינים הוא סיים כמצטיין, ואז 'שלדג' שוב עשו מאמצים להביא אותו אליהם. אך הוא בחר לחזור לגדוד".

איך חייל ומפקד דתי כל-כך מסתדר בגולני? מבחינת הוריו של דגן השאלה כלל לא רלוונטית: "אנחנו מאוד אוהבים את עם ישראל", הם אומרים. "הוא היה ישראלי, ממש במובן שהרב קוק נתן לביטוי הזה משמעות. הוא חיבר את כולם וחבר לכולם ולא היה מגזרי בכלל ולא קיטלג אף אחד. היתה בו אהבת אדם לכל מי שנברא בצלם אלוקים", מסבירה אמו דבי. החיבור לישראליות היה חלק מדגן. "בשבעה באה קצינה מהגדוד וסיפרה ששאלה לא פעם את דגן איך הוא, בחור ישיבה בן 24, משרת עם חבר'ה של גולני? לדגן היה ברור שהוא חלק מהחבר'ה, ובטבעיות הוא ענה לה שהוא אפילו יודע את כל השירים של היחידה, ולהמחשת העניין גם שר לה אותם. אבל החבר'ה סיפרו ששירים שיש בהם ניבולי פה הוא לא שר איתם".

בכל הנוגע להמשכת מורשתו של דגן, היחידה וגם החיילים יהיו קשורים בה. "אנשים נדבקים איתנו בזה כי הם רואים בדגן מורה שלהם לחיים", מסביר אלי. דגן היה מחובר לחייליו בכל רמ"ח אבריו. הוא דאג להם ממש כאב, מן הפרט הקטן ועד להצלחתם בקרב. "כשהיה מגיע הביתה לשבת", מספר אלי, "דגן היה מתקשר אלי מהדרך ושואל מתי בדיוק נכנסת השבת. אני ידעתי שהוא מנצל את הזמן להגיע לבתים של חיילים שלו עם בעיות ת"ש, שהיו זקוקים למזון או ציוד או כל תמיכה אחרת. אם הוא היה מגיע לבית של חייל שלו והמקרר ריק – הוא היה יוצא לעשות קניות וחוזר למלא את המקרר. אם היה צריך מקרר או מיקרוגל – הוא היה מביא להם". אחד מחברי הילדות של דגן מספר כי יום אחד נכנס דגן לסניף הבנק בו עבד וביקש להעביר 10,000 ₪ מחשבונו לחשבון אחר ולא פירט מדוע. מפעם לפעם הדבר חזר על עצמו, ודגן שב והופיע בבנק לשם העברת אלפי שקלים מחשבונו לחשבונות אחרים. בסופו של דבר הבין חברו של דגן מה קורה כאן. הוא הבין שחברו, מ"פ בגולני, תומך בכמה מחייליו ובמשפחותיהם שנקלעו לקשיים כלכליים. הוא הוסיף וסיפר כי כשהיה אומר לדגן 'יישר כוח', דגן היה מתכנס לתוך עצמו ואומר בלחש שמא מישהו ישמע: 'אה, שטויות'. פעם אחת אף הוסיף: 'מה יש לי לעשות עם משכורת כל-כך גבוהה'.

"יום אחד, דגן נסע עם חבר לבקר חייל בבית שלו בנצרת", מספרת דבי, "הם התלבטו לנסוע 'על מדים' או לא, משום שלא רצו להרתיע את החייל ולבוא במראה רשמי מדי, בכל זאת מדובר פה בחייל עם בעיות ת"ש. בדרך, במהלך הנסיעה באוטובוס, ניגשה אליהם אישה שבעלה לא הרגיש טוב. הנהג עצר את האוטובוס ודגן ביצע החייאה לאיש. כשמד"א באו הם אמרו לדגן שהוא פשוט הציל את חייו, ופינו את האיש באמבולנס לבית החולים. כשדגן וחברו עלו חזרה לאוטובוס כדי להמשיך בנסיעה, מה דגן אמר? מזל שנסענו במדים, כך האישה ידעה שאנחנו חיילים ואפשר לפנות אלינו לעזרה".

לדמות הלוחם העשוי ללא חת, שהולך בגבורה לקרב, נוספו עוד סיפורים רבים. "לילה אחד בזמן מארב בעזה דגן והס' שלו רצו לאורך הגדר הלוך וחזור, כדי לבלבל את האויב שירה פצ"מרים על החיילים במארב. כל זה כדי למשוך את תשומת הלב שלהם מהחיילים כדי שיוכלו לצאת מהמארב", מספרים הוריו. "הוא היה מפקד מאוד תובעני וקשוח, שלא ויתר לחייליו. הם היו ממש חוששים מהיעד הבא שיציב להם באימונים, אבל את כל מה שדרש מהם הוא ביצע גם בעצמו. היה פעם בין המפקדים בפלוגה דיון שלם, האם מפקדים צריכים לקבל יותר שעות שינה. כולם חשבו שכן ודגן חשב שלא. והוא באמת כמעט ולא ישן".

אך קשיחותו של דגן כמפקד וכלוחם לא גרעה מאהבתו לחייליו ואף סייעה לו לרכוש את אמונם המוחלט בו. "הוא היה מנגן בחלילית כדי להעיר את חייליו", אומרת דבי, "חייליו העידו לא פעם כי קיבלו את העונשים שהיה נותן להם - בקלות, משום שידעו שהוא אוהב אותם והעונש במקום. החיילים שלו מספרים שהם היו הולכים אחריו לקרב גם אם היה לו מטאטא ביד".

תחושת אחריות גדולה מלווה את אלי ודבי מאז שדגן נפל. האחריות להמשיך את דרכו בכל המובנים: "אנו מנסים למלא את מקומו", מוסיף אלי, "וזה לא פשוט. יש הרבה דברים שאנחנו נתבעים לעשות אחרי לכתו כי דגן היה מאוד מיוחד - הוא הציב אופק התנהגותי וזהות יהודית ישראלית שאנשים לא רואים כל יום".

"היה בו חיבור ייחודי של קודש לחול. הרב עודד וולנסקי בשיעור שלו עוסק בקישור של שני הדברים מכיוון שזה היה חיבור שהיה אופייני לדגן", הם אומרים. חשוב להם למלא את מקומו של דגן כמתווה דרך לעם ישראל, דרך של אמונה גדולה ועשייה ללא פשרות מתוך אהבה רבה. "יש במקורות היהדות התייחסות לאנשים כאלו, שהנשמה שלהם פועלת בעולם לאחר שהם הולכים, ואחד מביטויי החיים שלהם זה שהם ממשיכים את חייהם גם אחרי מותם. וזה מה שאנחנו מרגישים שקורה איתו".

לא הנצחה אלא המשכה

חיפוש הדרך להנצחתו של דגן, גם היא מקורית ומאפיינית אותו ואת משפחתו. ואכן מאז שנפל מחפשים אלי ודבי ביחד עם משפחתם את הדרך הנכונה המדויקת והראויה לו, להמשיך את דרכו. "ישבנו פה ביום שחזרנו מהעלייה לקבר אחרי השבעה", נזכר אלי, "וכתבנו רשימה של דברים שנוכל לעשות כדי להמשיך אותו. יכולנו מייד להקים מכון לזכרו ולא עשינו את זה, משום שכל הדבר הזה של מה אתה מכין ולמה ומה אתה רוצה - זה לימוד גדול בפני עצמו. הרגשנו שהגדלות של דגן מחייבת אותנו, והמחשבה הראשונית שלנו היתה: זו לא הנצחה, זו המשכה". להוריו של דגן חשוב מאוד להדגיש את ההבדל בין הנצחה להמשכה. לעומת הקיפאון שממחיש את ההנצחה, בהמשכה יש זרימת חיים שאינה פוסקת.

"מאז שדגן נפל אני כל יום מתפלל ב'שומע תפילה' שאני אהיה מעט ממה שהוא היה", מספר אלי בהערצה לבנו. "בדרך-כלל אנו אומרים זאת על הקב"ה: והלכת בדרכיו. אנו מנסים להידבק במידות של דגן. זה אומר הרבה חסד ולימוד תורה בצורה שלא תיאמן".

"אנחנו מנסים להביא אותו בחיים, וכמו שחיים של בן-אדם הם הרבה דברים, אז ההמשכה של החיים שלו זה הרבה דברים. הוא היה דמות ענקית. פשוט ענקית. אנחנו לומדים את דגן כל הזמן. אם אתה רוצה להמשיך את דרכו, להנציח אותו, זה לחיות את החיים שלו ולנסות להמשיך את מה שהוא רצה".

הדרך בה בחרו אלי ודבי להכיר את בנם על כל היבטי אישיותו היתה לדבר עם כל מי שאי פעם היה קשור לדגן. לצורך כך הם הקימו צוות שיוצר קשר עם חבריו, חייליו, מפקדיו ומכריו, וכמובן עם הרבנים שמהם למד את תורתו, מראיין אותם ומקליט את הראיונות. אלי ודבי מאזינים להקלטות, לומדים את הדברים ומסיקים מסקנות.

"אנחנו מראיינים מאות אנשים שמספרים לנו עליו מנקודת המבט שלהם, וכמעט בכל ראיון אתה מוצא זווית שלא היכרת בו. הוא היה כל-כך מחבר, כל כך ישראלי ויהודי ובעל יכולת מנהיגות ומידות. גם אני מנסה להיות צמוד לערכים שלו. בתקופה שלפני שהוא נפל, כשהוא יצא לחופשת לימודים מהצבא, ידעתי כבר שיש לי מורה בבית. מאות האנשים שרוצים לספר עליו אומרים שהם רק חיכו להזדמנות לדבר עליו, ולחלקם זה סוג של ריפוי. יש לנו רשימות של חיילים וחברים מהישיבה, והצוות שמראיין אותם מונחה על-ידינו אלו שאלות לשאול לפי מה שאנחנו רוצים לדעת עליו".

"דגן היה בן אדם תמים", אומרת דבי, "ולא במובן שמישהו סידר אותו. בכמה מהראיונות הגדירו אותו כך, שהיתה בו תמימות. אנשים דיברו על הטוב, העוז והגבורה שלו והרבה על הענווה שלו ועל זה שהוא היה הכי קרוב שהם מכירים למושלם". ואלי מוסיף: "ובגלל זה אנו בונים את ההמשך שלו מאוד בעדינות, אפילו שזה ייקח לנו עוד שנה-שנתיים. וחשוב לנו שכל מי שהיה חשוב לו, כמו הישיבה והחיילים, יהיו קשורים לכך".

כך, אט אט במסירות וביסודיות שאפיינה כל-כך את בנם, טווים הוריו מארג שלם שיקיים את צוואתו וימשיך את דרכו. חלק מן הרעיונות עדיין בגדר ניצנים שעוד לא הבשילו לכדי פעילות ממשית, חלק מן הרעיונות נגנזו משום שלא התאימו לדגן במדויק. בכל זאת, משהו בדרך שאותה סוללים אלי ודבי מפעים עד כדי כאב. הם נוברים בנבכי חייו של בנם, חוקרים ושואלים ולא מרפים, נתקלים בסיפורי חייו וחיים אותם, והכל נעשה כדי להיות מתואמים בשלמות עם דגן לאחר מותו, כפי שהוא עצמו חי את חייו. "אנחנו בתהליך של בירור", מרגיע אביו. "העוצמה שלו דורשת שנדייק, ואנו מרגישים שרק אם נוציא דברים מהפנימיות שלו זה ייתן לנו את הכוח להמשיך".

זהות יהודית ישראלית

לאלי ודבי הצטרפו הרבה פיסות מידע על הדרך שבה חי דגן, שהגיעו אליהם אחרי מותו, בייחוד מאז שצוות המראיינים שלהם החל במלאכתו. כיצד מרגישים הורים המגלים אחרי שבנם נהרג עד כמה באמת הוא היה מיוחד? כשאני שואלת את דבי מה חידשו להם הדברים על אופיו היא עונה: "כשדגן נהרג - הוא נהרג, אבל הסיפורים התחילו להופיע, ותקופה ארוכה המשיכו להגיע עוד ועוד סיפורים. תמיד ידענו שהוא בן אדם מיוחד, אך לא היכרנו את הסיפורים היומיומיים, גם לא את הסיפורים הגדולים, כי הוא לא דיבר על כך, הוא היה מאוד צנוע בדרכו. בנו, כהוריו, זה מעורר המון התפעלות והתרשמות, וגם קצת קנאה, כי אנחנו גם רוצים להיות כאלה, יותר טובים. אחוז גבוה מהמרואיינים אומרים שהם אמרו כל הזמן שהוא בן-אדם מיוחד. אז ביקשתי שישאלו את המתראיינים באיזו מטאפורה הם היו משתמשים בשביל לתאר את דגן, ואחד מהם ציין את ההליכה שלו. ההליכה של דגן היתה עקומה, ולעומת זאת הוא רץ מהר מאוד מאוד. הרגליים העקומות ייצגו את דגן בשבילו, כי אחרת לא היה ברור לו שהוא בשר ודם. הוא נראה מאוד לא מאצ'ו, אך בכל זאת היה חזק ומהיר".

עם זאת, חשוב לדבי להדגיש כי תמיד חבריו אמרו עליו, ואף לדגן עצמו, שיש בו משהו 'לא אמיתי'. "החיילים שלו אמרו לנו: אמרנו את זה, צעקנו את זה, וגם בפניו אמרנו 'לא יכול להיות שאתה אמיתי'. זה לא משהו שגילינו אחרי, ידענו את זה תמיד, וכולם ידעו את זה גם".

ממבקשי השלמות

דמותו של דגן צנועה באופן מפתיע. גם בתמונותיו מתגלה בחור צנום ועדין, נחבא אל הכלים באופן שכמעט אינו מאפשר לחבר בינו לבין סיפורי הגבורה. ואולי דווקא משום כך, פה טמונה עוצמתו. הסמל שלו סיפר איך כשפגש לראשונה את דגן, הוא לא ממש התרשם ממנו. לאט לאט, כשהפלוגה התחילה לעבוד, והוא שם לב שהמ"פ (דגן) לוקח חלק בשמירות, היה לו לא נעים מזה. דגן אפילו לא נפנף בזה, הוא פשוט היה הוא. בסוף כולם עשו מה שדגן עשה. דגן לא ביקר או ביקש מהם להתנהג אחרת, הוא פשוט היה מה שהוא, ואנשים התפעלו וזה מצא חן בעיניהם, והם עשו כמותו. הוא בכלל לא היה מטיף ולא מחנך אחרים. בדמות שלו הוא היה מחנך. הוא היה מגיע הביתה ומיד מחליף את המדים, כדי שלא תהיה בו שררה. כשקיבל את דרגת הסרן הוא נשאר עם דרגתו הקודמת, עד שיצא מהבסיס כי הדרגות לא עניינו אותו.

"הוא היה בחור רזה מאוד, אבל כשהוא נתן צ'אפחה - אנשים לא הבינו מאיפה העוצמה מגיעה, מאיפה הכוח. הוא ישן שעתיים בלילה ואכל מעט מאוד. אביו מספק לכוחו הפיזי הסבר רוחני: "מתוך הקישור האמיתי לכלל ישראל היה לו כוח. זה מה שהניע אותו. גם בשבת בבית הוא בקושי היה אוכל. הוא היה מפצח גרעינים, יושב במטבח ולומד משהו. גם בחרמון, מספר המג"ד שלו שהוא עצמו היה לובש בגדים וחרמונית ושמיכות וכל מה שהיה לו - ולדגן לא היה קר בכלל. הכוח שלו לא היה פיזי, כי הוא היה צנום מאוד. זה בא ממקום אחר, ועל הנקודה הזו סובבים השיעורים בישיבה".

דבי מביאה לי חבילת דפים עבה ומשתפת אותי בשיריו והגיגיו של דגן. מסתבר שדגן כתב הרבה מהרהורי ליבו, ולאחר שנפל מצאו הוריו כתבים רבים ובהם צוואתו. דבי משכתבת את כתביו ומעתיקה אותם, ואולי בבוא היום הם יהיו חלק מספר שיוציאו לזכרו. בשיריו, דגן מדבר הרבה על עבודת המידות ותפקידו של האדם בעולם. "הוא תמיד הגדיר את הדברים מנקודתם הפנימית, המדויקת", מפרש אלי. "הוא הבין שאלו הדברים המחברים להבת עם גחלת. הקדיש אינסוף זמן לשאלה לאן להתקדם. הוא עבד על המידות בצורה בלתי רגילה, ומדד את ההתקדמות שלו כל הזמן. הוא עבד רבות על מידת הזהירות והיה תמיד בשאלה מה הצעד הבא שלו. הוא היה ממבקשי השלמות, כל הזמן מחפש לאן להתקדם. כל הזמן למצוא את המקום היותר פנימי. היה לו ביטחון שגאולת ישראל זה אמת. מאחר שהוא עבד את ה' הוא ידע שלעולם הדרך ממשיכה. רוב האנשים מגיעים למדרגה מסוימת ונעצרים בה, מסתפקים בה – הוא לא. הוא תמיד רצה להגיע גבוה יותר. הוא התפתח בתורה מתוך בחירה חופשית. הוא בנה ועבד ממש כדי לבנות את מה שהוא היה. הוא היה זה שמכבה את האור בבית המדרש וזה שמדליק, תלמיד חכם גדול המסמל זהות יהודית ישראלית".

"הוא נתן הרבה מקום לישראליות", מוסיפה דבי, "כשהיה באסטרה, המוצב בחרמון, הוא אמר לחייליו שלא אכפת לו שישמעו שירים שהם אוהבים כל היום, אך שעה אחת תוקדש אחר-הצהריים לשירים ישראלים. אז הוא היה נושם עמוק ונרגע. בשבילו השירים הישראלים היו כאוויר לנשימה, והוא העניק להם ערך מיוחד, רוחני".

אהבת ארץ ישראל ועם ישראל העניקה לדגן רצון גדול לטייל בשבילי הארץ . גם את משפחתו הוא לקח לחלק מן הטיולים הרגליים שנערכו לעתים אל תוך הלילה. "דגן אהב מאוד את אזור ספר המדבר שאנחנו גרים בו", מספר אלי. "הוא היה איש של חיבורים וזה התאים לו מאוד גם באופי. הוא לקח אותנו פעם אחת לוואדי קלט בדרך-לא- דרך, בכל מיני מקומות שלא האמנתי שאני הולך את זה, חתכנו דרך הגבעות ולא במסלול מסודר. הטיולים הרגליים יכלו להימשך לתוך הלילה". אהבתו של דגן לאזור השפיעה מאוד על הסמל שלו, שעבר לפני שנה ליישוב אלון - בעקבותיו. "כזה היה דגן, נוגע בכולם".

רוב דגן

דגן נהרג בגיל 32 בטרם זכה להקים משפחה משלו. אביו מתאר את השקעתו העצומה בחייליו ובתפקיד הצבאי שהיה לו כפרויקט חיים. "ממש לפני שנהרג היה לו קשר שקיווינו שיוביל לחתונה, אך לא זכינו לכך". כיום, מוצאים הוריו נחמה פורתא בכך שישנם כ-38 ילדים הקרויים על שמו ברחבי הארץ, רובם מחוץ למשפחה. חלק מההורים שקראו על שמו הכירו אותו וחלק שמעו עליו. המשותף לכולם הוא שהם רצו שילדם יהיה דומה לדגן בתכונותיו. "חייליו משתמשים בדמותו כסמן, ואנחנו רואים בילדים האלו המשכה של האור שלו. הם קראו לילדם על שמו בתקווה שמשהו ממה שהוא היה, יישאר בילדים האלו".