אפילו חמימות מסוימת היתה בה, באשה קרת הרוח הזו, שבחיוך ובשלווה החלטית אומרת לנו בעצם ששאיפתה היא לקפל את מפעל חיינו ולגרשנו מכאן. ובכל זאת אי אפשר היה שלא להעריך את האומץ של מנהיגת האופוזיציה ציפי לבני לבקש הידברות ולבוא עד אלינו לבנימין, למרכז המבקרים "נחלת בנימין", וגם להאזין רוב קשב דקות ארוכות לרחשי לבנו הכל כך מנוגדים לשלה.
מה היא רצתה להשיג בזה, אני לא מפסיקה לתהות, הרי בדל סיכוי לשכנוע אין כאן. ובכל זאת אם היא באה עד אלינו וביקשה להידבר, מי אני שאומר לה לא. אולי, אני תוהה לעצמי בסוף הפגישה, היה בה איזה צורך פנימי – מודע או לא מודע – לפרוס בפנינו הסבר הגיוני על הרציונל שמביא אותה לחתור לכיוון כל כך מנוגד לערכים שעליהם גדלה, שאותם הזכירה שוב ושוב, ושאותם אנחנו איכשהו מייצגים. משהו לא שקט בה לגמרי, התגנב לו איזה רושם בלתי מבוסס.
בסיומו של המיצג "אדם ואדמה" – אחד מסרטי מרכז המבקרים – שבו צפתה, המתאר את הקשר של העם היהודי לחבל ארץ זה לאורך השנים, היא חייכה: עכשיו אני בהחלט מבושלת לדיון.
את החיבור שלה לארצנו ההיסטורית היא לא שוכחת, היא מסבירה, אבל מבחינתה המשך הישארותנו כאן, מבלי לתת זכויות מלאות לפלשתינים – כלומר כאלה שיאפשרו להם להצביע לאותם מוסדות שלהם היא מצביעה – יביא להרס מדינת ישראל. וכדי להציל את מדינת ישראל, היא מדגישה, ולא מתוך אהבת הפלשתינים, אין מנוס מלהגיע להסכם אתם.
בעברה היתה עו"ד נדל"ניסטית, סיפרה, וכניסתה לפוליטיקה התרחשה בעקבות הסכמי אוסלו, כשקראה את ההסכם בעין מקצועית ונחרדה. היו בו יותר עמימות וחורים מהסכם. לעולם לא היתה נותנת ללקוח שלה למכור דירה עם הסכם כזה, אמרה. ההסכם שאליו היא חותרת יהיה אחר, ברור ומוגדר, ולא ידחה הסכמה גם על הנושאים המורכבים ביותר, גם אם לא יבטיח לנו שלום ורוד ונטול איומים.
אז לשם מה, אי אפשר שלא להתקומם. לשם מה לשלם מחיר כל כך גבוה אם גם שלום לא יהיה כאן. בתוך סבך הפתרונות האפשריים שכל אחד מהם מחייב מחירים כל כך גבוהים, כך עולה בי טעם מריר, היא בוחרת לגבות את המחירים הגבוהים עד אימה מאתנו, כדי להגיע למציאות פנטסטית-מקסימלית עבור הערבים, שלא נדרשים לכמעט שום מחיר.
בזה אחר זה דיברו אליה הדוברים - נציגי מועצות ותושבים צעירים מהיישובים - והיא הקשיבה בסבלנות, מבלי לנסות לנכס לעצמה את זכות הנאום החד צדדית. היו שהתייחסו להסכמים שהביאו עלינו שוב ושוב אך אסונות, היו שהתייחסו לפער בין המהלכים האלה לבין חזון מדינת ישראל, היו שלסגנון השיח שלה המעמיק פערים, והיו שלשיטה הלא הוגנת שבה הוכרעו ההסכמים עד כה. "גם לא להכריע זה סוג של הכרעה, שבה למעשה בחרו ממשלות ישראל", ענתה לה מרב ניסנהולץ מעלי.
ובאמת, חשבתי לי אחר כך, והצטערתי שלא אמרתי לה, כל המהלכים הגדולים של מאה וחמישים השנים האחרונות לא קרו בהכרעת ממשלה. הכרעות הממשלה לרוב הגיעו בפיגור ובעקבות האירועים. אף ממשלה לא הכריעה על שיבת ציון, לא על עלייה ראשונה ולא על שנייה ושלישית. אף ממשלה לא הכריעה לצאת למלחמת השחרור ולאף ממשלה לא היה זמן להכריע על מהלכי מלחמת ששת הימים, ולא על שחרור יהודה ושומרון ועל כיבוש הר הבית וגם לא על המשך שיבת ציון גם למחוזות אלה. למציאות, מסתבר, יש כוח רב יותר מכל הכרעת ממשלה. והכוח הזה מונע מהקשר הבלתי יאומן שיש לעם הזה אל ארץ אבותיו, קשר מופלא שגם אני וגם ציפי לבני אף פעם לא נבין אותו לגמרי עד הסוף.