עוד מעט לילה. אנו שועטות בשביל צר המוביל לתוך שמורת הטבע מורצ'יסון שהיא בעצם ג'ונגל. אני פותחת חלון ושומעת אלפי צרצרים שעושים לנו קבלת פנים מחרישת אוזניים.

אי אפשר לעצור פה לצד השביל. האדמה בוצית וטובענית, ומי יודע מה מסתתר בצמחיה הסבוכה.

אחרי שעתיים של נסיעה זהירה אנחנו מגיעות לקרחת יער קטנה בה נקים את אוהלינו.

אני מגלה שהמזרון ושק השינה שלי רטובים בגלל ג'ריקן שטיפטף. ישנה מקלחת ומים זורמים אך קרים, יחד עם אזהרה שלא להסתובב לבד בשטח כי יש עדרי היפופוטמים.

אני רק יממה אחת באוגנדה וכבר רוצה הביתה. זה מפתיע אותי ואני חושבת מה זה אומר עליי...

אני צריכה לבחור האם להגדיל את סימני השאלה ולהתמקד בקושי, או לבחור לחוות את הרגע, להיות סקרנית ולראות את הכל בעיניים של הזדמנות.

הרי בחרתי לעשות את המסע הזה, ידעתי שהוא יהיה אחר, ובכל זאת בשטח - קשה לי לברך אותו לשלום, לצאת מאזור הנוחות שלי אל מקום רחוק, חשוך וזר, שמזמין אותי לערוך היכרות חדשה עם עצמי מזווית קצת אחרת.

זה מסעיר, מרגש, מפחיד, מאתגר, מכווץ ופותח. אני לומדת ששלל התחושות הללו שוכנות במרחב אחד ובזמן אחד, וכל מה שמתבקש מאיתנו כל העת - לבחור - מי אני רוצה להיות בלילה הזה.

כשיודעים לשאול את השאלה הנכונה - המודעות עולה, והתשובות באות מאליהן. בחרתי לחוות את הרגע. סוף סוף, לא בכל יום יש לי הזדמנות ללילה ביער אפריקני.

הבחירה הזו הניבה חיוך פנימי; נזכרתי איך בערבי שבתות של חורף, לפני השינה, היה אבי מספר לנו - הילדים, את סיפורי טרזן ביער. בסיפוריו היה מתאר מדימיונו הפורה את העצים, הנחלים ובעלי החיים, המצויים כאן ממש לידי, עכשיו.

אחרי שבחרתי לראות בלילה הזה הזדמנות, הבנתי שנפלה לידי הזכות לחיות שוב לימים אחדים את ממלכת ילדותי - לראות איך הממשות פוגשת את סיפורי האגדות והופכת ליחידה אחת.

עכשיו התפניתי להביט אל השמיים זרועי הכוכבים מעל האוהל, ולהקשיב לקולות הרוחשים סביבי. צוות שתיים באוהל הקרוב אליי צוחק לו, ומישהי בצוות שלוש מנסה להתקשר הביתה, והלילה עוטף אותי.

ובבוקר - תוך כדי קיפול שקי שינה ואוהלים, דלתות הג'יפ נפתחות לרווחה, ויהודית חברתי צועקת אליי פתאום: "תסתכלי מי יושב במושב הנהג!". אני רואה שימפנזה גדולה עולה למושב הנהג בג'יפ (מה היה קורה אילו המפתחות היו בסוויץ'?), נוטלת את האננס שקנינו רק אמש, ומיד עולה על גג הג'יפ ומתחילה, להנאתה המרובה, במלאכת האכילה.

הבנות מסביב צורחות בחדווה, מצלמות ורואות בעיניים כלות איך האננס ששמרנו לדרך נחצה לשניים בידי שימפנזה מיומנת. כשהיום מתחיל עם סצינה לא צפויה שכזו, אין פלא שהוא ממשיך אל תוך הסוואנה המספקת סביבה משופעת מראות, ריחות, מזון, צל ומים - עץ הלחם, אריות, פילים, גי'רפות, איילים, היפופוטמים ומיני ציפורים ועופות בלתי מוכרים ומפתיעים.

בסיכומו של יום, ליד מפלים גועשים ושוצפים במעלה הנילוס, אני חושבת לעצמי: להיות כאן ועכשיו זה סוד השמחה, וכשפותחים דלת יש סיכוי שמשהו מעניין יקרה. אפשר לבחור בקושי שבדבר או בהזדמנות שהוא מביא איתו, וכמובן - הכל פתוח והרבה תלוי בי.

יעל אברהם - אימון אישי חווייתי ואימון קבוצות להעצמה נשית.

לתגובות, שאלות ומחשבות צרו קשר: [email protected]