תארו לעצמכם גשם שוטף ברובע המוסלמי, שעת לילה מאוחרת. קבוצת בנות עומדת לה, כשלפתע אחת מהן פורצת בבכי קורע לב. אחד החיילים העומדים בסמוך נזעק בבהלה לעזרה, מנסה לברר מה קרה. הבחורה, כנעלבת, עונה לו בשצף: "בית המקדש נחרב ואתה שואל אותי מה קרה?".

התמונה הסוריאליסטית הזו שייכת לאלבום התמונות והסיפורים רב-הדפים שבראשה של רחל סלע (60), המתגוררת עם בעלה וילדיה בשילה, מ'ימי המקדש' שהיא מארגנת לנשים ולנערות. "לפני 15 שנה חשבו שאני משוגעת, אבל היום כבר מזמינים אותי לשיחות באולפנות ויישובים ומועדוני נוער, וההתעוררות הולכת וגדלה. גם מצד החורבן הנורא ההולך ומחריף בהר הבית. לראות בנות עומדות ובוכות על חורבן הבית, כשעברו מאז אלפי שנים, זאת אומרת שנוצר חיבור".

מי שיביט באש התמיד שיוקדת בעיניה, ומיד יחשוב בלבו שודאי גדלה בבית שכולו כיסופי מקדש כאלה, טעות בידו. בגיל 18 חזרה סלע בתשובה, לאחר שגדלה בקיבוץ "מאוד מאוד שמאלני בעמק בית שאן" – כהגדרתה, וספגה חינוך אנטי-דתי באופן קיצוני. "אם מישהו דתי היה פוגש אותי בגיל הנעורים, הייתי עושה ממנו ערימת עור ועצמות, כי הייתי אוכלת דתיים לתיאבון לארוחת בוקר. גדלתי על שנאה מאוד גדולה לדתיים". ברבות הימים והשנים, ובאופן אירוני למדי, התגלגלה סלע לחוג ללימודי יהדות בביתו של הרב דרוקמן במרכז שפירא. כששמעה שהשיעור פונה לנוער חילוני, היא הזדעזעה מכך שהם לומדים עם רב ונופלים ברשתו, ורצה לשיעור חמושה ברוח קרב - "כדי להשתיק את הרב, לפרק את השיעור ולנזוף במצטרפים". בשבילה, היתה זו הזדמנות להציל אותם מאסון. בשיעורים הראשונים שבהם השתתפה, היתה סלע עסוקה בסתירת דבריו של הרב דרוקמן. אבל בסוף, היא נשבתה כהגדרתה בקסמיו. "ברוך ה', הרב ניצח אותי. קרה משהו, ולאט לאט התחלתי להקשיב", אומרת סלע, שנמצאת עד היום בקשר עם הרב דרוקמן לאחר שהפכה לבת בית בביתו.

שכבה של אבק

הרצון הגדול להחיות את נושא המקדש בלבם של כולם, החל מקנן בה כשגרה בחיספין, והיתה מורה ותיקה באולפנית בטבריה. כך החלה בארגון 'ימי מקדש' שכאלה, "ניסיון הזוי לכאורה להתחבר למציאות שלא היינו בה", מגדירה אותם סלע, ומסבירה: "לעומת השואה למשל, שם סבתותינו היו, בתקופה שיש בה בית מקדש גם הסבתא-רבה שלנו לא חייתה". לדברי סלע, כולנו מפחדים לפתוח את ליבנו ולהתחבר לעניין, משום שהשלמנו עם המצב הקיים אף על פי שאנו מתפללים לכך בכל יום. מניסיונה, שכבת אבק דקה מפרידה בינינו לבין תחושת השתוקקות גדולה לבניין בית המקדש השלישי, ותפקידנו רק לקלף אותה.

"ב"ה אני לא היחידה שמשתדלת לקדם את תודעת המקדש. רבים היום עוסקים בכך והם הולכים ורבים". כיום היא מציעה 'סיורי מקדש' לקהילות, אולפנות ומדרשות, ומאושרת מאוד, כהגדרתה, על אף שהנושא נמצא עדיין בחיתוליו. "זרם ההזמנות לימי מקדש אינו מציף אותי עדיין כפי שקיוויתי, אבל אני מקווה שהוא ילך ויגבר. זו בשורה שיש בה כל כך הרבה אמת, חיוּת וצורך, שאני באמת בטוחה שתלך ותתעצם".

חפירות עיר דוד, מערת צדקיהו, אתר דוידסון ותצפיות על הר הבית - הם מרכיבים מרכזיים בסיוריה, וכמובן מקורות ממקורות שונים העוסקים במקדש בכלל ובבניית בית המקדש השלישי בפרט. השאר, נתון לגיוון ולדגש, בכל פעם על אספקט אחר. "ככל שאני יודעת יותר, היכולת שלי לקלוט ולעלות עוד - גדלה. אלו שלבי עלייה בסולם שראשו מגיע השמיימה". למרות שבסיור מקבלים ידע רב, עבור סלע העניין הוא לאו דווקא הידיעות החדשות, אלא דרך להעמיק ולהתחבר למקום. "לרוב הבנות באות עם כלי נגינה, ואנו שרות ומנגנות. זמן מיוחד ניתן גם לתפילה, שמקבלת משמעות אחרת, וזה עניין בולט מאוד אצל הבנות". סלע מדגישה כי השינויים המתחוללים אצל המשתתפות אינם בזכותה. "אני עוזרת, מנחה, אבל אני לא העניין. מה שמחולל את השינוי הוא המקדש. בסיור ניגשים לדבר מאד אמיתי ונוגע, שהתכחשנו לו והיינו רחוקים ממנו עד כה, ופתאום הוא פורץ לחיינו בעוצמה ישירה. ברגע שמבינים שהדבר המעורפל הזה הופך לממשי, ובעל כללים ופרטים והלכות, זה מרגש ומסעיר".

לחיות בתוך התנ"ך

את משיכתה העזה לאזור מגוריהם שילה, מתארת סלע בעיניים נוצצות, והעובדה שעד לפני שנה וחצי התגוררו רחל עם בעלה אלי ושמונת ילדיהםבחיספין הרחוקה, אינה סותרת אותה. עוד לפני 25 שנה, טרם עברו לגולן מקיבוץ עין הנצי"ב, הם התקבלו למגורים בשילה ואף מצאו עבודה באזור. אבל בשיחה אקראית עם רב היישוב חיספין, הוא עודד אותם לעבור לגולן כי "שילה זה מרכז הארץ והגולן זקוק יותר לחיזוק". בני הזוג סלע לא היססו ועשו סיבוב חד, ובמקום בשילה הם מצאו את עצמם בגולן לחצי יובל שנים. "רצה הקב"ה", אומרת סלע, "וילדינו החלו עוברים לגור באזור שילה האחד אחרי השני. מצאנו את עצמנו נוסעים שעות רק כדי לבלות איתם קצת זמן, ומיד שבים הביתה. החלטנו שלפני שנהיה מבוגרים מדי - נעשה צעד אמיץ ונעבור". כך הותירו מאחור את השנים הטובות בגולן, ועברו לשילה.

המעבר מבית רחב ידיים לבית אמנה ממוצע לא ריפה את ידיהם, ובגיל שבו אמורים ליהנות מעמל כפיהם ולשבת תחת גפנם – שוב הם שותלים גינה, מתכננים להרחיב את הבית וקונים מחסנים גדולים, שיכילו בינתיים את כל מה שלא נכנס לבית הקטן. גם בנם, אלחנן ז"ל, שנפטר לפני 21 שנים מהתחשמלות טרגית בהיותו בן 13 שנים וחודש, נשאר לצערם טמון רחוק מהם בבית העלמין בחיספין.

את מגוריהם בשילה מגדירה סלע כסיור תנ"ך חי, גם אם מדובר רק בהליכה למכולת. "אני מלאת התרגשות מהאזור הזה", היא מפרטת בהתלהבות. "כשאני נוסעת פה קופצים לי פסוקים דרך החלון. כך אני חשה בכל מקום בארץ, אבל פה זה מהדהד חזק באוזניים. יש לי בן בשילה, והרבה לפני שעברנו לכאן הייתי לוקחת בביקורי אצלו את עיתון 'ארץ בנימין' ומתפעלת ומוקסמת ממנו, כמה מלא עשייה ואנשים טובים, אידיאלים וחזון. ואנחנו באים מהגולן, שהוא משאת החלומות של הרבה אנשים. כל בן אדם שני תמה על המעבר שלנו - איך עוזבים את הגולן עם האנשים היפים והנופים שבו, ואני מוצאת את עצמי נאבקת לשכנע, מה שאני בטוחה שנכון – שכאן האנשים והנופים מאד מאד יפים. אמנם יש כאן יותר סיבוכים, בעיות, ערבים, פוליטיקה מלאת פיתולים, ואולי משום כך קשה יותר לאנשים להתחבר אל היופי שכאן, אבל אין ספק שמכל היבטיו הטבעיים והאנושיים, הוא מקסים, עמוק וחזק".

סלע חיפשה את מקומה מבחינה מקצועית אחרי שעזבה את עיסוקיה הרבים בצפון כמורה במשרה מלאה, רכזת תנ"ך באולפנית וראש מסלול ללימודי הוראה לבנות דתיות במכללת 'אוהלו' שבגולן. "רציתי להמשיך במסגרת חינוכית, אך לכל מקום יש צוות משלו. זה היה אחד המבחנים המעניינים שלי, משום שכשהיינו בגולן - כולם מכירים ומוקירים משהו שמאד מרפד את האגו. עם המעבר לשילה אמרתי לעצמי: הנה המבחן האמיתי של הענווה שלך – לעבור למקום שאף אחד לא מכיר אותך, לא פעלת שם כלום ואיש לא חייב לך כלום ולא מתפעל ממך – ונראה אם זה יחסר לך או שאת באמת ענווה ולא זקוקה לזה". את החלל הריק היא מילאה בזריזות בעשיית משהו שתמיד אהבה – ימי מקדש. "חשבתי לעצמי שזה דבר שמחייה אותי ואני רואה בו תרומה גדולה לעולם, למה לא לעסוק בו".

הכנה לבית שלישי

בית המקדש עבור סלע הוא אהבה כמוסה שהתבטאה עד לפני 10 שנים בגזירת תמונות מלוח שנה של 'מכון המקדש', ורכישת תמונה או ספר בנושא מפעם לפעם. סלע, שלימדה באותם ימים באולפנית בטבריה, ריכזה את נושא לימוד התנ"ך ופיקחה על צוות גדול של מורים - לא התפנתה להקדיש לכך זמן. אך יום אחד החליטה בכל זאת לעשות משהו קטן למען משאלת ליבה, צעד קטן שהוביל אחר כך למפעל שלם של ימי סיור בנושא המקדש. זיכרון מתוק של הצלחה היה לסלע מיום מקדש שארגנה לילדי כיתה ד' שאותם לימדה בעברה הרחוק. הילדים נענו לנושא, נהנו ושמחו. כבדרך אגב היא מתארת כיצד תלתה פתק על לוח המודעות של האולפנית ועליו כתבה שבכוונתה לצאת ל 'יום מקדש' וכל מי שרוצה להצטרף, מוזמנת. ליום זה נרשמו עשרים תלמידות, והמיניבוס הוזמן בחגיגיות. "הלכנו למכון המקדש", היא נזכרת, "למדנו על בית המקדש מהמקורות השונים, ופשוט ישבנו ליד הכותל".

נשמע סתמי? לא עבור סלע ובנות האולפנה. "יצאנו בכזו התרוממות רוח, שהחלטנו לעשות זאת באופן קבוע". ומאז, בכל שנה מתקיים באולפנית בטבריה 'יום מקדש' שנהפך במשך השנים ליומיים. אחרי הפעם הראשונה שהיתה בבחינת ניסוי, נרשמו כל כך הרבה בנות, שבאולפנית נאלצו להגביל את מספר הנרשמות ואת ההצטרפות מכיתה י' ומעלה. מאז, עוד לפני שתולה סלע את הפרסום ליום מקדש, באות הבנות להירשם - "כי הן יודעות שברגע שניתלה אותה, תיסגר ההרשמה", היא מסבירה ומוסיפה מאמתחתה עוד דוגמא להיענות הגדולה שיש לבנות לעניין: "לפני שנה, אחת התלמידות באה לקבל את דפי ההכנה לקראת ימי המקדש שמקבלות הבנות שיוצאות לסיור. כשאמרתי לה שהיא בכלל לא רשומה, היא ענתה לי שבשנה שעברה, כשהן ירדו מהאוטובוס בחזרה הביתה, היא ביקשה ממנה לרשום אותה לסיור של השנה הבאה. ולכי תעמוד מול טיעון כזה", היא מוסיפה בחיוך.

בניגוד לעבר, אז לא היו נפוצים ימי סיור כאלו, נדמה כי התיאבון לימי מקדש הולך וגובר. היום, בעידן העליות להר הבית, מסתפחות לסיורים הללו בוגרות סיורי השנים הקודמות עם בעליהן וטפם. כשאני שואלת את סלע מה יש לחדש משנה לשנה בסיור כזה, היא עונה בהחלטיות: "גם את פרשת השבוע קראתי בשנה שעברה. האם לכותל מגיעים בשביל מידע חדשני או בשביל שיקרה לי משהו בלב, בחיבור לקב"ה? ומכיוון שאני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, אז אני צריכה לבוא שוב כדי שעוד פעם אתקדם".

אז מה בעצם קורה ב 'יום מקדש', מושג השגור היטב בפיה של סלע, ואולי כולנו נכניס לחיינו יום אחד? בפשטות ניתן לומר כי היוצאות לסיור דואגות לעצמן לכל הצרכים הפיזיים: מזון ומקום ללינת לילה, וסלע דואגת לכל השאר. ניסיונה בתור מדריכת טיולים חובבת תרם אף הוא, והיא מגדירה את הסיורים כ 'הכנה לבית המקדש השלישי' ולא סיור ארכיאולוגיה, אף על פי שבסיור נעשה שימוש רב בנתונים ארכיאולוגים. "לאחרונה נמצא פעמון זהב שייתכן ונפל משולי מעיל התכלת של הכהן הגדול, אז מה שכתוב בפרשת "תצווה" כפסוק שבקושי זוכרים מבחינת הבגרות, פתאום חי ואמיתי. אני מאוד נזהרת לדבר רק במושגים יהודיים, וכך אני מנחה את המדריכים האחרים שמדריכים חלקים מהסיור. התנ"ך הוא נר לרגליהם. חלק מהבנות לומדות אחר כך את חוברת המקורות בחברותות ביניהן, בבית המדרש באולפנית או עם המשפחה. מישהי השנה שאלה אותי מה דעתי, אם זה מתאים שהיא תציע לסבתא שלה ללמוד ביחד את חוברת המקורות".

יש משהו מיוחד בקבוצה שיוצאת ליום מקדש, הרי כל אחד מאיתנו יכול בעצם לעשות זאת לבד?

ללבד יש כוח משלו, אך הקבוצה מאפשרת את ההעצמה ההדדית. כשאני יושבת בבית שניכרים עליו שרידי שריפת בית המקדש הראשון, ושרה עם הקבוצה 'רחם על ציון משכן כבודך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו', זו חוויה שאי אפשר לעמוד בפניה, ורק היחד יכול לתת אותה".

להפסיק את הניכור

אז איך מתכוננים לבית המקדש השלישי?

"קודם כל עם הלב. על ידי לימוד חוויתי ועיון בנושא ושיחה, הלב נפתח", אומרת סלע ומקפידה למלא את האוטובוס עד תום טרם הנסיעה ירושלימה, שלא ייוותר מקום שלא נתפס. "הן משלמות הון עתק בשביל הזכות ללכת בגשם בלילה על איזה הר בחוסר נוחיות מוחלט. אנחנו מצטופפות כמו סרדינים בכל חור", מציינת סלע, שבאופן כללי לא מחשיבה את התנאים הפיזיים והטכניים. "אני חושבת שזה לא באמת חשוב, ואם אני יכולה לשלם להרצאות טובות או סיורים, אני אומרת שיצטופפו. גם מרצה שאומר לי שיש לו מקום ל-20 בנות, אני אומרת, זה בסדר. אנחנו ניכנס 55 ונשב אחת על השניה. בשיחת תיאום ציפיות שאני עושה לפני ימי המקדש אני אומרת להן: "אני לא מתחשבת בכן. אני רק מתחשבת בנפש שלכן, בגובה שנוכל להגיע אליו, ולכן זה לא מעניין אם יהיה לכן נוח או לא. בירושלמי כתוב שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלים עליו כאילו הוא החריבו". רחל שואלת אותי אלו רגשות מעוררת בי הקביעה הזו, וטוענת שבנוסף לצער גדול, היא אמורה לעורר גם שמחה, כי בכל דור הוא יכול להיבנות. "זה לא דבר בלתי מושג, וזה מטיל עלינו אחריות כבדה ומחויבות לכך. כשחז"ל אומרים משהו, יש משמעות לכל מלה, אז כשהם אומרים 'כל דור' זה ממש כפשוטו כל דור".

לסלע יש ביקורת מרומזת על היחס הציבורי שמקבל נושא המקדש. "אף מצווה לא יורדת מהשמים, אך פתאום על בית מקדש אומרים שהוא יירד מהשמים? שכינה תרד מהשמים והסכמה אלוקית זה מהשמים, אך יש מצוות רבות לבנות לעבוד ולהתפלל בבית המקדש – זאת אומרת שאלו חובות שלנו. המשפט הזה גם מטיל עלינו אחריות לבנות אותו. כמו שאת הבית הראשון והשני בנו אנשים, את השני בנו אנשים והתארגנו לזה מבחינה מעשית, אז מה הדיבורים על צניחת מקדש מהשמיים בדור שלנו? למה בבית שני הנביא כועס על העם שאינם בונים מקדש ומזרזם לבנות ואינו מחכה שיצנח מהשמיים? זו בריחה מאחריות, מנטילת המחויבות, משאירים את המצווה הזאת שה' יקיים אותה ולא אנחנו", אומרת רחל ומוסיפה עוד פן ייחודי ללימוד והעיסוק בבית המקדש השלישי: "כמובן שבית המקדש השלישי יהיה נצחי, ולכן הוא בדרגה הרבה יותר גבוהה מבית ראשון ומבית שני. על כן יש לגביו עניינים ייחודיים ואינו בדיוק כקודמיו, אבל עדיין לצפות שעצם הבניין ינחת מהשמיים זה כמו לומר שהפרנסה מהשמיים ולשבת בחיבוק ידיים בלי להשתדל להתפרנס. כולם מבינים שהאמירה שהפרנסה מהשמיים זו רק הכוונה לעזרה, לתמיכה הא-לוקית, ואיש אינו מחכה לשטרות שיצנחו מהתקרה. אנחנו קמים בבוקר ולא מקיימים שליש ממצוות. דבר שהעולם עומד עליו חסר, אז מה הפלא שכל העולם מתנדנד ונראה כפי שהוא נראה? זו אחריות אישית של כל אחד כלפי עם ישראל וכלפי העולם כולו וכלפי שמיא – לעשות כמיטב יכולתו כדי שהכל יתקדם לקראת מקדש בכל תחום אפשרי".

סלע מסרבת להיכנס לנבכי המחלוקות כיצד בדיוק ייבנה בית המקדש, והאם מותר כיום לנשים לעלות להר הבית.

מבחינתה, העיסוק בענייני בית המקדש הוא החשוב וכל המרבה הרי זה משובח. גם אם היא בעצמה לא עולה עם משתתפות הסיורים להר הבית עצמו, היא לא מתנגדת לכך באופן עקרוני. "זה לא ענייני להכריע בעניינים אלו, וכשיגיע היום תשב הסנהדרין של אותו יום ותדון ותכריע בכל זה. אבל להתקדם, להתכונן, להפסיק את הניכור והניתוק – זה הכרחי. ההתעלמות, ההדחקה, הבריחה מנושא המקדש, שכל התנ"ך וחז"ל כל כך הרבה עוסקים בו ובמשמעותו ההכרחית והקיומית לנו ולעולם כולו – את זה אנו חייבים להפסיק, ולשנות כיוון מהתנתקות להתחברות".

אני מציקה ושואלת את סלע מה לגבי הקריטריונים שאנו נדרשים לעמוד בהם כדי לבנות את בית המקדש, והיא עונה לי בהחלטיות: "האם לפני נטילת ידיים בבוקר את שואלת את עצמך האם אני מספיק צדיקה בשביל לקיים את המצווה הזו?".

המקדש זה לא דבר של מה בכך. צריך קדושה ולחיות בטהרה כדי להיות ראויים לו, דברים שנראה שאנו רחוקים מהם מרחק שנות אור. אולי זה מה שמנקר אצל הרבה אנשים ובגלל זה הם לא קמים בבוקר ובונים אותו?

"עטפנו את עצמנו בכל כך הרבה מנגנוני הגנה כדי להתרחק מהמחויבות לעשות משהו ולהתקדם", עונה סלע. "בואו נעשה שנהיה ראויים. עד לבנייה יש כל כך הרבה דברים שכל אחד מאיתנו יכול לעשות".

תפיסת הכל או לא כלום

על התפיסה הרווחת לטענתה של הכל או לא כלום בעניין בניית בית המקדש, נותנת סלע דוגמא מניסיונה עם תלמידותיה: "תלמידה שלי שאלה אותי האם שווה לה לכסות את הראש אחרי החתונה אם היא הולכת עם מכנסיים. עניתי לה שזה לא קשור – זו מצווה וזו מצווה. זו האחריות שלנו – להשתדל, להתקדם, לעשות מה שאפשר, להתכונן, לרצות. כמו בכל תחום, ומי פטר אותנו מכל זה דווקא בתחום המקדש?!". סלע מזכירה לנו כי "גם לפני 100 שנה היו שחשבו שאנו לא ראויים לחיים בארץ ישראל ולדבר עברית. היום אנחנו רואים בעליל איך כל המציאות השתנתה והתקדמה, בזכות הצעדים ההדרגתיים של העלייה ארצה וההתיישבות בה". בנוסף, היא מדגישה: "בית המקדש נועד לכפר על העוונות שלנו, מי אמר שצריך להגיע אליו נטולי עוונות?".

סלע מצרה על "הישיבה בחיבוק ידיים" כהגדרתה בלימוד וחיזוק הרצון לבית השלישי, ומרגישה כי "איכשהו אנחנו מתעסקים עם כל הדברים החשובים ולא עם בית המקדש. צריך להתקדם ולהגיע עד השלמת צמיחת גאולתנו במלואה ובשיא שלמותה, כפי שכל הנביאים מתארים". התגובות הנרגשות של משתתפות הסיורים, מעצימות אצלה את התחושה שזהו נושא חשוב ולא מדובר. "אחרי כל 'יום מקדש' המשתתפות נרגשות. כולן מחבקות אותי ואומרות תמיד 'אף פעם לא ידענו על כל זה, לא חשבנו על זה – הסערת לי את העולם', 'עשית בי שינוי שהוא מהפך', 'אני מרגישה שאני חייבת לך את החיים שלי' וכן 'כל ארבע שנות לימודי באולפנה שוות בזכות יומיים מקדש האלו'.

לראות את הכותל בטלוויזיה

סלע נפעמת בכל פעם מחדש מהשינוי המתחולל אצל המשתתפות, מה גם שהיא רואה כמה הידע והחוויה לוקים בחסר, ועד כמה סיורים כאלו הם חיוניים לכולן. "שנה אחת בכותל, עמדה על ידי תלמידה בגשם שוטף, וסיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא בכותל ועד כה ראתה אותו רק בטלויזיה. הצמדתי אותה אלי לכל הסיור, והסברתי לה ברמה של מי שנמצאת בכותל בפעם הראשונה. באותו סיור עלינו איתם להר הזיתים, לבית החושן שהוקם על ידי כמה משפחות יהודיות, ואנחנו הגענו לשם בשנה הראשונה או השניה להקמתו. כשהגענו, בקושי היה תנור לחמם אותנו, ורצפה מלאה מים. הלכתי לידה ואמרתי בליבי, אם אמא שלה היתה יודעת שלקחתי את הבת הטבריינית הענוגה שלה למקום נידח שיש בו רק ערבים וקברים מסביב...".

את העוצמות הגדולות הפורצות החוצה ממשתתפות הסיור, מתארת סלע בהתלהבות. "מה שקורה לבנות בסיור זו התפעלות גדולה", סלע מספרת ומוסיפה כי הבנות פוצחות בשירה וריקודים אינספור פעמים, עד שגם הציניקנים הגדולים לא יוכלו להישאר אדישים למראה כזה. לדבריה, הסיור ממחיש לבנות מילים מפסוקים שאולי הפכו כבר שחוקים, ומעצים את החיבור כולו לתורה ולמצוות. "עלינו את מדרגות חולדה תוך כדי אמירת מזמור התהילים 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו', וכשהגענו למעלה הן כל כך התרגשו, שמיד הן פצחו בריקודים. זה היה ממש מתחת לחלונות של מסגד 'אל אקצה'. התפללתי בליבי שה' ירחם, רק שמישהו לא יזרוק עלינו משהו מלמעלה תוך כדי הריקודים. ב"ה לא קרה כלום".

"באופן כללי הבנות משנות את עולמן, רגשותיהן, תפיסותיהן, אפילו את עולמן הדתי ואת התפילה שלהן. העניין הוא לא החידוש דווקא בידע, העיקר זה העומק והחיבור". נדמה כי 'ימי המקדש' קיימים עבור סלע עצמה בדיוק באותה מידה כמו שהם מיוחדים למשתתפות. "היום הזה מחייה אותי משנה לשנה ומיום מקדש ליום מקדש", היא מתפעלת. "העוצמות שזה נותן הן לא יאומנו. אני זקוקה ליום מקדש כזה שנותן לי אנרגיות שאני יכולה אחר כך להציל את כל העולם והבנות מצטרפות אלי לחוויה. בעצם הסיורים האלה הם בשבילי. אני מצליחה לסחוף אותן אחרי, ויש כאלו שבאות שלא חלמו שהן יתעניינו בחוויה כזו".

איתנה כסלע

הדרך חזרה הביתה מביתה של סלע בשילה לביתי בכוכב השחר נראית לי לפתע שונה, גם אם נסעתי בה פעמים רבות לפני כן. דמויות התנ"ך קמות ועולות לנגד עיניי, ולרגע נדמה כי יעקב אבינו הוא הרועה את הכבשים, ולא הערבים המתהלכים איתן בצדי הכביש... אני מדמיינת כיצד הגבעות שמסביבי, על הצמחיה הבתולית שעליהם, הם הסוללים את הדרך המוליכה אל ירושלים, בימים הטובים שבהם בית המקדש עומד על תילו ועם ישראל בתפארתו; ויישובי הסביבה הם תחנות עצירה על אם הדרך. האם נדבקתי בחיידק הבית-מקדשי? אני שואלת את עצמי וממהרת להשיב - ימים יגידו. אך אני מבינה כי לא יזיק לי מדי פעם לרענן את הזיכרון הקולקטיבי שלי משאריות של נפטלין וקורי עכבישי הזמן. מבהיל לחשוב שסלע צודקת, והחוסר הגדול של מרכז הקיום שלנו כעם, ומשקעי הזמן הובילו לשאננות כזו בקרבנו. לעומת המציאות המעורערת שבה אנו חיים כיום, דבריה של סלע נדמים בעיני לחומה בצורה, שאין עליהם עוררין גם אם הם תמימים לכאורה. כשכל כך הרבה אנשים מהרהרים אחר עיקרי אמונה בסיסיים כל כך והספק מכרסם בכל חלקה טובה, חשוב מאוד להגיד את הדברים הפשוטים והברורים הנוגעים לאחיזה שלנו בארץ כולה ולתפקידנו על האדמה הטובה הזו. "איפה קיבלנו היתר לשבת בחיבוק ידיים?", מהדהדים בראשי דבריה של סלע ומקבלים בעיניי משמעות רחבה יותר, ומשנה תוקף לסוגיות אחרות שעומדות על סדר היום הלאומי.