הנה לכם סיפור דימיוני, שבבסיסו דילמה העומדת בפני יישובים רבים, דילמה שלאחרונה הולכת ומחריפה עם השינויים החלים בחוק ודרישות משרד הפנים.

דוד גר ביישוב פלא-פלאים. משה שוכר את ביתו של דוד, אשר נסע עם משפחתו לשנתיים של שליחות ציונית באוסטרליה.

ההודעה על הקבלה לשליחות הנחשקת נמסרה לדוד שבועות ספורים לפני הנסיעה, דבר שאילץ אותו למצוא בחופזה שוכר לביתו.

משה ומשפחתו חיפשו דירה להשכרה ביישוב במשך זמן רב, ונודע להם באקראי על האפשרות הקרובה לשכור דירה מדוד. עקב לחץ הזמנים, דוד הוריד מאתר חינמי באינטרנט הסכם שכירות סטנדרטי, ושבוע לפני יציאתו של דוד לחו"ל, חתמו הצדדים על ההסכם.

הסכם השכירות יועד במקור לדירת מגורים בעיר, ולא היה בו כל אזכור למאפיינים של יישוב קהילתי, כמו מיסי יישוב, אגודה שיתופית או ועדת קבלה.

דוד ידע שעליו להודיע ליישוב על ההשכרה המהירה של ביתו, אך לא הצליח לדבר עם מזכיר היישוב, שהיה בדיוק באותו שבוע בהשתלמות דירקטורים חשובה. הוא הסתפק בהשארת הודעה בטלפון הסלולרי של המזכיר.

לאחר כחודש, קיבל משה חשבון של שמו לתשלום מיסי יישוב בסך כ-250 ₪.

דף המיסים כלל גם תשלום של 100 ₪ עבור פרויקט שיפוץ בית כנסת. משה התקשר מיד למזכיר, ואמר לו שכנכה צה"ל, הוא קיבל עד היום 2/3 הנחה בארנונה, והוא מבין שההנחה במיסי היישוב לא ניתנה לו כיוון שעדיין לא הספיק לעדכן את משרד היישוב בעניין.

משה ביקש גם לדעת באיזו זכות מחייבים אותו עבור שיפוץ בית כנסת, כאשר הוא בסך הכל שוכר בית ביישוב, ומה גם שביום-יום הוא בכלל מתפלל במקום עבודתו, ובשבתות הוא הולך למניין התימני שבקראוון עלוב הממוקם בקצה השכונה התחתונה.

המזכיר הסביר למשה כי לפי תקנון האגודה אין שום הנחות לאף אחד, ולפי החלטת אסיפת החברים מלפני כשנה, כל תושבי היישוב יחויבו באופן שווה עבור פרויקט שיפוץ בית הכנסת.

אגודה שיתופית תוצרת הודו

הסיפור הזה מדגים את הדילמה העומדת בפני המחוקק ומערכת המשפט. האם חובותיו וזכויותיו של תושב בהתיישבות הכפרית שונות מאלו של תושב בעיר? האם מגורי אדם ביישוב קהילתי הופכים אותו אוטומטית ל"חבר בקהילה"?

רוב יישובי בנימין נבנו על בסיס אידיאולוגי, והחברות בקהילה ומגורים ביישוב נראו כעניינים זהים לחלוטין.

גם יישובים בבנימין אשר כביכול לא נבנו על בסיס "אידיאולוגי" (אני משאיר את פרשנות המונח "אידיאולוגי" לקורא), ראו חשיבות רבה בקיום חיי קהילה פעילים וניהול פעילות תרבות מקומית ערה, תוך מעורבות רבה של תושבי היישוב בפעילות החברתית.

עם זאת, היישובים ברוך ה' גדלים, ויישובים רבים עוברים תמורה בתחום האוכלוסין, בין אם על ידי חזרה של חברים ותיקים לעיר הגדולה, מעבר מגורים זמניים לצרכי פרנסה (כדוגמא שהבאנו לעיל), השכרת בתים או דירות משנה בבתים, הרחבות בנייה וקליטה של תושבים רבים בעת ובעונה אחת, ועוד ועוד.

עם תחילת מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, היה מודל האגודה השיתופית - ככלי המשפטי להסדרת ענייני המנהל והפיתוח ביישוב - נראה ככלי האידיאלי. האגודה השיתופית מוסדרת בפקודה שמקורה בשלטון הבריטי בארץ ישראל, אשר ייבא את מודל האגודה השיתופית מניסיון האימפריה הבריטית בהודו. התקנון הסטנדרטי הכלול בפקודת האגודה השיתופית מגדיר את מטרות האגודה: "לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של חבריה בהתאם לעקרונות הקואופרציה ובייחוד:

[...] לסייע להרמת מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי של החברים על ידי עזרה הדדית, לטפל בחולים, לכלכל את הזקנים והתשושים ואת הנפשות שהיו תלויות בחברים שנפטרו, לכלכל ולחנך את ילדי החברים". ואכן, גם האגודות ביישובים ביש"ע, הוקמו ככלי ניהולי לקהילה - אותה קבוצת אנשים אשר בחרה לגור באותו יישוב, ולה ערכים משותפים ורצון להגשים שאיפות חברתיות ותרבותיות. בהתאם למטרותיה הקהילתיות, וכפי שמדגים הסיפור בו פתחנו, לאגודה גמישות רבה בניהול ענייניה, וזאת לעומת כללי ניהול "המשפט הציבורי" הנוקשים המתפרשים על כלל האוכלוסיה ונועדו להבטיח התנהלות שלטונית תקינה, אבטחת השירות לאזרח, שיוויון וכדומה.

גבייה מסורתית

לאור הזהות שהתקיימה בהתיישבות הכפרית במשך שנים רבות בין "תושב" לבין "חבר אגודה", נוהלו בפועל היישובים הכפריים באמצעות אגודות שיתופיות. מתוך אותה גישה ערכית- קהילתית, נוצרה מסורת גביית מיסי יישוב בסכום קבוע לכל בית אב, בניגוד לשיטה הנהוגה בניהול המוניציפאלי, אשר בה המיסים נגבים בתעריף למטר מרובע - ככל שביתך גדול יותר – תשלם יותר.

התמורות שחלו בהתיישבות הכפרית בשנים האחרונות, ובעיקר ההרחבות שנעשו ביישובים חקלאיים, העלו על פני השטח את האבחנה שיש לערוך בין ניהול קהילה כגורם ערכי-חברתי לבין ניהול יישוב במובן הטכני-מוניציפאלי.

פרויקט בניית בית כנסת ביישוב פלא-פלאים - זהו עניין קהילתי (בדומה לקהילות עירוניות סביב בתי-כנסת), לעומת גינון ציבורי, ניקיון המדרכות, תאורת רחוב וכדומה, שהם נושאים מוניציפאליים מובהקים.

הכלי הניהולי הקבוע בחוק לניהול יישוב כפרי הוא "ועד מקומי". הועד המקומי מורכב מקבוצה של בין חמישה ל-11 תושבים (בהתאם למספר תושבי היישוב), הנבחרים על ידי התושבים אחת לחמש שנים, בבחירות שמנהל משרד הפנים, במקביל לבחירות לרשות המועצה ולנציגי היישוב למליאת המועצה. הועד המקומי יונק את סמכויותיו מהמועצה האזורית, כפי שהיא רואה לנכון להאצילן עליו, ואחראי על מתן השירותים לתושב.

המועצה האזורית מטה בנימין נוהגת להאציל את מירב הסמכויות האפשריות מבחינתה, לביצוע על ידי היישוב עצמו. גישה זו של "העצמת היישובים" באה מתוך הבנה כי היישוב, כקהילה עצמאית, יידע לנהל את ענייניו באופן המיטבי.

תקציב הועד מורכב מהעברת כספים מהמועצה האזורית, מארנונה אשר הועד עצמו רשאי ליזום - הקרויה "ארנונת ועד מקומי", ומהיטלי פיתוח ואגרות שונות שהועד רשאי להטיל. בניגוד להחלטתם האוטונומית של חברי האגודה על הטלת מיסים, כל יוזמת גבייה של הועד טעונה אישור מוקדם של מליאת המועצה האזורית ומשרד הפנים.

משרד הפנים דורש

ביישובים בהם אחוז גבוה יחסית של התושבים הם גם חברי האגודה השיתופית, חסך המחוקק את הצורך בקיום שתי קבוצות ניהול: אחת למזכירות האגודה והשנייה לועד המקומי, וקבע כי חברי המזכירות ישמשו במקביל כמזכירות האגודה ("ועד האגודה") ובעצמם יהוו גם את הועד מקומי. מצב זה ידוע בתור "זהות ועדים".

נכון להיום, רוב יישובי המועצה הם בזהות ועדים, ואין באותם יישובים בחירות נפרדות לועד מקומי. תושבי היישוב (הרשומים במרשם האוכלוסין ככאלה), שאינם חברי אגודה, כמו משה השוכר שלנו, יוכלו לקראת הבחירות המוניציפאליות לבקש לבחור נציג אשר ייצגם בישיבות מזכירות האגודה שיוגדרו כישיבות ועד מקומי. גם ביישובים בהם מתקיימת זהות ועדים, מתבצעת בימים אלו דרישת משרד הפנים לניהול נפרד של ענייניו המוניציפאליים של היישוב בתוך תקציב וחשבון בנק של הועד המקומי, לעומת העניינים הקהילתיים היכולים להמשיך לפעול במסגרת תקציב וחשבון הבנק של האגודה השיתופית.

ישנם יישובים במטה בנימין כמו מצפה יריחו ועלי, המנוהלים כבר מספר שנים על ידי ועד מקומי נבחר, במקביל לאגודה שיתופית פעילה הקיימת בישוב. הניסיון הוכיח כי התמורות הניהוליות לא פגעו בחיי החברה והפעילות הקהילתית באותם יישובים.

כאמור, העברת האחריות המוניציפאלית לועד המקומי, מחייבת גם שינוי בתחום גביית המס. הטלת ארנונת-ועד הוא הליך שלוקח זמן, וכל עוד לא הסתיים, כמו בסיפור שלנו - כל עוד לא הוטלה ביישוב פלא-פלאים ארנונת ועד, משה ייאלץ לשלם את המיסים שנקבעו על ידי האגודה ולא יזכה להנחה כלשהי.

במהלך השנים הקרובות ייתכן ויוטלו צווי ארנונת-ועד-מקומי ביישובים נוספים בהם מספר התושבים שאינם חברי אגודה הוא גדול יחסית. אין בכך לגרוע מזכותה של האגודה לגבות מיסים, אך ביישובים בהם תוטל ארנונת-ועד, מיסי האגודה יירדו בהתאם לצמצום אחריות האגודה למטלות חברתיות וקהילתיות. האגודה תמשיך לנהל נכסים שונים, כגון קרוואנים להשכרה ואזורי תעשיה. בממוצע, סך עומס המס שיוטל על התושב לא יעלה עקב השינוי, אך בעלי בתים גדולים יותר, ייאלצו לשאת בנטל מס גבוה יותר לעומת תושבים הגרים במגורים קטנים כגון קראוונים. השינויים הללו הם סימן נוסף לבגרות היישובים, אשר גדלים במהירות ויכולים להכיל מספר קהילות באותו יישוב. הגדרה משפטית פורמאלית כזו או אחרת לא תשנה את אופיו הייחודי של כל יישוב. העוצמה הפנימית של חברי הקהילה, האמונה והחזון, הם שהיוו וימשיכו להוות המנוע להמשך הצמיחה וההתפתחות של ההתיישבות.