לפני כמה חודשים, באחד מימות החול, צלצל הטלפון בביתנו. על הקו היתה רייצ'ל (רחל) נדל ובקשה מוכרת בפיה. כמשפחה ישראלית דוברת אנגלית, נתבקשנו לארח סטודנטים וסטודנטיות יהודים-אמריקאים לסעודת שבת. הפעם, היו אלו זוג דוברי אנגלית שהתארסו זה לא מכבר, והם חושבים לעבור לגור ביישוב לאחר החתונה. לאורך השנים קיבלתי כבר כמה וכמה טלפונים כאלו מרייצ'ל. השיחה היא תמיד קצרה וקולחת, ואת חיוכה של רייצ'ל ניתן לשמוע בבירור מעבר לקו. כמובן שהסכמתי, ובליל שבת נכנסו לביתנו זוג צעיר ויפה עם ניצוצות בעיניים. במהלך השיחה הבנו שהם עצמם מאוד היו רוצים לגור ביישוב, אך הוריהם המתגוררים בארצות הברית מבועתים מעצם המחשבה על שליחת ילדיהם אל 'קו האש'.

ברוב הערכה אליהם על כך שבכל זאת ניסו ובאו לשבת היכרות, תחקרתי אותם קצת, ובין השאר שאלתי מהיכן הם מכירים את משפחת נדל. ידעתי כי רייצ'ל מארחת קבוצות של סטודנטים אמריקאים, ולראות את ילדי המשפחה והוריהם מטיילים עם צעירים וצעירות אמריקאים בשבת ברחבי היישוב אינו מחזה נדיר, אך בכל זאת עניין אותי מה מקשר את כולם האחד לשני? הזוג המאורס ענה בפשטות כי למשפחת נדל יש אתר אינטרנט שנקרא Anywhere In Israel"" ("כל מקום בישראל"), המיועד לצעירים מארצות הברית שנמצאים בישראל לשנת לימודים, וכל אחד מהם יכול ליצור קשר ישיר עם משפחת נדל כדי שיארגנו לו אירוח בשבת בכל מקום שבו יבחר להיות, ברחבי הארץ.

נדמה היה לי כי פי נשאר פעור לדקות ארוכות אחר כך. האם ייתכן שכל הסטודנטים שהגיעו אלינו במהלך השנים הם כולם חלק מהפרויקט האלמוני הזה?

סיכוי לשינוי

אבי ורייצ'ל נדל, ושבעת ילדיהם, מתגוררים בבית נאה מוקף גינה מטופחת בכוכב השחר. על השלט בכניסה כתוב בפשטות שם המשפחה. לכאורה נראה כי מדובר משפחה רגילה שחיה את חייה ומגדלת את ילדיה ככל משפחה אחרת ביישוב קהילתי. מרבית האנשים בסביבתם כלל אינם יודעים על המפעל חובק העולם, בן עשר השנים, שמתחזקת משפחת נדל יום-יום היישר מביתם בבנימין.

אי הידיעה אינו מפתיע, משום שכל מה שעושה משפחת נדל נעשה בצניעות. הביטוי "אמור מעט ועשה הרבה" הוא נורמת חיים עבורם. למרות הפרויקט המדהים שעליו הם אמונים, במסגרתו הם שומרים על קשר עם אלפי סטודנטים בכל שנה, ומסדרים להם אירוח בשבתות אצל משפחות ברחבי הארץ, הם נטולי אגו, מדברים בעדינות, חיוך נסוך על פניהם דרך קבע, וגם דבריהם הנחרצים נשמעים ברכות. רק מי שיציץ באתר האינטרנט של הפרויקט או יקבל לידיו את הפרוספקט המסביר על הפעילות, יגלה מבעד לעטיפה את האוצר.

השם ""Anywhere In Israelנשמע מעט יומרני, אך רשימת 150 המקומות ברחבי הארץ, מהגולן ועד אילת, לא מותירה מקום לספק - בני הזוג נדל עומדים במילתם.

במהלך השיחה שלנו מתגלים בפני הנתונים המדהימים: רייצ'ל משקיעה מזמנה 50 שעות בכל שבוע, בהתנדבות, שבהן היא 'משדכת' כ-150 סטודנטים יהודים-אמריקאים לאירוח בשבת אצל מאות המשפחות הרשומות במאגר שלה. פעמים רבות מתקשרים אליה סטודנטים ומבקשים להתארח במקום מסוים. רק השבוע התקשרו אליה חמישה סטודנטים שביקשו שתארגן להם אירוח בשבת בנתניה - על חוף הים, וזו עוד נחשבת בקשה 'קטנה'.

יש גם בקשות להתארח אצל הסופר חיים ולדר, הזמר גד אלבז ושאר משאלות מעניינות. רייצ'ל פועלת כקוסמת בזעיר אנפין, ומלהטטת בין הבקשות השונות, משתדלת להגשים אותן לסטודנטים, מתוך הבנה ששבת כזו יכולה לחולל אצלם מהפך. "אני נעזרת בקשרים שלי ומשתדלת להיענות לבקשות משום שהם בישראל, וזה הסיכוי שלהם לעשות שינוי בחיים, ואם הם פונים לאישים חיוביים כמו הרב קנייבסקי או חיים ולדר - אני אשתדל לעשות זאת", היא מסבירה ומוסיפה, "רוב רובם של האנשים מתקשרים ואומרים: אין לנו איפה להיות בשבת, שימי אותנו בכל מקום בישראל".

מה זאת אומרת: "אין לנו איפה להיות"?

"יש בעיה גדולה לאלפי סטודנטים שבאים מארצות הברית לשנה בישראל", אומרת רייצ'ל. "הם אמנם משלמים הרבה כסף על שנת הלימודים בסמינר או בישיבה, אך זה לא כולל את כל השבתות. שבת אחת בחודש הם נמצאים בסמינר, ובשלוש האחרות הם בלי מסגרת. אז הם נשארים במעונות לבד, או מתארחים לארוחה במלון אצל תיירים יהודים-אמריקאים שבאים לביקור, או שהם נסחבים עם חברה שיש לה איזה בן דוד בחולון למשל.

גם לי היתה אותה בעיה בשנה ששהיתי בארץ בסמינר" אומרת רייצ'ל בכנות. חברותיי שהיו להם קרובי משפחה במקומות טובים כמו נוף איילון וכדומה, היו חוזרות נפעמות מהשבתות, וראו במשפחות וביישובים מודל שהיו רוצות לאמץ ולחיות כמותו. היה להן זמן לחשוב סביב שולחן השבת על המהפך שהן חושקות לבצע, אך לי לא היה את זה".

אל המהפך

המהפך שאליו מתכוונת רייצ'ל הוא העליה לארץ. מטרת הפרויקט היא לעזור לסטודנטים האמריקאים הצעירים לחוות את המשפחה הישראלית באופן בלתי אמצעי, ושבת – שבה מתנתקים מהאינטרנט, האייפון והטלוויזיה היא בדיוק הזמן, לדעתם, לעשות זאת. את הרקע להקמת הפרויקט, שהוא בעצם 'גמ"ח' לכל דבר ועניין, פורשים בפניי אבי ורייצ'ל בשיחה גלוית לב. הם לא מסתפקים באמירות גדולות ואידיאולוגיה מרשימה, אלא פשוט מנסים להעניק מתנה לצעירים האמריקאים, מתנה ששמה ארץ ישראל.

לאבי ורייצ'ל סיפורי ילדות שונים, אך אל מול השוני בולטים מאוד קווי הדמיון. טרם עלייתם ארצה לפני 17 שנים, גדלו שניהם במשפחות יהודיות-אמריקאיות בארצות הבית, והיו חניכים בתנועות נוער ציוניות שמטרתן המוצהרת היתה להעלות אותם לארץ הקודש. שניהם הגיעו לכאן בגיל 18, לשנה של לימוד וחוויה ישראלית - שנה שהותירה בהם את חותמה ויצרה את הרצון הגדול לעליה.

אבי גדל בניו יורק במשפחה דתית ובביתו דיברו את שפת הציונות. כחניך בבני-עקיבא הוא הכיר רבנים רבים שבאו לחזק את היהודים בגולה, למד תורה והכיר את ההיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

רייצ'ל גדלה במשפחה מסורתית אך לא שומרת שבת, בעיר קטנה על יד מנהטן. תנועת הנוער האורתודוכסית NCSY((National Conference of Synagogue Youthיחד עם חברותיה הדתיות שהזמינו אותה לסעודות השבת, הם אלו שנטעו בה את הרצון לקיים אורח חיים דתי, ואף העניקו לה את הרוח הגבית הנדרשת כדי לעשות את השינוי המיוחל: "כל השינוי התחיל אצלי מהשבת", מסבירה רייצ'ל.

"בגיל 12 החלטתי להיות דתיה, ושיניתי את החיים שלי. החברות שלי שהזמינו אותי לארוחת שבת שינו לי את כל התפיסה בזכות האירוח בשבת. עד היום השבוע שלי סובב סביב השבת", היא אומרת ומכינה את הקרקע אצלי להבנה מדוע היא דואגת דווקא לשבתות שיחוללו את המהפך בקרב יהודים אחרים.

השיחה שלנו מתנהלת באנגלית משום שקל להם להתבטא טוב יותר בשפת האם שלהם, אך עניין זה אינו מעיד על התחושה הישראלית שיש להם, וחוזק השייכות ליישוב שבו הם גרים. אנו מדברים על השינוי שעוברים הנערים והנערות במהלך השהות בישראל, עוד הרבה לפני שהתקבלה ההחלטה הממשית לעלות לארץ. הבחירה אחרי שנה חווייתית בארץ היא בדרך כלל חזרה לארצות הברית, ללימודים בקולג'. רייצ'ל, שראתה במו עיניה כיצד שבתות ספורות בשנה אצל משפחות ישראליות יכולות לחולל שינוי גדול בקרב חברותיה הסטודנטיות, החליטה להיות השליח שיעזור לאותם נערים ונערות לחולל את השינוי, דרך יצירת האפשרות להתארח אצל מגוון של אנשים בשבתות, ולהתחבר לסגנונות חיים אחרים משלהם. רייצ'ל מפרטת: "הם יכולים ללכת לאפרת או חשמונאים לדודים שלהם, וזה מאוד קל ללכת רק אליהם, וזה חבל כי השנה הזאת זו השנה של חייהם, בה"א הידיעה. שם הם יכולים לבנות את האופי שלהם, וחשוב מאוד שייחשפו למגוון של סגנונות חיים ואנשים". ואבי מוסיף: "אפילו לשבת לבד באוטובוס כמה פעמים בדרך לשבת, ולחשוב - מאפשר את השינוי".

משהו בתוכי השתנה

אבי מתאר עבורנו את השינויים הקטנים-גדולים שהוא חווה בעצמו כאורח בשנת הלימודים בארץ: "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאבוא לארץ לשנה, ואחר כך אחיה חיים רגועים ודתיים באמריקה. מצד שני חגגתי את יום העצמאות של מדינת ישראל, כל שנה, מילדות, וזה זרע את הזרעים הנכונים, יחד עם הרקע המשפחתי. אך כל זה היה לא מודע. כולם רצו ללכת לשנה לישראל כי נהנים, מטיילים ולומדים תורה. הגעתי לישיבת שעלבים בתוכנית 'חוצניקים', והתברר לי שזו היתה שנה של נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחיי. פתאום כל העבר התחבר לי עם מה שלמדתי. אני זוכר שהתארחתי עם חבר אצל משפחה, והיתה שיחה נחמדה סביב שולחן השבת, ובני המשפחה שאלו אותנו אם היינו אי פעם קודם לכן בארץ ישראל. ענינו שלא, ושאלנו את המארח אם הוא אי פעם יצא מגבולות הארץ. תשובתו היתה שהוא יצא פעמיים - למצרים וללבנון. כוונתו כמובן היתה למלחמות שהוא נלחם בהם. עם כל החינוך שקיבלתי בבני עקיבא באמריקה אף פעם לא ממש הבנתי שאנשים רגילים נלחמים במלחמות. הוא אמר זאת בשוויון נפש, אך באותו רגע משהו בתוכי השתנה". ורייצ'ל מוסיפה: "אנחנו לא יודעים איזו השפעה יש למילים שלנו. לפעמים השינוי יקרה כתוצאה ממשפטים ספורים, שאנו לא מתייחסים אליהם באופן מיוחד, אך לסטודנטים זה בדיוק מה שהיה נדרש".

כשאבי ורייצ'ל סיימו, כל אחד לחוד, את השנה החווייתית בארץ, הם חזרו לארצות הברית, כפי שידעו שיעשו, אך שניהם לא חשבו שישובו לביתם כה מלאי הרהורים ומחשבות כפי שקרה בפועל. "בסוף השנה בארץ", אומרת רייצ'ל, "חשבתי לעצמי שהייתי אמנם שמחה לעלות אך אין לי מקום כאן. אני לא אגור בקיבוץ ולא בסנהדריה המורחבת, שהיו שני המקומות היחידים שהכרתי, ולא ידעתי שיש יישובים כאלו ציוניים ודתיים".

אבי מסביר: "אמנם בשנה בארץ החלטתי שאקדיש מחשבה לכל אורח החיים: להיות יהודי שלם, לחיות חיי תורה בארץ ישראל ללא פשרות, ולשם כך ידעתי שאני צריך ללמוד הרבה תורה. אך אתה חייב לחזור לאוניברסיטה בארצות הברית, ולמעט מאוד אנשים היה אז אומץ להתעמת עם המשפחה בנושא העליה, אז חזרתי ועשיתי את התואר באוניברסיטה". לאחר ששניהם סיימו את לימודיהם, הם הכירו אחד את השניה, וכבר בפגישה הראשונה שלהם דיברו על עליה לארץ ותרומה משלהם לעם ישראל.

הימים הם ימי אוסלו, וכבישי יהודה ושומרון בוערים. ההורים באמריקה מודאגים ממעבר ילדיהם לישראל. ובכל זאת, בתום השבוע הראשון לנישואיהם הטריים, הם נחתו בארץ להתחיל להגשים את כל מה שלמדו עליו בסמינר ובישיבה. מכיוון שאבי הכיר את יישובי בנימין, הם קבעו את ביתם בכוכב השחר, מה שהם מגדירים כ"החלטה הטובה ביותר שעשינו, לאחר החתונה".

לא חיפשתם דווקא קהילה של דוברי אנגלית, שיכירו את המנטליות שלכם?

"כל החברים שלנו הגיעו ישר לשכונת הר-נוף בירושלים, ואנחנו רצינו משהו ישראלי. היישוב כאן זהו מרכז הקליטה הטוב ביותר. כולם אירחו אותנו בשבתות, ובמהלך שלוש שנות נסיעה בטרמפים היכרנו את כל היישוב. כל מי שיכל שבר את שיניו כדי לעזור לרייצ'ל לרכוש את השפה. זה מקום ישראלי מאוד ולא חצי-חצי, שזה היה דבר חשוב בשבילנו. זהו המקום המושלם להתערות בו." הם אומרים בנחרצות.

בד בבד עם השתלבותם ביישוב החדש בן 150 המשפחות, רייצ'ל עבדה בסמינר לצעירות אמריקאיות בירושלים. כחובבי אירוח מושבעים הם היו עסוקים תדיר בהכנסת אורחים, ובהתאם לכלל הידוע 'חבר מביא חבר', מצאו עצמם עד מהרה מארחים ללא הפסקה.

"כמה שנים אחר כך", נזכרת רייצ'ל, "כשהילדים התחילו להגיע, מצאתי את עצמי מחליפה טיטולים וחושבת היכן כל השאיפות הגדולות שהיו לנו לפני החתונה על נתינה לעם ישראל? מתוך החלטה מודעת שהמשפחה במקום הראשון, בחרנו למסד את הפרויקט Anywhere In Israel"" באופן שבו הוא עובד כיום".

הטלפון לא מפסיק לצלצל

רייצ'ל לוקחת אותי למשרד שלה, המקום שבו הכל קורה - חדר קטן בבית, שבתוכו, איך לא, מיטת אירוח כפולה ושולחן עבודה. מגירות על גבי מגירות מסודרות בסדר מופתי ובהן דפים צהובים מלאים רשימות עמוסות לעייפה של סטודנטים הלוקחים חלק בפרויקט בכל שנה ושנה. למרות שהשכנים אולי לא מודעים לגודל הגמ"ח המקורי של משפחת נדל, בקרב קהל היעד שלו הוא אינו זקוק כלל לפרסום. כתובת האתר ומספר הטלפון של המשפחה מועברים מסטודנט אחד למשנהו, כהמלצה חמה.

ישנם הורים ששולחים את ילדיהם לשנה בארץ או לביקור קצר, ומציידים מראש את בנם או בתם בפרטים הרלוונטיים. "אנו מקבלים טלפונים מכל העולם, מאנשים שלא דיברנו איתם מעולם, אך הם כבר מכינים אותנו שבעוד כמה שבועות הם יהיו בביקור בארץ במקום מסוים והם מבקשים שנדאג להם לאירוח בשבתות", אומרת רייצ'ל.

"למעשה, כשהתחלנו עם הפרויקט לפני עשר שנים, הדפסנו כמה מאות פלאיירים על מנת לחלקם במקומות שבהם ישנם הרבה סטודנטים אמריקאים. אבי הלך אז למשחק פוטבול שנערך בארץ, כי הוא ידע ששם ימצא את כל הבחורים האמריקאים, וחילק שם 15 פלאיירים. למחרת הטלפון התחיל לצלצל, ועד היום הוא לא מפסיק. אנו רואים את יד ה' בפרויקט הזה באופן יומיומי".

למרות שכמעט מתבקש להסיק כי הסטודנטים יעדיפו להתארח אצל משפחות אמריקאיות, רבים מהם מחפשים דווקא חוויה ישראלית. לדברי אבי, לשבתות האירוח יש השלכות עצומות על הרצון לעלות ארצה ולבחור לגור אחר כך ביישוב ובקהילה ישראלית. ברחבי בנימין הוקמו בתים רבים בעקבות שבתות האירוח הללו, שחשפו בפני הסטודנטים את עולמה הקסום של ארץ התנ"ך.

למה שיבחרו לעלות דווקא ליישוב?

"במהלך השנה יש לצעירים זמן לחשוב איפה בארץ הם היו רוצים לגור. כך הם עושים בערך בכל מקום שהם מגיעים אליו. מסתבר שליישובים הם נמשכים מאוד, ובאופן טבעי. בישיבה נכנס הפן השכלי של הלימוד - מדוע יש לגור בארץ, ובשבת מדובר בהתחברות רגשית. טיול שבת ביישוב מעורר את החוויה, הרצון והחיבור. דווקא ביישובים הם רואים את עצמם גרים בעתיד. יש משהו חזק מאוד בזה שאדם מתארח אצל מישהו שדובר את שפתו, וחי חיים שדומים לחיים שלו, והילדים שלו נראים כמו שהוא מכיר, רק תורניים יותר, והוא יכול להזדהות עם החיים האלו ולהרגיש שהשינוי הוא לא מפחיד". אבי מוסיף פיסת מידע שמעניקה ערך וחשיבות לכל יהודי באשר הוא: "הסטודנטים רגילים לראות בעיקר את הרבנים ומשפחותיהם בשנה הזו, ועלולים לחשוב שארץ ישראל היא רק בשביל רבנים ואנשים חינוך. פה אנו מאפשרים להם לחוות שבת עם אנשים רגילים, שעוסקים במקצועות חופשיים, ועדיין חיים חיי תורה".

יותר טוב מ"קינג דיוויד"

עבודת השטח מונחת על כתפיה של רייצ'ל, בעוד אבי אחראי על אתר האינטרנט ומשמש כמובן גם כמארח נלהב, אך בני הזוג נדל לא זוקפים את זכויות הפרויקט לעצמם.

חשוב להם להדגיש שהם לא עושים זאת לבד, ולגמ"ח האירוח הזה שותפים מאות אנשים שהם המארחים בפועל. "למארחים יש מסירות נפש. הם אלו שאוספים את הסטודנטים מתחנת האוטובוס, מארחים אותם ומשמשים להם בית במשך השנה. לעיתים הם נקשרים אליהם ומלווים אותם בשידוך ובחתונה. להביא אנשים לתוך ביתך זה לא פשוט, והאמת היא שהאורחים מרגישים בנוח כשהמשפחה היא חופשיה ואמיתית, בלי רושם", אומרים אבי ורייצ'ל, ומוסיפים טיפ לבקשתי לכל המארחים, ולאלו שרוצים להצטרף למעגל: "אנו כמארחים באים ממקום של נתינה, אך אל לנו לצפות לקבל משהו בחזרה. הצעירים הללו באים בשביל ההתפתחות הרוחנית שלהם, ואנו כאן בשבילם. כמו בכל דבר בחיים צריך לראות את התמונה הגדולה. גם אם השאירו חדר לא מסודר או בכלל לא הגיעו בסוף". בנוסף, הם מזכירים את המטרה העומדת נגד העיניים: "אני אומרת למארחים שמרגישים לפעמים כמו בית מלון, ש'המלון' שלהם עדיף על פני מלון קינג דיוויד, כי גם אם האורחים לא שיחקו ודיברו עם הילדים שלכם, הם ישבו בשולחן שלוש פעמים וראו את המשפחה שלכם. היום כששיעורי הגירושין עלו כל כך, והרבה מהסטודנטים האלו באים מבתים מפורקים ומשפחות שבורות, פה יש להם סיכוי לראות משפחה אמיתית ושלמה".

מאגר הסיפורים משבתות האירוח שארגנה משפחת נדל כולל סיפורים מרגשים ומצחיקים. בייחוד כשהמתארחים נרשמים באתר האינטרנט ולא מצויים ברזי החברה הישראלית. "קרה למשל שבחור רצה להגיע לשבת ביישוב מבוא-מודיעין", מספרת רייצ'ל. "הוא נרשם באתר, אבל הקיש: מודיעין. הבחור רצה חוויה כפרית בטבע, ומצא את עצמו בבניין ענק ויוקרתי באמצע העיר לשבת. יש גם הרבה סטודנטים שבזמן חג החנוכה בוחרים להקיש: מושב מתתיהו, כי זה נשמע להם 'מדליק' להגיע לשם בחנוכה, והם לא לוקחים בחשבון שהם מגיעים למקום חרדי לגמרי". גם הדימיון בין שמות היישובים ביתר ובית אל מתעתע בתיירים הצעירים, ועל זה נאמר "יחי ההבדל הקטן". את רוב ההתאמות משתדלת רייצ'ל לעשות בעצמה כדי למנוע בלבולים וטעויות. "אני מפטפטת איתם דקות ספורות, ואם למשל סטודנטית מספרת לי שהיא עומדת ללמוד רפואה ב'הרווארד' אז אסדר לה משפחה של רופאה לשבת, ואם מישהי מספרת לי שהיא אוהבת אומנות - אשלח אותה לשבת לאומנית שאני מכירה".

רוב הסטודנטים הם דוברי אנגלית אך ישנם גם דוברי צרפתית, ספרדית או רוסית, וזה גם כיף. לקראת השבת האחרונה פנה אלינו סטודנט שדובר 14 שפות, שהגיע לראשונה לישראל, וביקש להתארח בארץ אצל דוברי השפות השונות". רייצ'ל נענית לאתגר ולא חוששת לקפוץ למים עמוקים מדי. נדמה שכל מלאכת הציוות הזאת היא מין משחק שהיא נהנית ממנו מאוד.

יכולות האירוח המיוחדות אינן נחלתם של יחידי סגולה בלבד. לאבי ורייצ'ל סיפורים מיוחדים על הכנסת האורחים בעם ישראל. לפני שבועות ספורים נשלחו שני סטודנטים להתארח לשבת שלמה אצל משפחה ממעלה אדומים. כששני הבחורים הגיעו לכתובת שנמסרה להם, הם נקשו על הדלת עם השם שהיה כתוב על דף ההסבר שהביאו עימם. הדלת נפתחה והם התקבלו בברכה ובמאור פנים, ושהו שבת נעימה אצל משפחה זרה. רק במוצאי שבת, כשהמשפחה שהיתה אמורה לארח אותם התקשרה לרייצ'ל וסיפרה שהאורחים לא הופיעו, התבררה הטעות. הסתבר כי בבניין המגורים שלהם גרות שתי משפחות בעלות שם משפחה זהה. המשפחה שאירחה אותם בפועל לא חשבה אפילו לרגע לסרב לשני הבחורים הצעירים שעמדו על מפתן דלתה, ואספה אותם אל ביתה ברוחב לב. נוסף על סיפורים אלו ישנם עוד סיפורי 'השגחה פרטית' רבים כמו הסיפור הבא: "שתי בנות שהיו אמורות לנסוע להתארח בשבת בהרצליה, נתקעו בדרך בפתח תקווה, וברגע האחרון הייתי צריכה לסדר להם לינה ואירוח שם. בסוף הסתבר שנקודת המפנה בחייהן התרחשה דווקא באותה שבת בפתח תקווה".

עולים בדרך המלך

כשרייצ'ל מגוללת בפניי את סיפור ההיכרות שלה עם ארץ ישראל אני מבינה פן נוסף בסיפורה של העליה מארצות הברית, ועד כמה היא שונה מעליות אחרות שליוו את המדינה הצעירה שלנו, במיוחד על רקע שנות האלפיים. להבדיל מהסבים והסבתות או ההורים שלנו, שעזבו מקומות שברור היה שלא נותר להם מה לחפש שם, ועלו לארץ באונייה רעועה במקרה הטוב, העולים מארצות הברית זוכים בדרך כלל לסיבוב היכרות אחד או שניים בארץ, ואף לשנה שלמה של שהייה כאן לפני העליה. הם מגיעים בטיסה ישירה עם ליווי צמוד ומרפד של ארגון "נפש בנפש" המיומן, שיביא להם את תעודות הזהות הכחולות והחדשות עד הבית. אך דווקא משום שיהודי ארצות הברית עולים לכאן בדעה צלולה ומפוכחת לגבי מה שהם עתידים לעבור לאחר שיעלו, הם ראויים וזקוקים לדרך המלך. רובם המוחלט עוזבים עתיד מבטיח ופרנסה בשפע בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שאף על פי שהיא נמצאת כרגע במשבר כלכלי, עדיין עליה לארץ משמעה ירידה ברמת החיים. נוסיף לכך את קשיי השפה והקליטה שכל עולה חש על בשרו, ונקבל מתכון בטוח להיסוס וקושי בהחלטה לעלות וגם להישאר. במהלך השנים עולים רבים שהגיעו מארצות הברית, כולל אלו שבאו מרקע ציוני מובהק, התקשו לעמוד במשברים שזימנה להם העליה. מחצית מן העולים מארצות הברית בשנים קודמות לא עמדו בתלאות וחזרו לאמריקה. כיום, בזכות התמיכה הגדולה בעולים אלו, עלה שיעור הנשארים בארץ ל-97 אחוזים.

"הנחת הגדולה שלנו היא שסטודנטים שהתארחו בעבר דרכנו עולים לארץ אחרי כמה שנים ורוצים להיות מארחים בעצמם", אומר אבי. "אנחנו אומרים תמיד לסטודנטים, שכשהם יעלו לארץ יהיה להם טוב ושמח, כי הם יהיו קשורים לעם ישראל. אנחנו רוצים שהסטודנטים יפגשו אנשים כמוכם, בבנימין", הם פונים לקוראים, ומי אנחנו שנסרב?